קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי דוד פרנקל
פרק יא · הלכה ב
מתני' אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו:
דברי ר"י. ר' יוסי לטעמיה דסובר אין הבעל מפר אפי' נדרי עינוי נפש שהוא צער מועט או שהוא לזמן מועט:
גמ' בסידקי. באוצר טמון מן העין שאין כוונתה אלא על הנראין לכל העולם:
אכסנאין מוכרין. אורחים הבאים ממקום אחר למכור שם פירות:
קלוסקין. ככרות וי"מ מין נוף:
לא סוף דבר. לאו דוקא:
אפי' אין בו. באותה מדינה מאותו המין מיקרי עינוי נפש שאולי יביאו ממקום אחר:
מפני מה הוא מיפר. הלא אין זה נדר עינוי נפש שהרי יכולה היא לאכול מן היפה:
מפני נדרי עינוי נפש שלה. אולי לא תסגי לה ביפה נמצא מתענה:
מפני נדרי עינוי נפש שלו. שאינו יכול לאכול מן היפה כדי שיהיה לה לאכול ועינוי נפש שלו לאו דוקא אלא דה"ל דברים שבינו לבינה:
כל הנדרים. שהן נדרי עינוי נפש:
חוץ מהאומרת הנייתי על פלוני. דהא לא הוי לה עינוי נפש אבל הנאת פלוני עני מפר דכיון דאית לה עינוי נפש אע"פ שלא נדרה אלא מאחד יפר שמא תצטרך דבר מה ממנו:
אינו יכול להפר. ואסורין עליה ש"מ דאם נדרה מאדם אחד אינו יכול להפר:
ומשני פתר לה. תפרש למשנתינו דאתיא כר' יוסי דלא חייש לעינוי מועט ושמואל אמר לשמעתתיה כרבנן דחלוקים על ר"י:
דתנינן תמן. בסיפא דמתני' ה"ז יפר. דברי ר"י ש"מ דאף רישא ר"י היא א"נ ה"ק והא דתנינן בסיפא אם לא היתה וכו' ה"ז יפר א"ר יוסי דהיינו טעמא דר' יוסי דאמר יפר:
דו מקיף לה. שהחנוני מלוה ומאמין לה והוא יהב לה וה"ל נדר עינוי נפש:
דו יב לה מקמה טבא. היינו טעמא כיון שאינו נוטל אלא מחנוני זה הוא נותן לה תבואה טובה: