קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ה
מתני' הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני אומדין כו'. ולא אמרינן נזירות גדולה נזיר כדתנן לעיל דשאני התם דאמר אחת וכדאמר רב לעיל:
אר"י מעשה היה כיון שהשלים מת. ר"י לסיועא לת"ק קאתי וקאמר מעשה היה וחייבוהו חכמים נזירות הרבה וכיון שהשלים מת:
גמ' מה נן קיימין. במאי עסקינן:
אם. אמר כמניין ימות החמ' ודאי צריך לנהוג שס"ה נזירות:
אם כמניין ימות השנה. אמר קמיבעיא לן אם שנות החמה קאמר וה"ז שס"ה נזירות או שנות הלבנה קאמר וה"ז שנ"ד נזירות ואם היתה השנה מעוברת יש לספק אם דעתו גם על ימי העיבור או לא:
ראוי היה זה. נדר נזירות כמנין ימות החמה למות זה זמן רב אלא שמצות נזירותו עמדה לו שחי כל השנים האלה שנזר ש"מ קסבר ר"י מצוה לנדור בנזיר:
מתני'. ת"ק דברייתא דבסמוך כר"י הוא ופ"ק נדרים מפורש בברייתא תני בשם ר"י:
היו מתאוין להביא קרבן חטאת. שלא יהא קרבן נעדר מהם:
ולא היה המקום מספיק. שיבואו לידי חטא כדכתיב ורגלי חסידיו ישמור:
ואתייא דשמעון הצדיק. מעשה דבסמוך כר"ש דסובר נזיר חוטא:
וראיתיו אדמוני עם יפה עינים וכ"ה בנדרי':
נומא לי. אמר לי:
ה"ג למלאות את השאוב מים. והוא הכלי ששואבין בו מים מן הבור:
וראיתי את הבוביא. היא הצורה כמים הפנים לפנים:
ופחז יצרי עלי. מיהר היצר עלי לילך אחר עיני לזנות וע"י כך ביקש לטרדני מן העולם הזה והבא:
ופחז. מלשון פחז כמים:
ה"ג מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך. כלומר בעה"ז שסופך למות ולעזוב הכל לאחרים א"נ על שערותיו אמר כן שאינן של היצר שאף לאחר מיתה הן גדלים:
עלי להקדישן לשמים. להיות נזיר דכתיב גדל פרע שער ראשו:
נזיר להזיר לה'. שנזירתו לשם ה':
ר' מנא. פריך אף אם נאמר דשמעון הצדיק סובר כר"ש דנזיר חוטא למה לא אכל חטאת דשאר נזירים וכי לא אכל חטאת חלב או דשאר חייבי כריתות מימיו וכל החטאות נקראים על שם חטאת חלב דפ' חטאת כתיב בתר אזהרת חלב:
ומשני סבר שמעון כו' סופו לתהות. להתחרט על נדרו:
נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. שמתוך שאין כוונתם רצויה אף קרבנותיהם אינן רצויין מיהו חולין בעזרה ממש לא הויין שכל זמן שלא התירן החכם נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן:
ופיו ולבו שוין. גם עתה בשעת הבאת קרבנותיו לבו לשמים:
הדרן עלך כל כינוי