קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל
פרק ט · הלכה ג
גמ' ממקום שהולד נוצר. דמטיבורו נוצר ומשלח שרשיו אילך ואילך:
כיי. כי האי:
הכרת פניהם ענתה בם. העידה בם שניכר בו חרון אפם ועברתם כי קשתה אלמא עיקר הכרת האדם הוא בהיכר פנים והוא החוטם:
מאן דבעי וכו'. הרוצה שלא יכירו אותו יתן רטיה על החוטם והוא אינו ניכר:
כהדא. בימיו של המלך ארסקינס הוו אנשי צפורא נתבעין לפני המלך:
והוון. והיו נותנין רטיה על חוטמיהון ולא היו ניכרין:
ובסיפא. ולבסוף נאמר עליהם לשון הרע שכך עשו ונתפסו כולן בידו ל"א נתפסו כולן ועשה עמהן כל מה שהיה בידו וברצונו לעשות עמהן:
על צוארי חללי רשעים. הלכך ממנו מודדין דכתיב אל החלל: