אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל

פרק ח

פרק ז

הלכה א

מתני' משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקדש. בגמרא יליף מקרא:

לכל כושל. כל הכושלי' שאינן יכולים ללכת ברגליהם:

גמ' משוח מלחמה למה. כלומר מנא לן שהוא מדבר בלשון הקדש דוקא:

ומשני בגין דכתיב ודבר. אל העם ודבר משמע בלשון הקדש דילפינן בגז"ש נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלה"ק:

ופריך הרי ק"ש דכתיב ודברת בם. ותנן בפרק אלו נאמרין שהוא בכל לשון:

ומשני אלא בגין דכתיב בה. בפרשת משוח מלחמה לשון אמירה דכתיב ואמר אליהם:

ופריך הרי פרשת וידוי מעשר. דכתיב בה ואמרת לפני ה' וגו' ותנן לעיל שנאמר בכל לשון:

ה"ג והיא נאמרת בכל לשוי עד כדון כר"ע דו אמר לשונו' ריבויין הם ברם כר"י דו אמ' לשונו' כפולין הם א"ר חגיי נאמ' כאן נגישה וכו' אף כאן בלה"ק אר"ת בר אבא נאמר כאן נגישה ונאמר להלן ונגש משה וכו'. וה"פ הניחא לר"ע דדריש כפל לשונות לרבויין איכא למימר מדכתיב במשוח מלחמ' ודבר אל העם ואמר אליהם דבר ואמיר' למה לי אלא ללמד דבלה"ק אבל לר"י דלא דרש כפל לשון וסובר דברה תורה כלשון בני אדם קשיא מנ"ל דבלה"ק. ומשני ר' חגיי דיליף נגישה נגישה בגזרה שוה מעגלה ערופה ור' חייא אמר דיליף ג"ש מונגש אל הערפל דה' דבר עם משה בלשון הקדש:

לא מסתברא. שהפסוקי' כתובי' בתורה כסדרן אלא תחלה ופקדו שרי צבאות בראש העם ואח"כ ונגש הכהן ודבר אל העם:

דלא. כמו אלא:

ה"ג מן דו מתקן להון וכו'. וה"פ לבתר שהוא מתקן להם איך יעמדו במלחמה אז שייך לומר אזהרת הכהן ולהשמיע להם:

אין מקרא אמור על הסדר. סיומא דמלתא הוא כלומר אלא ודאי שאין המקרא הזה אמור על הסדר א"נ ה"ק ועוד מוכח שאין המקרא אמור על הסדר שהרי דברי השוטרים היה בספר ודברי הכהן היו במלחמה ובקרא כתיב דברי השוטרים בתר דברי הכהן ופירוש זה נראה לי יותר נכון:

בספר את אמר וכו'. דשני פעמים היה הכהן מדבר עמהם אחת בספר על גבול ארצם ואחת במלחמה בספר אמר מי האיש אשר בנה ואשר נטע ואשר ארש ילך וישב לביתו והשוטר משמיע דבריו אל העם בכל לשון ובקרבם אל המלחמה ממש אמר הכהן שמע ישראל וגו' וכ"ה בברייתא בבבלי וקאמר הא דמשמיע השוטר דברי הכהן אל העם היה מטעם שהשוטר אומר בכל לשון והכהן לא אמר אלא בלשון הקודש:

אבל במערכי מלחמה. אין השוטרים משמיעים דבר אלא מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים לאנשי המלחמה:

ר' חגיי. פריך דלמא כמו דאמרת דבספר השוטר משמיע דברי הכהן בכל לשון אמור אף שבמערכי המלחמה כן שהשוטר משמיע שם דברי הכהן בכל לשון:

לא מסתברא. לומר שהשוטר משמיע גם במערכי המלחמה דברי הכהן אלא כדאמרינן:

דכתיב והיה ככלות וכו'. שמעינן דקודם ופקדו וגו' כבר כלו השוטרים לדבר וכבר אמרנו דופקדו היה קודם ונגש הכהן ש"מ שבמערכי המלחמה לא היו השוטרים משמיעים דברי הכהן:

אמר ליה. ר' חגיי דלמא לעולם גם במלחמה השוטרים משמיעים דברי הכהן ודקשיא לך מדכתיב והיה ככלות וגו' ופקדו:

מכיון דאת אמר. שאין הפרשה אמורה על הסדר ליכא למשמע מיניה כלום דלמא ופקדו וגו' וגם ונגש וגו' צריך למכתב קודם והיה ככלות וגו':

הלכה ב

כל. שאינו יודע שמקבלין דברי תוכחתו כגון אלו האנשים הנקובים בשמות שידעו כשיוכיחו ישראל שישיבו את השביה שהביאו מאחיהם בני יהודה ובנימין ישמעו להם:

אל ימחה. בעוברי עבירה דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:

כשם שמצוה לומר. דברי תוכחה על דבר שיודע שיקבלו ממנו ויעשו כדבריו:

כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה. דמוטב שיהיו שוגגים וכו' כדפרישית:

כך אסור לטמא את הטהור. מפני חומרא בלא טעם או שאינו רוצה להטריח עצמו לדקדק בדין ומטמא מספק:

אם באה הלכה תחת ידך. בקדשים ותרומות ומעשר ונסתפק לך בדין אם טמאים הם לתלות או לשרוף:

לעולם הוי רץ. מספק לומר לשרפם ואל תאמר שטוב לתלות ולא לשרוף תרומה וקדשים בידים:

ר' יוסי. פריך וכי למידין דבר שאין מצוותו לכך כגון קדשים שמטמאים מספק מפרים הנשרפין שמצותן בכך מן התורה:

הלכה ג

צהלת סוסים. צנף סוסים קרוי צהלה בלשון המקרא:

הגפת תריסין. הכאת המגינים זה לזה להשמיע קול ולאיים:

הקלגסים. מקלות שראשיהן עקומים ומכין בהם ע"ג אבנים והם מנתזים על האויבים:

שובך. שר צבא הדרעזר כדכתיב בשמואל:

כתיב מנגה וכו'. איידי דתנן אל ירך לבבכם מצהלת סוסים וכו' מייתי האי דרשה לכאן שכך עשו המצריים:

טומיות שלהן. חיילות גדולות וי"מ מדורות אש שעושין לפניהן ול"נ שהן חפירות שעושין לפני החיילות שלא יוכלו לבוא בהם והוא מלשון טמם דויסתמום פלשתים מתרגמינן טמונין פלשתאי והוא כמו עבים שמכסין השמים:

כנגד הכיתי' שלהן. כשנחלקו החיילות גדולות נשארים כתות כתות וי"ג חביתים שלהן פירוש שמעמידין חביות לפניהן שיפלו בתוכן האבני' שזורקין עליהן ושלא ידחקו השונאים לכנוס לתוכן וגירסא זו נאה:

בליצטרא. כמו אבני בליסטראות והם אבנים שזורקין על אויביהם:

נגד טרמנטן שלהן. נראה שהן כלים הממולאים זפת וגפרית שקורין גראנטי"ן בלע"ז:

כנגד הנפט שלהם. ממלאים כלים נפט וזורקין אותן על האויבים ונקרא בלע"ז פע"ך קרענ"ס או קעסי"ל:

כנגד הלפידים. הוא מה שקורין פולוורא בלע"ז שהוא מרעיש כמו ברק ורעם:

מלמד שהיו מפזרין. מפני כל אלו הדברים היו המצריים מפוזרין ומפורדים זה מזה:

מלמד שהיו עשוין תיבות תיבות. שהיו הולכין כמו תיבה על ארבע רוחות העולם שלא יפלו בהם ישראל משום צד והם ילחמו בהן מכל צד וכן עושין בזמנינו והברקים מכניסין אותן שהלכו אח"כ בערבוביא והי"מ דחק בפירושו:

והפיל סגנם שלהם. חכמתם ודעתם כ"פ הי"מ ול"נ דגל שלהם וכ"פ הערוך בערך סגנם:

זה מחנה הארון. הלוים שהארון הולך בתוכם:

זה השם שהיה נתון בארון. שהשם וכל כינויו נתון בארון:

דתני ריב"ל וכו'. כלומר הא דדרשינן זה מחנה הארון משמע דהארון היה תמיד יוצא ובא במלחמה עמהם אתיא כריב"ל ודלא כרבנן:

אחד שהיתה התורה. והלוחות שניות מונחים בתוכו:

לא משו וכו'. ואס"ד דארון ההוא הוא שהיה הולך לפניהם במלחמה מסתמא גם המעפילים היו נוטלים אותו עמהם במלחמה:

היה נכנס ויוצא עמהן. כשנסעו נסע לפניהם כדכתיב וארון ברית ה' נסע לפניהם:

ה"ג ופעם אחת יצא בימי עלי וכ"ה בשקלים. מילין דלא חמון מן יומיהון. דברים שלא ראו מימיהם ואס"ד שתמיד היה יוצא עמהן במלחמה למה היו מתייראין עתה אלא ודאי שלא נעשה כן מעולם:

והלא ארון בקרית יערים היה. דכתיב ויהי ביום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה והיינו עד שהעלוהו דוד משם ומעשה דשאול היה בתוך אותן עשרים שנה:

ופריך מה עבדין ליה רבנן. בקרא דרבי יודה בן לקיש:

היה נכנס ל"ג וכ"ה בשקלים:

ומשני הגישה אלי הציץ. ארון הזה לאו ארון שהיו בו הלוחות היה אלא ארון אחד שהיה מונח בו החשן והאפוד והאורים ותומים וזכר הציץ לפי שהשם כתוב עליו וצריך ארון כמו הלוחות ולפיכך נקרא ארון אלקים והי"מ פירש לפי שהוא החשוב וא"נ:

והארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות. כך אמר אוריה אל דוד בהיות יואב במלחמה:

והלא הארון בציון היה. בימי דוד באותן הימים כדמשמע בקרא ובודאי לא הוציאוהו משם שאף שהיה באהל אמר דוד אנכי יושב בבית ארזים וארון ה' יושב בתוך היריעה כ"ש שלא יוציא הארון לשדה למלחמה והוא יושב בביתו ואיך קאמר והארון יושב בסוכות אלא ודאי דעל הארון השני שיוצא עמהם למלחמה קאמר:

ומשני סכך שהיה בקירוי. וה"פ דקרא שאמר אוריה הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות כלומר בקירוי אעפ"כ אין ראוי להתענג לפי שאדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה הם חונים בצער וראוי להשתתף בצער שלא לשמש המטה:

שעדיין לא נבנה בית הבחירה. והיה יושב ביריעה לכך קרי ליה סוכה:

נגנזו עמו צנצנת המן. דכתיב בארון אשר אועד לך שמה וכתיב בצנצנת. המן ותן שמה מלא העומר מן ויליף שמה שמה גזרה שוה כל מקום שארון שם היה צנצנת המן:

וצלוחית שמן המשחה. דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם וכתיב גבי צנצנת למשמרת לדורותיכם ויליף' דורות דורות כל זמן שזה קיים יהיה זה קיים:

ומקלו של אהרן. דכתיב למשמרת לאות לבני מרי ובצנצנת כתיב למשמרת במקום שזה שמור יהיה זה שמור:

וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלקי ישראל. דכתיב תשימו בארגז מצידו אלמא גבי ארון הוה קאי וממילא שמעינן דעמו נגנז:

ה"ג כיון שראה שכתוב יולך ה' אותך ואת מלכך. אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך דאג שמא יגלה:

תנו את ארון הקודש בבית וגו'. הא התם הוה קאי אלא לגנזו אמר להו:

אין אתם מחזירין אותו למקומו. שאין מצות בכתף ישאו נוהגת בלוים אז ועוד שיתחלל קדושת הארון בירידתו לבבל ואולי ישלטו בו זרים:

פיטום שמן המשחה. מדפריך עלה לקמן מהא דיאשיהו גנזו מייתי ליה הכא:

שהן אלף ות"ק מנים. דמפרש קרא כדכתיב קנמן בשם וקנה בשם כל אחד לא היו אלא ר"ן מנים ודקשיא הא דכתיב וקנמון בשם מחציתו חמשים ומאתים דמשמע כולו ת"ק י"ל דגזירת הכתוב היא שיקח ת"ק מנים וחוצהו ולוקח ממנו ר"ן מני' לשמן המשחה וכה"ג אמרינן במנחות מביא עשרון שלם וחוציהו ומקריב מחצה ומחצ' אבד:

העיקרין. הן הבשמים:

שולקן היה במים. שיבלעו העיקרין המים וכשיציף עליהם השמן כבר שבעו מלבלוע וישאר השמן צלול ע"ג העיקרים דאל"כ שמן המועט הזה היה נבלע בעיקרין המרובים:

ה"ג אם לסוך בו את העיקרים לא הי' מספיק וכ"ה בשקלים. וה"פ אם היה רוצים לסוך בו כל העיקרים אלף ות"ק מני' לא היה מספיק השמן:

ממנו נמשח אהרן ובניו כל שבעת ימי מילואים דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם ואיתקש משיח' לרבוי דכתיב למשחה בהם ולמלא בם את ידם:

טעונין משיחה. דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו המשיח למה לי אלא הא קמ"ל אפילו מבניו אי משוח הוא הוה כה"ג אינו נמשח אינו כה"ג:

וכולו קיים לעתיד לבא. כל הי"ב לוג קיימים במילואם דרך נס:

יהי' זה לי לדורותיכם. כמו שהוא עתה יהי' קיים לדורותיכם:

אלא ע"ג מעיין. שתמשך מלכותו דסימנא מלתא הוא וכי היכי דמשכי מיא תמשך מלכותו:

גיחון. מעיין קטן סמוך לירושלים ולא זהו נהר גיחון הגדול היוצא מגן עדן:

ה"ג אין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת וכ"ה בשקלים:

מפני מחלוקתו של אדוניהו. דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל המלכות בירושה ולא בעי משיחה אבל אי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה כבתחלה:

ה"ג יהוא מפני יורם. ופריך לא כן כתיב כשמשח שמואל את דוד:

ואין מלכי ישראל טעונין משיחה. והוא מלך ישראל הוה א"ו דע"פ הדיבור שאני א"כ קשיא אברייתא מאי קאמר יהוא מפני יהורם:

ה"ג אלא יהואחז וכו'. וה"פ אלא סמי מכאן יהוא מפני יהורם ותני במקומו יהואחז מפני יהויקים:

ופריך ולא יאשיהו גנזו. לסמן המשחה כדאמרינן לעיל ויהואחז ויהויקם בני יאשיהו הוו ואיך קאמרת דיהואחז נמשח בשמן המשחה:

ומשני הדא אמרה. זאת אומרת שיהואחז בשמן אפרסמון נמשח ולא בשמן המשחה א"נ ה"ק כיון דע"כ לומר דיהואחז בשמן אפרסמון נמשח א"כ אין צריך להגיה הברייתא דנוכל לומר דאף יהוא בשמן אפרסמון נמשח ועיין בי"מ:

נמשחו מן הפך וכו'. שכלי חרס מעותדים לשבירה כדאמרינן בעלמא כלי חרס אין להם תקנה אלא שבירה כך מלכות של אלו אין להן קיום:

נמשחו מן הקרן וכו'. שהקרן הוא תוקף וחוזק של הבהמות וחיות גם אינן מעותדים לשבירה:

אין מושחין מלכים כהנים. אם נעשה כהן מלך אין מושחין אותו דקס"ד כיון שאינו זר אצלו דהא גם כה"ג מושחין אותו קמ"ל דלא דהוה כמלכי ישראל שאינן נמשחין:

לא יסור שבט מיהודה. וכל מלכות שאינו ירושה לעולם אינו נמשח בשמן המשחה:

מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים. לומר שאין ממנים כהן או לוי למלך וכ"ש שאינו נמשח:

הוא יוחנן הוא יהואחז. דבד"ה כתיבי בני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום ויהויקים וצדקיהו מצינו שמלכו לאחר יהואחז ש"מ דיהואחז הוא יוחנן:

ופריך והכתיב הבכור יוחנן. ולעיל אמרינן שיהויקים גדול מיהואחז שתי שנים:

ומשני בכור למלכות. שמלך ראשון לשאר אחיו:

ומשני שלישי לתולדות. צדקיהו היה בן השלישי של יאשיהו:

ורביעי למלכות. שמלך תחלה יהואחז ואחריו יהויקי' ואחריו יכני' בנו ואחריו צדקיהו:

צדקיהו שצידק עליו את הדין כלומר לא היה לו שני שמות וקאמר דנקרא צדקיהו על שם שצידק עליו נבוכדנצר את הדין ואמר לו יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי:

ה"ג לא שלום הוה שמיה ולא צדקיהו הוה שמיה אלא מתניה. עיקר שמו היה מתניה לכך ניתנו שתי שמות צדקיהו ושלום לדרוש:

דתנן. כלים פי"ז:

כל האמות. שהיו במקדש אפי' של כלים היו בינונית דהיינו באמה בת ששה טפחים:

אמה אשתה. אמה אחת היא ששה טפחים:

דכתיב אשר שברת ושמת' בארון. דאשר שברת מיותר ללמדך דאף השבורות ישים בארון:

ה"ג נשתיירו שם ג' טפחים תן מהם חצי טפח לכל כותל נשתייר שני טפחים לס"ת רחבו של ארון וכו' וכ"ה בשקלים. וה"פ חצי טפח לכל כותל של הארון שהרי מבחוץ הוא נמדד ארכו אמתים וחצי:

ה"ג וחצי טפח מכאן לכל כותל ושני טפחים לשילוט. שתשלום ידו בו ליקח הס"ת ממנו בריוח שס"ת ארכה ששה טפחים ועבייה שני טפחים שהקיפה ששה כמדת ארכה והיתה מונחת ארכה לרוחב הארון כמו הלוחות והיו צריך ריוח שני טפחים טפח מכאן וטפח מכאן ליתן ידו בארון להוציא הס"ת בעת הצורך בריוח שבלא"ה היתה מונחת בדוחק באותן שני טפחים שבאורך הארון שעביה של ס"ת שני טפחי':

דתנינן תמן. במנחות פי"ז:

וההן ארון כלי הוא. והאי ארון כלי הוא שהרי מיטלטל בשעת הנסיעה:

אצבע לכותל מכאן וכו'. שהטפח ד' אצבעות:

חצי טפח מכאן וכו' לשילוח. ליטול הלוחות מן הארון בעת הצורך:

שנים של זהב ואחד של עץ. ד' כתלים ושולים לכל א' ופתוחות מלמעלה נתן של זהב הפנימי בתוך של עץ האמצעי ושל עץ בתוך של זהב החיצוני:

וציפהו. חפה שפתו העליונה בזהב שלא יהא העץ ניכר מבחוץ בשום צד:

להבי' בין נסר לנסר. דקסבר לא עשה אלא ארון של עץ וציפהו בציפוי כל דהו של זהב ולא היה מעץ אחד אלא חיבר נסרים זה לזה וסד"א שלא יצפה אלא העץ הנראה אבל החלל שבין נסר לנסר לא יצפ' דכתיב וצפית אותו לכך כתיב תצפנו יתירא לאשמועינן דאף החלל שבין נסר לנסר יצפה:

ה"ג וחמשה על לוח זה הה"ד ויכתבם על שני לוחות האבנים. שני למה לי דמיעוט לוחות שנים אלא לומר דעשרת הדברים חלקן וכתבם על שני הלוחות:

עשרת הדברים. ויכתבם על שני לוחות אבני'. ה"ל למכתב עשרת הדברים למה לי אלא שעל כל לוח כתב עשרת הדברים ורשב"י דריש שני דמיותר אלא ה"ק ויכתבם שני פעמי' על כל לוח:

מזה ומזה הם כתובים. היינו עשרה על כל צד מצדדי הלוח באורך ועל שטח שלמעלה ושלמטה לא היה כתו' דבר שלא היו כי אם ג' על ג' שרוח' ועובי הלוח היו ג' ואין לחלקם לשנים לכתוב ה' למעלה וה' למטה כיון שנאמרו כלן בדבור אחד א"נ סובר כמ"ד עשרים על כל לוח מצד אחד וכיון דקאמר מזה ומזה שהם כתובים שמעינן דאף בצד השני היו כתובין עשרים ואינו סובר כמ"ד דמ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים:

טטרגונא. מרובע בלשון יון:

ה"ג דקדוקיה ואותיותיה. של תורה היו כתובים:

דכתיב ממולאים בתרשיש. וקאי אלוחות כדמפרש בסמוך רישא. דקר' ידיו גלילי זהב וקאמר דממולאי' הלוחות כתרשיש:

כימא רבא. דשם ים הגדול תרשיש וריב"ל מפר' בסמוך דבריו:

כד וכו'. כשהגיע למקרא הזה ממולאים בתרשיש אמר יפה וכו':

מה הים הזה בין גל גדול וכו'. מפרש לקרא הכי ידיו והן הלוחות שהן מעשה ידיו של הקב"ה שנבראו בין השמשות גלילי זהב כגלים של זהב שהן דברי תורה הנחמדים מזהב ממולאים. בגלים כתרשיש שיש בו גלים הרבה:

איתקשיית וכו'. הקשיתי לפני ר"פ קראי כר"י דייקי דאמר לעיל שלא היתה הס"ת מונחת בארון ודלא כר"מ א"נ ה"ק דהא דחנני' לא אתיא כר"מ דלר"מ קרא ממולאי' בתרשיש על דברי תורה שבארון קאי והראשון נראה עיקר:

לקוח את הס"ת הזה. ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' מן הצד הוא מונח ולא מתוכו:

ע"ד דר"י. דהוא אמר מן הצד הוא מונח היכן היה מונח:

כמין גלוסקוס. כמין תיבה עשה לארון מבחוץ ובה היה מונח:

ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך וה"ל למכתב תחלה ואל הארון תתן את העדות ואח"כ ונתת את הכפרת אלא ודאי דעדות דקרא היינו ס"ת והיא ניתנה לתוך הארון סוף ארבעים שנה שכבר היה הכפורת נתון על הארון:

ה"ג ע"ד דר"י דו אמר אין מוקדם וכו'. וה"פ לר"י ל"ק קרא דר"מ דאיכא לשנויי איו מוקדם ומאוחר בתורה אפי' בחד ענינא והיינו דקאמר ר' תנחומא דקרא דר"י קשיא לר"מ אבל קרא דר"מ לר"י איכא לשנויי כדשנינן. (ומה מאוד נתלבטו המפרשי' בפי' סוגיא זו ועיין בי"מ והנ"ל נכון כתבתי):

ה"ג עיקרה אש לבנה. כלומר האבנים עצמן היו אש לבנה:

חרותה אש שחורה. אותיותיה שהיו כתובים על הלוחות היו מן אש שחורה:

היא אש. התורה עצמה אש ובלולה באש:

חצובה. אותיותיה מאש:

ונתונה. מהקב"ה למשה מאש שלמעלה והיינו דכתיב אש דת למו ורשב"ל לשיטתו דס"ל לעיל דכל דקדוקי התורה היו כתובי' על הלוחות:

הלכה ד

מתני' בית האוצרות. לאוצר יין ושמן ותבואה:

אחד הבונה ואחד הלוקח. בית בנוי שהרי אצלו חדש הוא:

גמ' ת"ל האיש. מיותר דה"מ למכתב ואשר בנה אלא לרבות לקח או ירש או שניתן לו במתנה דמכל מקום יש איש שבנה אותו אע"פ שהוא עצמו לא בנאו כן פירש"י ול"נ דדריש מדכתי' מי האיש ולא כתיב והאיש אשר בנה אלא מי שיהיה חדש אצלו הוא חוזר וכ"מ לשון הגמרא:

ת"ל אשר בנה מ"מ. מדלא כתיב אשר בית בנה דרוש בית אשר בנה מכל מקום אפי' אינו בית דירה כסתם בית שבתורה כן פירש"י ול"נ דמאשר קדריש:

בית שער. בית כניס' שער החצר להסתופף שם שומר הפתח:

יצאו אלו שאינן בית דירה. אלא עשוים לדריסת הרגל ואינן ראוים לדור בהם:

פטו' מן המעקה ומן המזוזה. דכתיב בהו בית כי תבנה בית חדש מזוזות ביתך והאי לאו בית מיקרי:

ומן העירוב. בית שאין בו ד' על ד' אין צריך ליתן פת לעירוב כדין עירובי חצרות:

ואינו טובל למעשרות. דאין טבל נקבע למעשרות אלא בראיית פני הבית כדכתיב ואכלו בשעריך ושבעו והאי קרא במעשרות כתיב וזה לאו בית מיקרי שיחייב הבא לתוכו:

ואין נותנין לו ד' אמות. לפני פתחו. כשאחין או שותפין חולקין הבתים שבחצר נותנין לכל פתח הבית שבחצר ד' אמות בחצר בארך וברוחב כרוחב הפתח ואפי' הוא עשר אמות נוטל ד' אמות במשך וכנגד כל רחבו לפרק משאו אבל בית שאין בו ד' על ד' אמות כיון דלמיסתר קאי אינו נוטל בחצר כנגד פתחו:

ואין עושין אותו חיבור לעיר. דבית שיש בו ד' אמות ועומד סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושירי' מתעבר עם העיר ומודדין אלפים אמה מן הבית והלאה ואם אין בו ד' אמות אין מודדין אלא מן העיר:

והנודר מן הבית מותר לישב בו. דאף בלשון בני אדם אינו נקרא בית דאמרינן בכתובות בביתי ולא בבוקתא:

ואינו צמית ביובל. דבית עיר חומה שהקדיש אינו נגאל עד מלאת לו שנה ואח"כ הוא לצמיתות לקונה אותו לא יצא ביובל ואם אין בו ד' אמות יוצא ביובל כשאר קרקע בלא בנין דכתיב כי ימכר בית מושב:

ואינו מיטמא בנגעים. דכתיב ובא אשר לו הבית:

ואין הבעלים חוזרין. בשבילו מן המלחמה דכתיב מי האיש אשר בנה בית חדש וזה אינו בכלל בית. פרט לשנפל ביתו ובנאו. שאינו חוזר וכר"י אתיא דאמר לקמן בפרקין הבונה בית על מכונו לא היה חוזר:

ולא חנכו. ולא כתיב ולא חינך מיעוט' הוא:

את שמצוה לחנכו. שהדירה בארץ ישראל מצוה:

הקדים לו שכרו. בנה בית והשכירו לאחרי' והקדים לו שכרו הרי זה כמי שחנכו משעת קבלת השכירו':

נתן לו שכרו לאחר י"ב חדש. כלומר אפי' השכירו לי"ב חדשים ועברו הי"ב חדש ונתן לו שכרו לא חשבינן ימי החינוך אלא מעת קבלת השכר ולא משעת השכירות:

נעלו. בנה בית ונעלו אם היו בו חפצי' שהיה צריך לבטל על שמירתן ה"ז כמי שחנכו והתחיל לישב בו:

ואם לאו. שאינן צריכין לישב ולשמרן ה"ז כמי שלא חנכו:

הלכה ה

מתני' ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל. דבהכי הוי כרם ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב:

ואפי' מחמשת מינין. מצטרפין:

גמ' ת"ל האיש מי האיש. דהמ"ל והאיש וכתיב מי האיש ללמד שיהיה האיש אשר נטע מי שיהיה כשהוא שלו חוזר א"נ דהמ"ל מי אשר נטע וכתיב מי האיש שיהיה הנוטע מי שיהיה והראשון נראה:

ת"ל אשר נטע מ"מ. מדלא כתיב אשר כרם נטע דרוש ביה נמי אשר נטע מ"מ ואפי' שאר אילנות שהרי לא הזכיר כרם עדיין וה"ה אפי' מחמשת מינין:

מה כרם מיוחד. שאינו פחות מחמשה גפנים וראוי לשתיי' ואפי' הרע כדמסיק:

שהיין מגיתו. תירוש:

שהיין קוסס. כלומר והיין קוסס והוא יין רע כמו כל פריו יקוסס ויבש דיחזקאל:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה