אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל

פרק ז

פרק ו

הלכה א

מתני' אלו נאמרין בלשונם. כל אדם בלשון שהוא שומע:

פרשת סוטה וכו'. כולהו יליף בגמ' מקראי ומסברא:

וידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית וגו':

ותפילה. נאמרה בכל לשון כדי שיהא יודע לכוין דעתו לתבוע צרכיו:

גמ' ה"ג כתיב ואמר אל האשה בכל לשון שהי' שומעת. וכ"ה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה. וה"פ אל האשה משמט דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון האומ' לה:

א"ל ר"י. אין צריך קרא להכי דכיון דבעינן שתאמר אמן כדכתיב ואמרה האשה אמן והיינו קבלת דברים ואם אינה שומע' על מה היא אומרת אמן:

אלא כי איצטרך קרא שלא יאמר לה הכהן ע"י תורגמן. אלא הוא בעצמו אומר לה בלשון שהיא שומעת:

אלא עם שרה בלבד. דכתיב ויאמר לא כי צחקת:

ופריך והא כתיב בתורה אל האש' אמר וגו'. ע"י התורגמן:

ודייק ליה מדכתיב אל האשה אמר ולא כתיב ואל האשה בוי"ו כדכתיב ולאדם אמר אלא ללמד דאל הנחש אמר ה' אלקים בעצמו ואל האשה אמר מי שאמר ולאדם אמר ה' בעצמו כמו שאמר לנחש א"נ מדלא כתיב ולאשה אמר דייק לי':

ופריך והא כתיב ברבקה ויאמר ה' וגו':

הדיבור נפלה לה. מפרש לה בעבורה ומיתורא דלה קדריש ראיתי בזה פירושים רבי' וזה נ"ל:

ה"ג כמה כרכורים כרכר. וה"פ כמה גלגולי' גלגל המקום לשמוע שיחתן של נשים צדקניות:

ויאמר ה' לא כי צחקת. והוא מיותר אחרי שכבר אמר ה' למה זה צחקה שרה ולא איש אל ויכזב אלא כדי לשמוע תשובתה והיא מיראתה אותו לא השיבה דבר:

ה"ג דכתיב ואמרת לפני ה' אלקיך. בכל לשון שאתה רוצה דהא לפני ה' כתיב והוא שומע בכל לשון ובבבלי יליף אמיר' אמיר' מסוטה ונראה משום דגם במקרא ביכורים כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ואפ"ה בלשון הקדש הוא כדתנן בסיפ' דמתני' הלכך ליכא למילף שיהא בכל לשון מדכתיב לפני ה':

דכתי' ודברת בם. מיות' שיהא הדיבור בכל לשון שירצה:

והיו הדברים האלה. בהוייתן יהו בלשון הקדש:

שמע קלון וכו'. שמע קול העם שקורין שמע בלשון יון:

אלוניסתון. הוא לשון יון:

בעא מעכבתון. רצה לעכבן שלא יקראו אלא בלשון הקדש דסובר ברבי:

ואקפד. וכעס עליו על שרצה לעכבן:

אשורית. לשון הקדש:

לא יקרינה כל עיקר. בתמיה דמי שאינו יודע לקרות בלה"ק ודאי אף ר' מודה שיוצא בכל לשון שיודע דלא אמר ר' שיקרא בלה"ק אלא לכתחלה אבל בדיעבד יצא:

ה"ג השיב ר' ברכי' וכו' היה יודע לקרותה אשורי' ולעז יוצא בה בלעז ואשורית. וכ"ה במס' מגילה וה"פ קשיא לר' ברכיה אר' לוי שרצה לעכבן ואר"י שאמר שיוצאין בלעז לפי שאינן יודעין אשורית הא אפי' אי הוו יודעין אשורית נמי היו יוצאין בלעז:

א"ר מנא וכו'. ר' מנא פליג אר' ברכי' ואמר דאף במגילה הדין אם יודע אשורית ולעז אינו יוצא אלא באשורית. בלעז. אם אינו יודע אלא לשון לעז יוצא אפי' במגילה בלעז ולא הוה כקור' על פה. וכן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע. אם אינו יודע אשורית ואתי' אינו לעז יוני שכותבין בו המגילה:

כדי שיהא יודע למי מברך. ועל מה מברך שזהו עיקר כוונת הברכות:

השביען שלא בלשונן. בלשון שאינן מבינים:

ואמרו אמן הרי אלו פטורין. שאמן קבלת דברים הוא וכיון שאינן יודעין מה הוא אומר עליהן אין ממש באמן זה:

ופריך כהדא דתני. וכי אתיא כהא דתני':

כתניין שבלבינו. הב"ד משביעין אותו על התנאים שבלבם ולא כתנאים שבלב הנשבע הרי אף במאי שאינו יודע משביעין אותו:

חזקה וכו'. ודאי משביעין אותו על התנאין שהנשבע יודע:

ולמה הוא מתנה עמו. ולמה אומרים לו על התנאים שבלבינו וכו':

מפני ההדיוטו' שלא יאמרו. יש לנו תנאי בשבועה מה שסותר המכוון אתי לאורויי היתירא אבל ודאי שצריך שידע על מה הוא נשבע:

מה את ש"מ. איך שמעינן מהכא שהשביעם ע"ד ב"ד:

א"ל הדורו' הבאים אחרינו אין בלבם תנאי. וה"פ לא אתכם לבדכם וכו' קרא יתירא הוא דאי ללמד שאפי' עם הדורו' הבאים כרת ברית כבר נאמר ואת אשר איננו פה עמנו וכו' אלא ה"ק לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום וכשם שאין לדורות הבאים שום תנאי כך לא יהא בלבבכם שום תנאי על השבועה הזו:

הלכה ב

מתני' מקרא ביכורים. שהיה קור' מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה:

וחליצה. יבמה היא אומר' מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבי יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ואחר החליצ' אומרת ככה יעשה לאיש:

ברכות וקללות. שאמרו ישראל בהר גריזים ובהר עיבל:

ברכת כהנים. נשיאת כפים:

וברכת כה"ג. ביום הכיפורים אחר עבודת היום שלפני ולפני' הוא קורא את הפרשה בתורה ומברך שמנה ברכות המפורשות במתניתין לקמן:

ופרשת המלך. היא פרשת הקהל כדתנן בס"פ:

ופרשת עגלה ערופה. ידינו לא שפכו את הדם הזה כפר לעמך ישראל וגו':

פרשת משוח מלחמה. והיה כקרבכם וגו' שמע ישראל אתם קרבים וגו':

כיצד. כמו מנין:

ולהלן הוא אומר. בברכות וקללות של הר גריזים:

מה עני' האמורה להלן בלשון הקדש. דכתיב ואמרו אל כל איש ישראל קול רם וכתיב התם במתן תורה אלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש דתורה ניתנה בלשון קדש אף כאן בלשון הקדש:

וענתה ואמרה ככה. אינו צריך ללמדה בגזרה שוה שמעצמה היא למידה וענתה ואמרה ככה בלשון הזה תאמר:

גמ' ענייה ואמירה. הרי הוא בלה"ק דילפינן מוענו הלוים ואמרו כדפרישית במתני' ככה וכה. וכל היכא דכתיב ככה או כה בדבר התלוי בדבור הרי הוא בלשון הקדש:

בנין אב שבכולן. כולן למדין מקרא משה ידבר וגו' וכדפרישית במתני' והכתיב ויען לבן ובתואל. ולא הוה בלשון הקדש אע"ג דכתיב ויען:

ה"ג התיב ר' חגי אין תימר ע"י עניי' והכתיב ויען לבן ובתואל אין תימר ע"י אמירה והכתיב ויחמרו מה' יצא הדבר. וה"פ וא"ת התם לא כתיב עניי' והא כתיב ויען וכו' וא"ת עני' ואמירה בעינן קשיא הא כתיב ויאמרו מה' יצא הדבר:

אין תימר בלשון הקדש. שאמרו בלה"ק מה' יצא הדבר:

והכתיב ויקרא לו לבן יגר שהדותא. ש"מ שלא ידע לדבר בלה"ק:

ואין תימר קודם למתן תורה. כתיב האי קרא ואין למידין מוענו הלוים ואמרו דאין למידין דבר דקודם מתן תורה מדבר דלאחר מתן תורה:

הרי פ' ווידוי מעשר. שהיא לאחר מתן תורה ונאמר' בכל לשון כדתנן ברישא דמתני' אע"ג דכתיב ואמרת ויש לנו למילף מואמרו הלוים:

שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך. בא לתרץ דלמידין קודם מתן תורה מלאחר מ"ת ואפ"ה לא קשיא מויען לבן ובתואל שאף שהן דברו בלשון סורסי שייך ויען ויאמר מפני חשיבתו שהוא כמו לה"ק:

לשון סורסי. הוא לשון ארם צובה והוא לשון תרגום וי"א שהוא לשון גמרא ירושלמית:

דבית גוברין. שם מקום:

לעז. לשון יוני:

לזמר. לשירים. רומי. לשון רומיים:

לקרב. הלבבות שהוא דיבור רך ופיוסין לישנא אחרינא לקרב למלחמה כדכתיב כיום הלחמו ביום קרב:

סורסי. לשון ארם:

לאילייא. לקינות והוא מלשון יללה כמו אלי ציון:

לדבור. שהוא לשון צח גם קל לדבר שכל מה שהוא מכביד הלשון הקילו בתנועו' ובדגש וברפה:

אף אשורי. לשון בני אשור:

ואין בו לשון. לשונם מאומה אחרת:

עברי. בני עבר הנהר יש להם לה"ק ואין להם כתב נאה שכתבם כתב ליבונא:

שהוא מאושר בכתבו. כתב נאה שאין אות נוגע בחבירו משא"כ בכתיבה אחרת:

עלי שם שעל' בידם מאשור. דס"ל בימי דניאל נשתנ' הכתב ע"י המלאך ובו כתב עזרא את התורה. בקולו של רם. מדלא כתיב וענו הלוים קול רם אלא כל איש ישראל אלא ה"ק וענו הלוים בזכות כל ישראל בקולו של רם א"נ בקול גדול ה"ל למכתב כדכתיב קול גדול ולא יסף:

המעולה שבקולות. ואין פירוש קול רם הרמת קול אלא לשון רוממות מעלה וחשיבות:

אלא בינוני. הוא המעולה שבקולות:

הלכה ג

מתני' שבשומרון. אצל שומרון:

גמ' הלא המה בעבר הירדן. כשהיו ישראל במדבר נאמר להם סימני הר גריזים והר עיבל איה הם שהם בעבר השני של הירדן שהוא למערב העולם שנחלת בני גד ובני ראובן היה מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה ונאמר להם שההרים האלה הרבה להלן מן הירדן לצד מערב ולא סמוך לירדן:

אחרי דרך מבוא השמש. מהו מבוא השמש מקום שהחמה זורחת שהשמש באה משם רחוק ממזרחו של הירדן כלו' שאחרי מופלג:

שבין הכותים. עכשיו יושבין שם הכותים שהושיבם שם סנחריב כשהגלה עשרת השבטים כדכתיב ויבא מלך אשור אנשים מבבל מכותה ומעזא וגו' ויושיב' בערי שומרון והנך אצל ערי שומרון הן כדתנן במתני' שבשומרון:

ה"ג שנא' הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן וכ"ה בבבלי. וה"פ דוקא סמוך לירדן דאי מעבר הירדן ולהלן הא כתיב והיה בעברכם משמע מיד בעברם בו ביום תקימו את האבנים האלה בהר עיבל:

אחרי דרך. מופלג מן המערב דאחרי לשון הפלגה הוא והאי מבוא השמש מערב הוא לשון כי בא השמש מופלג משקיעת השמש והיינו לצד מזרח סמוך לירדן מיד:

בארץ הכנעני. כתיב ואילו ארץ החוי כלומר שכם והר גריזים אינה ארץ הכנעני אלא ארץ החוי דהא שכם חוי הוה כדכתיב ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' וכתיב שכם בן חמור החוי נשיא הארץ:

היושב בערבה. ואלו שכם הידוע לנו שיושבים שם הכותי' הוא בין ההרים ואיך קאמר קרא היושב בערבה:

מול הגלגל אין כאן גלגל. מדכתיב מול הגלגל משמע שראו את הגלגל ואלו שכם והר גריזים רחוקי' הם מן הגלגל:

אין כאן אלוני מורה. אצל שכם והר גריזים:

מה מקיים ר"א. קרא דכתיב ונתת את הברכה על הר וכו' והר עיבל ואלו סמוך לירדן לא היו ההרים האלה:

ומשני שתי גבשושית עשו. שני הרים קטנים עשו סמוך לירדן וקראו להם שם את האחד הר גריזים ואת השני הר עיבל והסימני' הללו האמורי' בקרא לא על הר גריזים והר עיבל נאמרו אלא כדראב"י בסמוך:

על דעתיה דרבי יהודה. לדעת ר"י שנאמרו הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל ממש צריכין לומר שהלכו ביום עברם הירדן מאה ועשרים מיל דביום עברם נאמרו הברכות והקללות כדכתיב והיה בעברכם והר גריזים שאצל שכם רחוק מהירדן ק"ך מיל וע"כ לומר שנעשה להם נס שהלכו מהלך זה ביום אחד:

לא זזו ממקומן. אלא מיד בעברם את הירדן עמדו ועשו הגבשושי' ואמרו הלוי' הברכות והקללות:

אלא להשוות להן את הדרך. לפי שגלוי לפניו שעתיד הענן לפסוק במיתת משה הורה להם את הדרך אשר ילכו בה דרך מישור ודרך ארץ הכנעני שהי' ערבה ואל יקיפו סמוך לשפת הירדן דרך ארץ החוי שהיא ארץ הרים וגבעות וארץ מדבר אלא ילכו אחרי דרך מבוא השמש דהיינו מצד מערב רחוק מן הירדן ויקיפו ויכבשו:

נמיתי. אמרתי לשון נאם:

לסופרי כותי'. שיש להם תורה שבכתב ואינם מאמינים בתורה שבעל פה:

ולא הועלתם לעצמכם כלום. בזיוף:

והלא ידוע שהוא שכם. אף אנו מודים שהוא שכם בלא זיוף לפי שאנו דורשין גזרה שוה כדבסמוך:

וכר"י. מ"ד דהר גריזים סמוך לשכם שיושבי' בו הכותי' סובר כר"י דאמר לאחר י"ד שנים שעברו את הירדן נאמרו הברכו' והקללות לאלו למ"ד שבו ביום שעברו נאמרו קשיא הלא שכם רחוק מן הירדן ק"ך מיל ואיך הלכו מהלך זה ביום אחד:

כל ביאות שנאמרו בתורה. סתם:

לאחר י"ד שנים שבע שכיבשו ושבע שחילקו. הואיל ופרט הכתו' במלך שהיא לאחר ירוש' וישיבה דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' וירשת וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ילפינן מינה כל ביאות שבתורה שהן לאחר י"ד שנים:

ודכוותה לא נאמרו ברכות וקללות עד לאחר י"ד שנה. דכתיב והיה כי יביאך ה' אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים וכו':

והכתיב והיה בעברכם וכו'. דמשמע מיד ביום עברכם תקימו את האבנים האלה:

הלכה ד

מתני' למטה באמצע. בין שני ההרים:

מכאן ומכאן. על ההרים:

הפכו. הלוי' פניהם כלפי הר גריזים:

ופתחו בברכה. כל הארורים היו אומרי' תחלה בלשון ברכה כדמפרש בגמרא:

אלו ואלו. שבהר גריזים ובהר לעיבל:

גמ' שכבר נאמר לוי למטה. בספר יהושע כתיב וכל ישראל וזקניו עומדי' מזה ומזה לארון נגד הכהנים והלוים אלמא כהנים ולוים למטה היו:

שכבר נאמ' לוי למעלן. משה כתב בתורה אלה יעמדו לברך וגו' שמעון ולוי ויהודה:

למטן. אצל הארון:

הראוי לשרת. לשאת את הארון דהיינו מבן שלשים ועד חמשים למטה אצל הארון:

והשאר כל השבט. לוי למעלן:

מה מקיים וכו'. איך מקיים האי תנא אליבא דר"ש קרא דיהושע נגד הכהנים והלוים:

ומשני כי האי דאריב"ל וכו'. ולא עמדו למטה אלא הכהנים לבד וכל הלוים למעלה ואע"ג דהכהנים בני לוי הם מ"מ סתם לוי על הלוי' נאמר:

יכול אלו שבהר גריזים וכו'. פי' ואלו שבהר גריזים אמרו הברכות וכו':

ה"ג ת"ל הברכות. וה"פ דאחר שנאמרו הברכות והקללות שיאמרו על הר גריזים והר עיבל כתיב ובאו עליך כל הברכות האלה ש"מ שעל אלו ואלו היו אומרים הברכות והקללות ופי' הי"מ בזה דחוק:

יכול משהיו אומרים. כל הברכות עד ברוך אשר יקים דכל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה אח"כ אמרו הקללות ושסדר זה אחר זה:

ת"ל הברכה והקללה. לשון יחיד ללמד ברכה אחת ואח"כ קללה א' וכן כולם:

היו הופכין פניהם. הלוים:

ברוך בכלל וברוך בפרט. כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ופרט ברוך בכלל על כל התורה ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת וברוך בפרט ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה ארור בכלל ארור אשר לא יקים את דבר התורה הזאת וארור בפרט ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכ' וכן כולן:

ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כל המצות כולן טעונין ארבעה אלה דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו' הרי כאן ארבעה מצות לכל מצוה ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ופרט ברוך אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות בכל אחת ארבעה בריתו' ברית לברוך בכלל ברית לברוך בפרט ברית לארור בכלל ברית לארור בפרט:

וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. בכל אחד היו שש עשרה בריתות על כל מצוה:

ר"ש היה מוציא של הר גריזים ושל הר עיבל. שלא נאמרו עליהן כל התורה אלא מצות שבפרשה:

ומביא של אהל מועד תחתיהן. שלאחר שהוקם המשכן דיבר הקב"ה עם משה בישוב ולמדו כל התורה כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר:

י"ב בברוך. כנגד י"ב שבטים א"נ כנגד י"ב ארורים שבפרשה שכולן נאמרו על נואף ונואפ' כדאיתא בבבלי דף ל"ז וילפינן מיני' שה"ה על כל מצות שבתורה נאמרו י"ב ברכות וי"ב קללות:

תר"ג אלף ותק"ן. כמנין בני ישראל שהיו בסיני שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו:

שאין כרות עליו מ"ח פעמים. כדאמרי' לעיל ברוך בכלל וכו' וכל אחד תר"ג אלף ותק"ן:

עד כדון וכו'. ופריך אהא דאמר אין כל דבר ודבר מן התורה וכו':

ע"כ לא שמענו. שנתערבו ישראל זה על זה אלא בדברים שנכללו ונפרטו בהר גריזים ובהר עיבל והיינו הארורים האמורי' בפרשה:

דברי' שנכללו ולא נפרטו. שם מנין שנתערבו דבהר גריזים היה הערבות א"כ דברים שלא כאמרו בפירוש בתורה אלא אתיין מדרש' מנין:

כל דבר שהיה בכלל וכו'. דמצות אלו האמורים בפרש' היו בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ויצאו מן הכלל שמפורשים כאן לא ללמד על עצמן יצאו אלא על כלל כל המצות כולן יצאו ללמד סעל כולן נתערבו וכולן נפרטו:

א"ל לא בדבר אחד. לא אמרינן מדה זו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' אלא אם היוצא דבר אחד אבל אם יצאו שני דברי' לא אמרינן כן אלא ה"ל שני כתובים ואין מלמדין וכאן י"א ארורים כתובים:

מכיון דכתיב אמן בסוף. לאחר כל הארורים כתיב וענו כל העם ואמרו אמן כאלו הם דבור אחד וילפינן מינייהו במדה דכל דבר שיצא מן הכלל:

ופריך וכי יש תורה נופלת. בתמי' דאמרת אשר לא יקים והו' לשון הקמ' משמע שצריך להקי':

זה החזן שהו' עומד. ומגביה הס"ת ומרא' הכתב לעם צריך להקימה כראוי שיראו כולם הכתב:

ה"ג זה הב"ד שלמטן. וה"פ הב"ד שלמטן והם המלך והנשיא והשופטי' שבישראל ידרושו בהקמה זאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים:

על הדבר הזה קרע יאשיהו. את בגדיו כשהביא לו חלקיהו את הס"ת ומצא כתוב ארור אשר לא יקים ואמר עלי להקים ולכך כתיב אחריו שקבץ כל יהודה וישראל לכרות ברית חדשה ללכת אחרי ה':

להחזיק. שאר העם שילמדו ולא החזיק ה"ז בכלל ארור:

ה"ג ר' ירמי' בשם רחב"א:

ולא היתה סיפק בידו להחזיק. לומדי תורה והחזיק יותר מכדי יכלתו:

כצילה של בעלי תורה. כלומר שכר המחזיקי' שוה לשכר העוסקים בתורה:

לבעלי המצו'. היינו המחזיקי' ביד ת"ח שילמד:

מה ת"ל והחציו. ביהושע כתיב וכל ישראל וזקניו וגו' חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר העיבל וקשיא למה לי' למכתב והחציו דמשמע חציו הידוע במקום אחר או חציו המיוחד:

ומרובין בהר עיבל. לפיכך הוא חציו המיוחד והחשוב שבהם לפי ששם המרובין:

למה. היו מרובין שלפי החשבון נרא' שלא היו מרובין אע"פ שלפי המספר שבפ' פנחס היו מרובין בהר עיבל סך חמש' אלפי' ושמונה מאות וכ"ב היינו אם אמרי' שגם במספר שבפ' פנחס לא היו מבני לוי שהיו יתרי' על שלשים רק ח"א ותק"ח אבל אם נאמר שהיו אז י"ג אלף או שנאמר דחשבינן כל הנך שהיו בני כ' מבני לוי י"ל שהיו שוין:

ומשני שאין שבטו של לוי כולו שם. בהר גריזים. שהיו זקני כהני ולוים למטה אצל הארון:

לא היו שוין. כלומר אפ"ה לא היו שוין אלא של הר עיבל מרובין:

שכבר נפלו משבטו של שמעון וכו'. ושבט שמעון מהעומדים על הר גריזים אע"ג דהמספר שבפ' פנחס הי' לאחר המגפה ה"ק אף לפי מספר שבפ' נשא שלא היו השבטים שבהר עיבל יתירי' על אותו שבהר גריזים אלא שני אלפי' רמ"ב אפ"ה לא היו שוין שהרי נפלו מבני שמעון כ"ד אלף בשיטי':

שלא בא משבט ראובן וגד. שעמדו על הר עיבל אלא ארבעים אלף חלוצי צבא ושאר העם שבשבטים האלו נשארו בעבר הירדן מזרחה ונתמעטו אותן של הר עיבל אע"ג שגם מחצי שבט מנשה שעמדו על הר גריזים נחסרו מ"מ אותן שנחסרו בהר עיבל היו מרובי':

כשם שהשבטים חלוקי' כאן. בהר גריזים ובהר עיבל כדכתיב ואלה ועמדו לברך את העם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין ואלה יעמדו על הקללה ראובן גד ואשר זבולן דן ונפתלי:

כך הן חולקין בתחלת החומש השני. דהיינו בתחלת ספר ואלה שמות שלא נזכרו כסדר אלא בני לאה מכאן ובני רחל אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע:

כך הן חלוקין בדגלים. כשנמנו לענין הדגלים לא היו כסדרן:

ה"ג בני לאה מיכן וב"ר מיכן ובני השפחות חד מיכן ושלשה מיכן. וה"פ דגל ראשון היה יהודה יששכר זבולן והשני ראובן שמעון גד והשלישי אפרים מנשה בנימן והרביעי דן אשר ונפתלי:

טעמא דהדין תנייה. טעם של הנך תנאים שסוברים שהשבטים אין להם מעלה זה על זה א"כ למה קפיד קרא בברכות וקללות אסדרן ה"ל למימר סתמא ששה שבטים יעלו לראש הר גריזי' וששה לראש הר עיבל:

וישראל מקוראי. דריש מקוראי לשון המקרה במים עליותיו:

מה התקרה הזו עובייה דהן וכו'. מה התקרה צד העב של הקורה הזה נגד צד הדק של הקורה הזה כדי שיהיו שוים לסבול המשא המונח' עליה כך כאן יש השבטי' שאוכלסן מועטין ויש מהן שאוכלסן מרובין כדעיל לפיכך חלקן הכתוב שיהיו קרוב לחצאין שאותן שבהר גריזים כפי הפקודים שבפנחס היו שלשים ריבוא ושני אלפים וג' מאות ושמנה מלבד הלוים שיתירי' על חמשי' ופחותי' מבן שלשי' ואותן שבהר עיבל שלשי' רבוא ושמנ' אלפים ומאה ושלשי' נמצא הנך שבהר עיבל היו יתרים חמשת אלפים ושמונה מאות וכ"ב וקרובי' לחצאין נ"ל:

כשם שהן חלוקין כאן. בהר גריזים ובהר עיבל:

כך הן חלוקין באבני האפוד. שנאמר בהן ששה משמותם וגו' והנך ששה שבטים שעמדו בהר גריזים כתובים על האחת והנך ששה דהר עיבל כתובים על השנית:

במלואותם כדי שיהיו כ"ה. אותיות מכאן והיינו במלואותם שיהיו שלמו' בחשבון האותיות כזה כן זה:

ופריך והלא אינן אלא מ"ט. כל אותיות של כל השבטים:

בנימן דותולדותה מלא. דבכל התורה בנימן חסר יו"ד השני' חוץ בלידתו כתיב ואביו קרא לו בנימין כתיב מלא והכא באבני אפוד כתיב כתולדותם לאשמועינן דלכתוב בנימין מלא דליהוי חמשים אותיות:

יהוסף מלא. ופליג אדר"י:

ופריך והלא אינן אלא כ"ג מכאן וכו'. למ"ד כשם שחלוקין בהר גריזים ובהר עיבל כך היו חלוקין באבני אפוד והלא אותיות של אותן שבטים שבהר עיבל לא היו רק כ"ג אף אם נאמר זבולון מלא בשני וו"ן ואותיות של אותן שבטים שבהר גריזים כ"ז אף אם נאמר שבנימן ויוסף חסרים וי"מ הגיה והלא אינן אלא כ"ב מכאן וכ"ח מכאן:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה