קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל
פרק ט
הלכה א
מתני' עגלה ערופה בלשון הקדש. מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכה את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו לאמרן:
שנאמר כי ימצא חלל. בגמרא מפרש היכא יליף מהכא:
היו יוצאין. ובאין שם ומודדין מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה:
אין ב"ד שקול. אין ב"ד עשוין שיהא אפשר לחלק שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות:
גמ' לא מסתברא. דשמעינן שנאמר בלשון הקדש אלא מדכתיב וענו ואמרו וילפינן מוענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקדש כדתנן לעיל פ"ז אף כאן בלשון הקדש:
בא להתחיל וכו'. כלומר והא דתנן במתניתין שנאמר כי ימצא וכו' אין כוונתו אלא להתחיל מתחילת הפרשה ומבאר איך הפרשה מתפרשת וה"ק וסדר עגלה הערופה כיצד כי ימצא וגו':
לא בשעה שהן מצוין. כגון משרבו הרצחנים כדתנן לקמן בפרקין משרבו הרצחנים בטלה עגלה הערופה:
לא שתהא חוזר ומצותת עליו. כלומר שלא יהא צריך לחקור אחריו והיינו פרט לטמון והוא מלשון מוצץ כמו למצות המדות:
ואין מציאה בכל מקום. לענין דין לדון ע"פ מציאה זו אלא בעדים כמו כי ימצא בקרבך באחד שעריך וכו' והדומים לו:
ופריך לא נודע מי הכהו. כתיב בפרשה ודרשינן דאפילו עבד ושפחה נאמנין ולא היו עורפין ש"מ דע"א נאמן:
וכא. והכא מריש פרשה שמעינן דבעינן מציאה בעדים ש"מ דבתחילת עדות בעינן דוקא שני עדים וקשיא מ"ש תחלת עדות מסוף עדות וראוי ללמוד זה מזה וכה"ג אמרינן לעיל בעדות סוטה בפ"ו:
ומשני כאן להורג כאן לנהרג. לא דמיין הני עדות להדדי דעדי מציאה מעידין על הנהרג ועדים שיודעין מי הכהו מעידין על ההורג ואין לדמותן לתחלה וסוף עדות:
והא דאת אמר וכו'. מלתא באנפי נפשה והיא ובא לפרש באיזה ענין נאמנין עבד ושפחה:
באותן שאמרו. כשאמרו העדים אם רואין אנו את הרוצח מכירין אנו אותו:
דכתיב. בב"ד ועינינו לא ראו הא אם ראו אע"פ שאינן מכירין אותו לא היו עורפין אבל איניש אחרינא שבא להעיד שראה את ההורג ואינו מכירו היו עורפין עד שיודע מי הכהו כדכתיב ולא נודע מי הכהו:
ה"ג דכתיב ועינינו לא ראו ב"ד שראו את ההורג אמרו אם רואין אנו אותו אין אנו מכירין אותו לא היו עורפין דכתיב ועינינו לא ראו והרי מכל מקום ראו וב"ד שראו את ההורג אית תניי וכו' וכ"ה בר"ה פ"ג. וה"פ אם ראו ב"ד את ההרוג וצריכין עדות כדאמרינן בסמוך כי ימצא אין מציאה אלא בעדים:
יעמדו שנים. מהם ויעידו לפני האחרים הנותרים מן הב"ד שראו:
ויעידו במקום אחר. לפני ב"ד אחר דכל אלו שראו את המעשה עדים הן ופסולין להיות דיינים דאין עד נעשה דיין:
כך הם חלוקין בעדות החדש. אם ראו בית דין את החדש אם ידונו הנותרים או שיעידו בפני אחרים שלא ראו והם ידונו:
ולא מפרכס. שאין זה נקרא חלל:
נעשו לו ניסים וחי'. ולא היו עורפין:
מודדין במקום שנמצא. ולא אמרינן מסתמא מת במקום הראשון וגררוהו לכאן אלא אמרינן כאן נמצא וכאן מת:
שהיא לכל השבטים. ולא נתחלקה:
ופריך וכר"י. דאמר כל מקום שנאמר ביאה במצוה כגון במלך ובערלה ודומיהן אינן נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה והיינו לאחר שבע שנים שעסקו בכיבוש הארץ ושבע שנים שעסקו בחילוק הארץ נמצא שלא נתחלק הארץ עד לאחר ארבע עשרה שנה ואין קורין בה לרשתה כי היכא דלא קרינן בירושלים לרשתה כיון דלא נתחלקה לשבטים אם נמצא הרוג באותן ארבע עשרה שנים כיצד היו עושין:
נאמר. לר"י כל אותן ארבע עשרה שנה היו קברי הנהרגים שנמצאו מצויינים ואח"כ היו מודדין ומביאין עגלה ערופה:
ה"ג בתוספתא כיצד היו עושין לו שלוחי ב"ד היו יוצאין ומלקטין סימניו וחופרין וקוברין אותו וכו' וה"פ אם נמצא הרוג כיצד עושין שלוחי בית דין יוצאין ונוטלין סימנים לידע מי הוא ההרוג כדי להתיר אשתו ואח"כ קוברין אותו במקומו דמת מצוה קונה מקומו:
ומציינין על קברו. שממחין סיד ושופכין על הקבר והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה ובקבר זה עשו עוד סימן שידעו להראות לבית דין הגדול מאיזה מקום ימדדו:
מניין רמז לציון קברות. מקרא:
כדי שתהא טומאה קוראה לך וכו'. עשה דברים שיהא נראה כאלו הטומאה קוראה לך פרוש והיינו ע"י ציון שהרואה פורש:
ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין בארץ ואף דפשטיה דקרא משמע שהציון הוא כדי שיטלוהו משם לקברו בני המון גוג מ"מ רמז איכא שבא הכתוב להזהיר לעשות ציון לפרוש מטומאה:
וראה עצם וכו'. כולא קרא קדריש על העצמות אף שנתעכל הבשר דאכתי מעמא באהל ואיירי שיש בו רובע הקב אע"פ שאינה לא רוב בנין ולא רוב מנין העצמות:
על השדרה ועל הגלגולת. אע"פ שאינן רוב העצמות ואין בהן רובע:
ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן תלושה המתגלגל דלשון ובנה משמע שהוא קבוע ומחובר בבנין:
אף היא הולכת ממקומה. ויאמרו שבמקום שנמצא האבן שם הטומאה ולא במקום הראשון ומטמאין טהרות ומטהרין טמאות שלא כדין:
אצלו במקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלה מציינין כדי שירגיש הטומאה טרם בואו אל מקומו ואם יבא פתאום לשם מיד כשיבא למקום הציון ירגיש בו ויפרוש:
ציון מכאן לציון. שעושין הסימן:
אע"פ שאין מקיימין כן. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרי' בסמוך וכשהטומאה תחת האבן אין כאן הרחקה שהרי כל האבן מטמא באהל ל"א אע"פ שאין מקיימין כן דאישן אחד עשוי להתגלגל משא"כ בבנוי עם שאר אבנים:
אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. והיינו מת שנקבר שלא כדרכו מרגלותיו תחת ראשו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הזה ואפילו האבן קטן:
קמציץ. שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בירושלמי פסחים פרק כיצד צולין:
היו שתים. שתי אבנים מצויינות וריוח ביניהן:
המאהיל עליהן טהור. שאני אומר שמפני הטומאה שביניהן ציין עלייהו:
ה"ג היה חרוש בנתיים וכ"ה במ"ק. וה"פ אם המקום שבין שני האבנים חרוש לזריעה ודאי הריוח שבינתיים טהור דאין חורשין מקום הטמא והאבנים דינייהו כאלו מצא עצם אחד דתניא בסמוך מצא אבן וכו' המאהיל עליה טמא:
שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין:
ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כ"ז שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור ויפסיד טהרותיו או יאכלם בטומאה:
מוטב שיתקלקלו לשעה. עד שיתעכל:
ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה ואיירי בשיש בו כזית בשר מצומצם דמיחסר חסר הכי מוקי לה בבבלי פ"ק דמ"ק:
תמן תנינן. סנהדרין פ"ק:
סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור:
ה"ג מה טעמא דר' שמעון וסמכו זקני שנים. וכ"ה בבבלי ובת"כ וכ"מ בסמוך דלא דריש וסמכו דבעינן לגופי' דליהוי סמיכה ממש על גביו ולא בסמוך לו כ"מ בבבלי בסנהדרין ול"נ דקסבר רבי שמעון דאורחיה דקרא למכתב מה יעשו הזקנים:
דלא דריש ויצאו. דבעי' לגופיה:
ה"ג אין תימא נראין דברי ר"י בעגלה ערופה דדרש ויצאו וכו'. וה"פ אם נאמר דהא דקאמר רבי נראין דברי ר"י בעגלה ערופה היינו שראוי לדרוש בעגלה ערופה ויצאו שנים א"כ אשכחת לר"י שבע' דויצאו שנים וכו':
מה מקיימין רבנן. ת"ק דמתני' זה בית דין הגדול. דבעינן שיצאו כ"ג שהן סנהדרי קטנה ופליג אר"י ור"ש:
זה מלך וכהן גדול. מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ כה"ג דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' וגו':
הלכה ב
מתני' נמצא סמוך לספר. אצל גבול עכו"ם:
לא היו מודדים. דכתיב כי ימצא חלל פרט לממציא עצמו שסמוך לגבול עכו"ם או לעיר שרובה עכו"ם כאלו המציא עצמו למיתה כו':
לעיר שאין בה ב"ד לא היו מודדין אין מודדין אלא מעיר שיש בה ב"ד. ה"ק נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד אין מודדין לה אלא לעיר שיש בה ב"ד מודדין איזו נייר שיש בה ב"ד קרובה לו ואי לא הדר תניא ה"א אין מודדין כלל ת"ל ידינו לא שפכו את הדם הזה כן מפורש בגמרא:
מכוון. מצומצם שאין זו קרובה מזו אפי' מלא החוט:
ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה. אשר ה' נותן לך נחלה לרשתה פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים:
גמ' חנוק ותלוי באילן לא היו עורפין. דכתיב חלל והיינו בכלי ברזל כעין חרב ולא חנוק ותלוי באילן לאו דוקא א"נ ה"ק אפילו תלוי באילן אם הוא חנוק הוא דלא היו עורפין אבל אם הוא חלל אפילו תלוי באילן עורפין וכ"מ בבבלי:
אצ"ל חנוק ותלוי באילן. דבחנוק לחוד לא היו עורפין:
ה"ג מנין אפי' מושלך והוא חנוק לא היו עורפין ת"ל חלל מה ת"ל נופל אלא אפי' הרוג וכו' וכ"מ בתוספתא פ"ט:
נמצא עומד על מטתו וכו' לא היו עורפין. חדא דנופל בעינן ועוד דכתיב באדמה ולא ע"ג מטתו:
ופריך הא תני רשב"י דעורפין:
ומשני דהדא דרשב"י. הא דתני משמיה דרשב"י דעומד על מטתו וסכין תקועה בלבו היו עורפין הוא מהנך שמועות שנאמרו משמיה הכי והכי ולאו דסמכא נינהו כלומר שלא נודע שם האומרן בשמו:
דאר"י כל אלו הדברים שנאמרו בשם רשב"י מהנך דלא גילו שמם מי האומרן דברי יחידים הן ותלאן באילן גדול ולא סמכינן עלייהו:
נמצא בעליל לעיר. במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו:
ה"ג היו מודדין כדי לקיים וכו':
רב. ירד לבבל אמר אנא הוא הכא בבבל כבן עזאי בארץ ישראל כלומר מוכן להשיב דבר לשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי שהיה חריף ודורש בשוקי טבריא:
אתא. זקן אחד ובעא מיניה:
שני הרוגים זה ע"ג זה. והאחד משוך להלן מחבירו מעט ואם תמדוד מזה יקרב לעיר אחת ואם תמדד מחבירו יקרב לעיר אחרת:
סבר שהן עורפין. הא פשיטא ליה שעורפין אלא קמיבעיא ליה מהיכן מודדין מן העליון או מן התחתון ל"א גם זה מן האיבעיא היה מה את סובר שעורפין בשבילם או לא:
א"ל אין עורפין. כלל וממילא איפשיטא בעייא דידיה דאם אין עריפה אין מדידה:
התחתון משום טמון. שהוא נטמן בתוך העליון וטמון אימעיט דכתיב באדמה:
והעליון משום צף. שאינו מוטל בשדה אלא צף על גבי התחתון:
כדסליק להכא. כשעלה האי סבא לארץ ישראל:
א"ל. שפיר לענין הדין אמר לך רב דכתיב כי ימצא ולא כי ימצאו שני חללין:
לא מסתברא. כדתנן במתניתין אלא הכי צריכין להגיה במתניתין באדמה לא צף ע"פ המים בשדה לא טמון בגל דאדמה משמע שיהא מונח בארץ ולא ע"ג המים ובשדה משמע גלוי:
ותניי בברייתא דבית רבי כן. כדהגיה דבאדמה לא צף וכו':
ופריך מחלפא וכו'. קשיא דרבנן אדרבנן:
ה"ג הכא אינון אמרין פרט לטמון ותמן אינון אמרין לרבות את הטמון. וה"פ הכא בעגלה ערופה ממעטינן מדכתיב בשדה פרט לטמון כדתני בברייתא והתם בשכחת השדה כתיב ושכחת עומר בשדה ודרשינן בשדה לרבות טמון דהוי שכחה דהא בתוך השדה הוא:
ומשני תמן. התם בשכחה כתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה דקצירך ושדך תרווייהו משמע בגלוי ולמעוטי טמון וה"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבינן אפי' טמון:
ברם הכא. אבל כאן דלא כתיב אלא בשדה ודאי דאתי למעט טמון ואע"ג דכתיב נמי באדמה הא איצטרך באדמה למעט צף על המים:
נמצא סמוך לספר. דתנן במתניתין דלא היו עורפין משום דאמרינן עכו"ם הרגוהו:
סרקייות. גזלנים:
ה"ג או לעיר שיש בה עכו"ם אני אומר עכו"ם הרגוהו:
דכתיב ידינו לא שפכו את הדם הזה והיינו לא פטרנוהו בלא לויה משמע שהדבר ברור שיצא זה ההורג מעירם אלא שהם לא סיבבו מיתתו ש"מ מעיר שיש בה ב"ד מודדין:
מ"ט דרבנן. דפליגי עליה דר"א וסברי דאם נמצא מכוון בין שתי עיירות לא היו עורפין:
דכתיב והיתה העיר הקרובה ולא קרובות. דכתיב ומדדו את הערים. לשון רבים משמע לפעמים שני עיירות מביאין שתי עגלות וקרובה ואפילו קרובות:
ערי מקלט מה הן. מיבעיא ליה אם נמצא סמוך לערי מקלט מביאין עגלה או לא:
ופשיט אין תימר למחלוקת ניתנו וכו'. דפליגי ר' מאיר ורבי יוסי במסכת מכות חד אמר ערי מקלט השבטים נתנו מחלקיהם וחד אמר ערי מקלט לא נתחלקו לשבטים אלא ניתנו לבית דירה לכל השבטים וקאמר דלמ"ד דנחלקו לשבטים היו מביאין עגלה ערופה ולמ"ד לא נתחלקו לשבטים אין מביאין עגלה ערופה כמו ירושלים דלא קרינן בהו לרשתה:
הלכה ג
גמ' ממקום שהולד נוצר. דמטיבורו נוצר ומשלח שרשיו אילך ואילך:
כיי. כי האי:
הכרת פניהם ענתה בם. העידה בם שניכר בו חרון אפם ועברתם כי קשתה אלמא עיקר הכרת האדם הוא בהיכר פנים והוא החוטם:
מאן דבעי וכו'. הרוצה שלא יכירו אותו יתן רטיה על החוטם והוא אינו ניכר:
כהדא. בימיו של המלך ארסקינס הוו אנשי צפורא נתבעין לפני המלך:
והוון. והיו נותנין רטיה על חוטמיהון ולא היו ניכרין:
ובסיפא. ולבסוף נאמר עליהם לשון הרע שכך עשו ונתפסו כולן בידו ל"א נתפסו כולן ועשה עמהן כל מה שהיה בידו וברצונו לעשות עמהן:
על צוארי חללי רשעים. הלכך ממנו מודדין דכתיב אל החלל:
הלכה ד
מתני' רבי. אליעזר אומר מטיבורו. בגמרא מפרש:
מתני' נמצא ראשו במקום א' וכו'. בגמרא מפרש במאי פליגי:
גמ' לקבורה נחלקו. דאחד מעשרה תנאי' שהתנה יהושע הוא שיהא מת מצוה קונה מקומו ופליגי באיזה מקום קוברין אותו דליכא לפרושי דלענין מדידה פליגין דהא תני רישא מאין היו מודדין ור"א אומ' מטיבורו א"כ לאיזה צורך מוליכין הראש אצל הגוף:
מה פליגין. כי פליגי כגון שהי' מקום מדרון כשהי' הראש מלמעלן והגוף מלמטן כגון שהי' מקום מדרון דר"א סוב' גופי' בדוכת' נפל והראש נייד ממקומו ור"ע סבר ריש' היכ' דנפל נפל והגוף רהוט ואזל:
כל עמ' מודיי. הכל מודי' שמוליכין את הראש אצל הגוף שאין דרך הגוף להיות רהוט למעלה:
מנדרן מיכן ומיכן. כמו מדרון שהוא מקום משופע מכאן ומכאן והגוף מצד המדרון מזה והראש מצד המדרון השני מיבעיא לן אם נאמר שנהרג בראש ההר ונפל הראש מצד זה והגוף מצד השני או הראש הזה מאיש אחר ונאבד הגוף מראשו של זה והגוף מאיש אחר ונאבד הראש מגופו של זה ושני הרוגים הן:
היה. מקום שנמצא ההורג שוה מכל צדדיו ונמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר חזינן:
כל מקום. שדרך הראש להתיז ואינו מונח ברחוק מהגוף אמרינן דשניהן מאיש אחד הן:
ואם לאו. אלא מונחים זה מזה בריחוק מקום אמרינן שני גופין הן וראשו של זה וגופו של זה נאבדו:
הלכה ה
מתני' נפטרו זקני ירושלים. שאינן באין אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו:
אע"פ שאינו איתן כשר. שלא נאמר איתן לעיכובא אלא למצוה:
בקופיץ. סכין גדול:
מאחריה. ממול ערפה:
ומותר לסרוק שם פשתן. עבודה שאינה בגופה של קרקע דכתיב אשר לא יעבד ולא יזרע מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופה של קרקע:
ולנקר שם אבנים. לסתת שם אבנים:
גמ' אשר לא עבד בה. כתיב בעגלה ערופה:
לדעת. שנעשית העבודה ברצון הבעלים דכתיב עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא לי' וברצונו נעשה אף עובד דניחא ליה:
אשר לא משכה בעול. מיותר אחרי שכבר נאמר אשר לא עבד בה שהוא כולל העול עם שאר העבודות אלא ללמד שהעול פוסל בין לדעת בין שלא לדעת:
רבי יונה פתר מתניתין. מפרש להך ברייתא:
והוא שימשוך. שאף לדעת בעינן משיכה אבל אם הניח עליה העול לדעת ולא משכה כשרה:
לדעת אפילו לא משך. דומיא דפרה אדומה שנפסלה בעבודה לדעת אפילו בעלייה לחוד:
שלא לדעת והוא שימשוך. דלכך כתיב אשר לא משכה בעול דמיותר:
נעקר מכללו וכו'. וה"נ עול בכלל אשר לא עבד בה ויצא מן הכלל שנכפל שניה במשיכה ונעקר עול מן הכלל דלא בעינן לדעת ולא ילפינן עול משאר עבודות אלא אף לדעת בעינן משיכה:
לפום כן. לפיכך הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו. שלא יצא מן כלל שאר עבודות לדעת דלא בעינן משיכה והרי הוא בחידושו דאפי' שלא לדעת פוסל אם משכה:
כמה ימשוך. בעול ותפסול העגלה:
כמלואו. כמלוא העול באורך:
כמלוא העול לרחבו. דהיינו טפח:
אין בכלל אלא מה שבפרט. עול אין מידי אחרינא לא:
א"ל אלו הוה כתיב אשר לא עובדה. דומי' דאשר לא משכה:
לית כתיב אלא אשר לא עבד בה. דהאי בה מיות' ללמד דלא דנין כאן כלל ופרט אלא דאתי לרבות כל העבודות וה"ה אשר לא משכה בעול לרבות שלא לדעת בעול דפסול:
עול עול לגז"ש. דנאמר בעגלה אשר לא משכה בעול ונאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול:
עשה בה שאר כל העבודות כעול. דהא כתיב אשר לא עובד בה:
ומה עול האמור בעגלה וכו' בין לדעת בין שלא לדעת. כדילפינן בסמוך מיתורא דעול:
העול פוסל בה. שהפרה נפסל' בעול אפי' בדיעבד דכתיב חקה בפרשה:
ופריך אי מה עול וכו'. אחרי דילפינן גז"ש עול עול פרה מעגלה ניליף נמי עגלה מפרה שיהו המומין פוסלין בעגלה:
בה. מיעוטא הוא בה מומין פוסלין וכו':
ופריך ואמר אשר לא עובד בה וכו'. השתא דקאמרת דכל היכא דכתיב בה מיעוטא הוא ולא ילפינן בגזרה שוה נאמר נמי שאין שאר עבודו' פוסלת בפרה דכתיב בעגלה אשר לא עובד בה בעגלה פוסלת שאר עבודות אבל לא בפרה:
ה"ג הכא אשר לא עבד בה בה עבודה פוסלת ואין עבודה פוסלת בקדשים אית לך וכו' וכ"ה בבבלי. וה"פ דמשני שאני בה דכתיב בעגלה דנוכל לומר דאתי למעוטי קדשים דלא ניליף מק"ו מעגלה ומה עגלה שאין המום פוסל בה עבודה פוסלת בה קדשים שמום פוסל בהן אינו דין שעבודה פוסלת בהן לכך איצטרך בה בעגלה למעט קדשים ולא מוקמינן מיעוטא למעט פרה דאיכא גזרה שוה:
אית לך מימר וכו' אין המומין פוסלי' במוקדשי'. בתמי' דקדשים בהדיא כתיב בהו דמומין פוסלין בה וע"כ לומר דלמעט עגלה קאתי:
מהו שיפסלו בה. בעגלה:
ופשיט אפי' בקרבנות ב"נ אינם. מחוסרי אבר פוסל בהן כ"ש כאן בעגלה:
לא כן אר"י. וכי לא אר"י כן שפשט ר"ל לחברייא שמחוסר אבר פסול לקרבן ב"נ:
מכל החי מכל בשר. כתיב בנח שיקח אתו בתיבה בהמות ועופות שהן חיים ושלימין באיבריהן:
וצריך תמן יש מהן למזבח. דהא מיהת במזבח לשם ה' מתקרבין אבל כאן עגלה לאו במזבח מקריבין אותה וליכא למילף עגלה מקרבנות ב"נ:
כפרה כתיב בה כקדשים. דכתיב בעגלה כפר לעמך ישראל ה"ל כאלו יש מעגלה למזבח:
ה"ג מכיון דאת אמר יש מהן למזבח מחוסר אבר פוסלת בה בהאי פשיטא וכו'. וה"פ כיון דקאמרת הואיל וכפרה כתיב בה כקדשי' כמי שיש ממנה למזבח הוא ומחוסר אבר פוסל' בה כ"ש שטרפה פוסל' בה דטרפה גרועה ממחוסר אבר:
היתה רגלה קלוט' כשל חמור. שרגלי' עגולות:
מה את עביד לה. למאי מדמינן מום זה למחוסר אבר או לבעל מום:
ה"ג אין תעבדינה כמחוסרת אבר פסולה אין תעבדינה כבעלת מום כשרה. וה"פ. לעיל פשיט לן דמחוסר אבר פסול בעגלה וב"מ כשר והיינו דקמבעיא לן קלוטה בעגלה למאי מדמינן לה:
דמה מאי שיכשיר. דדם קדשים פשיטא לן שאינו מכשיר דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר ומיבעיא לן בדם עגלה אם נאמר הואיל וכתיב בה כפרה כקדשים דמה אינו מכשיר או דלמא הא מיהת אין צורך בדמה למזבח מכשיר:
ופשיט מן מה דתני ר"ח דמה. של עגלה טמא כדם נבלה ש"מ דדמה נמי מכשיר דדם קדשים אינו מיתטמא ואינו מכשיר א"נ כיון דמשוי ליה לדם חללים מכשיר נמי:
עריפתה. מהו שתטהר טריפתה מטומאתה. דתנן פ"ז דזבחים מלק חטאת או עולת עוף ונמצא טרפה ר"מ אומר אינו מטמא בבית הבליעה דמליקתה מטהרתה כמו שחיטת בהמה דלכ"ע מטהרת טריפתה מטומאת נבלה כדתנן בחולין פ' בהמה המקשה וקמיבעיא לן לר"מ אם גם עגלה עריפתה מטהר טריפתה שאינה מטמאה משום נבלה או דלמא דוקא במליקת העוף הוא דקאר"מ זו היא שחיטתה כיון דליכא שחיטה אחרת בעופות בקדשים משא"כ עריפה בעגלה דליהוי כשחיטה היא משום דכתיב בה כפרה ובקדשים עצמן שחיטה דוקא ולא עריפה:
א"ל ולאו מתניתין היא. בחולין פ' או"ב:
השוחט ונמצא טרפה השוחט לע"ז והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל וע"ע ר"ש פוטר וחכמים מחייבי וחכמים מני ר"מ וכן מפורש בברייתא בבבלי פ' כיסוי הדם ולא אסיק עדיין הש"ס בפשיטות וכדפריש':
ה"ג א"ל מה אנן בעיין עריפה ואתון מייתן ליה שחיטה. דודאי שחיטתה היא כשחיטת כל הבהמות:
ה"ג דברי ר"מ אפילו עריפה חייב. וכ"ה לקמן בפרקין וה"פ כיון דר"מ מחייב משום אותו ואת בנו אם שחט האם ואח"כ ערף את בתה ש"מ דקסבר עריפתה זו היא שחיטתה דהא כתיב אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד א"כ מטהרת נמי טריפתה: