אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי דוד פרנקל

פרק יא · הלכה א

פרק יא

מתני' אלו נדרים. שהבעל מיפר וכן האב מיפר לבתו:

נדרים שיש בהם עינוי נפש. דכתיב כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו וה"ה נדרים שבינו לבינה מפר אלא נקט הכי לפי שאלו מפר בין לעצמו בין לאחרים אבל נדרים שבינו לבינה אינו מפר אלא לעצמו אבל לא לאחרים:

אמר רבי יוסה וכו'. בגמ' מפרש:

גמ' נדרים שבינו לבינה מניין. תלמוד לומר בין איש לאשתו:

באב מניין. שמיפר נדרי עינוי ננפש אפי' בדברי' שאינו בינו לבינה:

ה"ג באב מניין תלמוד לומר בין איש לאשתו בין אב לבתו. מקיש האב לבעל מה הבעל וכו':

איתפלגון. פליגי ר"י ורשב"ל:

חד בר נש. אדם אחד בא לפני ר"י להתיר נדרו והתעטף ר"י וישב לו כדרך הדיינים כדתני לעיל פ' נערה דהיתר נדרים בישיבה וצריך עטוף:

איפופי ישראל. עיקרן של ישראל כלומר באלהי ישראל אני משתבע דלא תכנוס לביתי:

א"ל ר' אסי באלהי ישראל נשבעת לכך לא תכנוס לביתך שאין נזקקין לאלהי ישראל:

אלו הן נדרי עינוי נפש. לר' יוסי:

אלא כל זמן שהיא עמו. אבל משגרשה חל הנדר:

ופריך והא רבנן וכו'. כיון דבין לרבנן בין לר"י שלא ארחץ וכו' מיפר לעולם מה ביניהון מאי איכא בין ר"י לרבנן לדינא:

ומשני כשאמרה קונם הנייתי עליך אם אצא מרשותך. דה"ל דברים שבינו לבינה:

ופריך ויפר לה. דהא לכ"ע מיפר דברים שבינו לבינה ואע"ג דלרבנן אינו מיפר לעולם מ"מ השתא מיהת דברים שבינו לבינה נינהו:

ה"ג אלא בשלא אמרה אלא קונם הניית גופי עליך לכשאצא מרשותך. דאז ממילא אסור בהנאת גופה רבנן סברי כיון דאסרה עליו תשמיש נדרי עינוי נפש הן ומיפר ור"י סובר נדרים שבינו לבינה הן וכיון שלא נדרה אלא לאחר שתצא מרשותו לא הוי נדרים שבינו לבינה ואינו מיפר:

ה"ג ר"י אומר נדרים שבינו לבינה הן:

שניהן אמרו דבר אחד. דנדרים שבינו לבינה מיפר לעולם:

דתנינן תמן. לקמן בפרקין:

ריב"ן אומר יפר. וקתני רישא קונם שאני עושה על פיך א"צ להפר דמשועבדת ליה ריב"נ אומר יפר שאם לא יפר יחול הנדר כשיגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ש"מ אע"ג דמעשה ידיה דברים שבינו לבינה הן מיפר לה לעולם וכדר' יוסי:

ה"ג אלו הן נדרי עינוי נפש דברי הכל אם אתקשט אם לא אתקשט ותני כן נדרי עינוי נפש אם אתקשט אם לא אתקשט אבל אם ארחץ אם לא ארחץ לא:

ופריך בין ע"ד דר"ז וכו' תרווייהו מודו דלר"י רחיצה לא הוי עינוי נפש אלא מדברים שבינו לבינה וקשיא דר"י אדר"י:

מעיין של בני העיר. היוצא בעיר ואינו מספיק לשתיית כולם שתייתן קודמת לאחרים דחייהן קודמין כדמסיק:

כביסתן. כביסת בגדיהם:

וחיי אחרים. שאין לאחרים כדי שתייתן כביסתן קודמת:

אין נותנין מהן. מן פירות שביעית לא למשרה לשרות ביין ובשמן או לכבס בהן בגדים דכתיב לאכלה:

מתיר בכביסה. משום חיי נפש והוי דומיא דאכילה וקס"ד השתא כביסה אר"י דיש בה צער כי ממנע מינה ודמיא לאכילה רחיצה דיש בה צער כל הגוף לא כ"ש:

תמן. במתני' דהכא אמר אפי' רחיצה אין בה עינוי נפש:

אדם מגלגל ברחיצה. יכול להיות בלא רחיצה אבל אין אדם יכול להיות בלא כביסה משום ערבוביא דבגדים דאית בהו סכנתא:

עביד וכו'. היה מטמר עצמו במערה ביחידות כדי לעיין ולעמוד על טעמא דמלתא מנ"ל שחיי העיר הזאת קודמת לחיי העיר אחרת:

תהיינה הערים האלה. עיר עיר ומגרשיה סביבותיה:

תהיינה עיר. תחלה:

א"ל מי גרם לך. שלא ידעת טעם הדבר הואיל ולא למדת עם חבירך שהיה ללמוד יחידי:

ופריך הניחא אם ארחץ. ה"ל נדר עינוי נפש אלא אם לא ארחץ למה יפר ותרחץ:

בשאמרה. תחלה קונם הנייתי עליך אם ארחץ והנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ היום א"כ היכי תעביד תרחץ מיתסר הנייתה עליו לא תרחץ מתסרה ברחיצה לעולם:

אם ארחץ ויפר לה. לר' יוסי פריך דודאי אם ארחץ נמי בכה"ג איירי אם ארחץ היום תאסר עלי רחיצה לעולם ואם לא ארחץ תאסר הנייתו עלי א"כ למה לא יפר הא הוה נדר עינוי נפש:

אלא קונם הניית גופי עליך שארחץ. לא יהנה מגופי וקס"ד מתשמיש קאמר:

ופריך ויכוף. אותה שתשמשנו:

כופה ומשמשתו. שאינה יכולה לאסור עצמה עליו אבל יכולה לאסרו עליה שתהא היא מודר ממנו ולא הוא כגון שאסרה הנאת תשמישו עליה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

שנייא היא. שאני תשמיש שהוא הנייתו והנייתה לפיכך א"צ להפר אבל בשאר הנאות שבגופה יכולה ליאסר:

אם ארחץ. היום לא ארחץ לעולם ואם אתקשט היום לא אתקשט לעולם וחדא קתני א"נ ה"ק וכן אם לא ארחץ היום או תוך י"ב חדש לא ארחץ לעולם וכן בקישוט:

אם ארחץ אם לא אתקשט. חדא קתני אם ארחץ לא אתקשט לעולם ואם אתקשט לא ארחץ לעולם:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה