קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה י
מתני' ואין באחיו גדול ממנו ושהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים:
מי לנו גדול מיוסף לענין כבוד קבורה שלא נתעסק בו אלא משה שאין בישראל גדול ממנו ובה מדדו לו שאין גדול בכבודו בקבורה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה:
לא על משה בלבד אמרו. שזכה בקבורתו אלא כל הצדיקים זוכין בקבורתם שכבוד ה' יאספם אלא בזה גדול משה שלא נתעסק בו אלא המקום בלבד ולא בני אדם כלל:
גמ' כבוד חי העולמים היה עמהן. כשהלכו לקבור את יעקב דכתיב ויהי המחנה כבוד מאוד מחנה הידוע והוא מחנה אלקים:
וכי יש גורן לאטד. וכי עושים גורן לקוצים:
ולא מצינו מקום ששמו אטד. שאלו היה מקום ששמו אטד היינו מפרשים גורן הסמוך למקום ששמו אטד:
ה"ג שהיו ראוין לידוש באטד. בשעה שנכנסו ישראל היה ראוי שימותו במיתות משונות כדכתיב ודשתי את בשרכם את הקוצים אלא שעמד להם ההספד כגורן הזה העשוי לקיום בני אדם:
איזוריהם התירו. כלומר שכל חזקם נאבד מהם שהאזור על שם החוזק הוא כדכתיב אזר נא כגבר חלציך. דריש לשון וירא יושב כמו ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשי' אל תקרי ויראו אלא וייראו:
קשרי כתפיהן התירו. יצאו כאבילי' חלוצי כתף דריש וירא שראו זה את זה ערומי':
זקפו קומתן דריש לשון יושב שעמדו מפניו. הראו באצבע. דלשון זה משמע שהראו באצבע:
ומה אם אלו וכו'. כלומר דלהכי נכתב דבר זה בתורה לדרוש ממנו ק"ו:
כל אותן שבעים יום שבין איגרות. של המן לאיגרות מרדכי דשל המן בי"ג בניסן היו ושל מרדכי בכ"ג בסיון נכתבו:
לא מסתברא אלא ללמד בני יהודה. בתמיה וכי צריכין בני יהודה ללמוד קשת:
מי היה. הלא הוא המלך דוד מבני יהודה אינו צריך ללמור קסת ומה זו קינה:
השונאין באין ומתגרין על ישראל. זהו שאמר על עצמו אחרי שנסתלקו הצדיקים יהיה מוכרח לאחוז בקשת ידו ולהתרגל בו:
זה ספר בראשית. דהוא ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים:
זה ספר חומש הפיקודים. דכתיב ביה תמות נפשי מות ישרים:
מ"ד זה ספר בראשית ניחא. דכתיב בי' ידך בערף אויביך והוא הקשת:
נסתלקו ענני כבוד. שהיו בזכותו ובמותו נסתלקו:
התייר הגדול. מי שהוא בקי בדרכי' נקרא תייר שהוא יודע לתור את הארץ וענני כבוד היו מורה להם הדרך אשר ילכו בה:
ה"ג ובאו ונתגרו בהם וכ"ה ביומא פ"ק. וה"פ ובאו ועשו עמהן מלחמה:
והרג. שבטו של לוי בישראל שמנה משפחות דלא קחשיב בחומש הפיקודים מבנימין כי אם חמש והוא בעשרה ירד למצרים ואצבון לגר וישוה לאשר ואהוד משמעון:
אף הן הרגו. מבני לוי ארבע משפחות אחת מהם נעקרה לגמרי והיא משכחת שמעי ושלשה מהן נהרגו רובן ונשארו מתי מספר והם משפחת עמרם ויצהר ועוזיאל:
לעמרמי וגו'. פסוק הוא בד"ה לאחר שהעמיד דוד הלוים על מחלקותם כתיב האי קרא והוא מיותר ללמדך שאז בימי דוד נתוספו ונתרבו לפיכך נחשבו אף הם למשפחות:
הה"ד יפרח בימיו צדיק. ורב שלום עד בלי ירח והם בני לוי שהם רודפי שלום כאהרן ופנחס דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום:
אמרו. ישראל כשחזרו למוסרה:
על שלא עשינו חסד עם אותו צדיק. שלא הספידו לאהרן כראוי:
וגמלו לצדיק חסד. במקום המיתה:
עמו. כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו:
עם נפשך את עבד. שע"י כן זכה משה לקבור ע"י הקב"ה כדתנן במתני' איפרכוס. שר ושלטון:
לטעון באפריון. לשאת במטה שנושאין בו הכלה והוא אינו לפי כבודו:
ולא הניחו לו. ומסתמא גם עצמות יוסף לא הניחו לו למשה לטעון שהרי השביע את בניו וגם כל השבטים העלו עצמות ראש השבט ולמה יגרעו שבט יוסף שלא יתעסקו בעצמות ראש שבטם אחרי השבועה א"ו שמיחו בדבר אלא שהעלם משה ע"פ הדיבור:
ה"ג כתיב ואנכי ארד וכו':
על כנפי שכינה. כנף לבוש הודו:
ויתא ראשי עם. שלעתיד יבא בראש מתי מדבר:
צדקת ה' עשה. להגיד שבחו של משה שלא שינה:
הולך נכוחו. שהדריך את העם בדרך ה' ותורתו:
הדרן עלך פרק המקנא