קרבן העדה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ב
מתני' שוקל לו שקלו. מחצית השקל שחייב כל אחד מישראל ליתן בכל שנה לצורך קרבנות ציבור יכול המדיר לשקול בשבילו דמצוה בעלמא קעביד:
ומחזיר לו אבידתו. בגמרא מפרש:
ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש. כששניהם מודרים הנאה זה מזה אם הוא נוטל שכר נמצא נהנה ואם אינו נוטל שכר נמצא מהנה לפיכך תפול הנאה להקדש ולא אמרי' יוליך הנאה לים המלח לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו הימנו הרי הוא הקדש:
גמ' בעי הפורע שט"ח של חבירו. למלוה שלא מדעת הלוה מי חייב הלוה לשלם להפורע חובו או לא:
ומשני תפלוגתא דחנן ובני כה"ג. דתנן בפ' בתרא דכתובות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא לחנן אף הפורע חובו של חבירו פטור ולבני כה"ג חייב דהמפרנס אשת חבירו דמיא לפורע חובו של חבירו:
אר"י. הכא אף בני כה"ג מודו דפטור והתם דמחייבו היינו טעמא דלא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב וסבר וקיבל שאחר יפרנסנה והוא ישלם לו וה"ל כמוציא ברשות:
ברם הכא. אבל כאן לאו ברשות עביד דסבר היה הלוה שיפויס בע"ח עד שימחול לו:
ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך לדבריך דמתני' דהכא איירי בכל חוב ואפי' כשיש משכון ביד הבע"ח נמי איירי אמאי מותר הא קמהניא ליה דמסתמא לא היה מחזיר לו המשכון עד שישלם לו:
ומשני מפייס הוינא ליה. הלוה סובר אף במשכון אפשר שאפייסנו שיחזיר לו משכונו בלא מעות:
עד כאן בבע"ח. שאינו דוחקו ונוגשו שישלם לו אפשר לומר דלמא מפייס ליה:
ואפי' בבע"ח דוחק. מי אמרי' דפטור מלשלם להפורע ואף במודר הנאה מותר או דלמא כיון דחזינן שאינו מקבל פיוסים חייב לשלם ואסור במודר הנאה:
ה"ג נשמעינה מן הדא ושוקל את שקלו ולא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה ואפי' בבע"ח שהוא דוחק וכ"ה בכתובות. וה"פ ת"ש מדתנן ברישא ושוקל את שקלו ולא שקל אין ממשכנין אותו בתמיה הא תנן בפ"ק דשקלים מי שלא שקל שקלו ממשכנין אותו אלא ודאי כל שלא בא דבר ליד המודר מיד הנודר לא מיקרי הנאה אלא גרמא בעלמא ושרי זאת אומרת דאפי' שבע"ח דוחק נמי פטור מלשלם להפורע ובנדרים מותר:
תדע לך שהוא כן. מסיפא דמתני' דהכא נמי איכא למידק כן. דתנינן ומקריב עליו קיני זבין וכו' חטאות ואשמות. שהיה על המודר להביאן והני לבע"ח דוחק דמיין דכל כמה דלא מייתי להו אסור בקדשי' ולית ליה כפרה:
בשלא נכנס וכו'. אלא ודאי הטעם דשרי כיון שלא נתן לתוך ידו כלום לא מיקרי הנאה:
וכא. וה"נ פורע חובו של חבירו כיון שלא בא לתוך ידו כלום פטור:
אלא בארנון ובגולגולת. הפורע מס המוטל על קרקע של חבירו או על גולגולתו חייב לשלם לו שכך הוא דינא דמלכותא:
חיילי' דרב. ראייתו של רבי מהא:
מציקין. עוררין:
ה"ג הגוזל שדה ומכרה לאחר ונטלוהו מציקין כופין אותו להחזיר את מעותיו. קנס קנסו בגזלן. מדינא פטור הגזלן מלשלם דקרקע אינה נגזלת אלא קנם קנסו חכמים לגזלן:
בעי דהוה רבי'. מאי קאמר ולא שמע רב הא דאר"י וכו' הלא רב היה גדול מר"י:
ה"ג חד אמר בארנון ובגלגול' וחרנה אמר אינה בארנון ובגלגולת וכ"ה בכתובות. וה"פ חד אמר הך ברייתא איירי שנטלו מסיקין בארנון ובגלגולת הלכך חייב להחזיר לו מעותיו ואידך אמר אינה בארנון ובגלגולת ואפ"ה חייב להחזיר לו כרב או כר"י ל"א חד אמר נטלו מציקין הרי הוא כארנון וכגלגולת וחד אמר אינה כארנון וכגלגולת אלא מטעם קנס וכר"י:
תמן תנינן. לקמן בפרקין:
אבל לא רפואת ממון. וקשיא ליה אמאי ליהוי כמחזיר אבידתו:
כאן. הא דתנן ומחזיר לו אבידתו איירי במדירה מגופו שלא יהנה גופו ממנו אבל נכסיו יהנו ממנו:
וכאן. הא דתנן אבל לא רפואת ממונו איירי שנדר שגם ממונו לא יהנה ממנו:
כאן בשיש לו רופא אחר. שירפא בהמתו הלכך אסור הנודר לרפאותה:
וכאן בשאין לו מי שירפאנו. כלומר אין שם אדם אחר שיחזיר לו אביהם:
ופריך אם בשיש לו מי שירפאנו. אוקימתא להא דתנן אבל לא רפואת ממון קשיא רישא דתנן מרפאהו רפואת נפש ואי בשיש לו רופא אחר אפי' רפואת נפש אסור:
ומשני לא מכל אדם זוכה להתרפות. ומשום חשש סכנת נפשות התירו לו לרפאותו אף בשיש שם רופא אחר אבל לבהמתו לא התירו משום הך חששא כיון שיש שם רופא אחר:
ופריך ולא נכסי המחזיר הן שהן אסורין לבעל הפרה. כלומר לבעל האבדה כדתנן ברישא ופורע לו את חובו א"כ למה תנן בסיפא ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש למה לא יטול המחזיר שכרו הלא אין נכסי בעל האבדה אסורין עליו:
כשהיו נכסיו של זה וכו'. שהדירו המחזיר ובעל האבדה זה את זה איירי מתני' לכך תפול הנאה להקדש אבל החזרת האבדה שרי דמצו' לאו ליהנות ניתנו ואין זה מהנהו אלא מסיר את הנזק:
מועלין באיסרות. כלומר מועלין בנדרים אם אמר קונם דבר זה עלי הרי הוא כהקדש ומועלין בו הלכך הנאתו תפול להקדש:
מהו לחמם בו את ידיו. מי אמרי' לא נדר אלא מאכילתו או דלמא אף מהנאתו נדר:
הככר הזה הקדש. שאסרו בקונם הרי הוא כהקדש שאסור לכל אדם:
לפיכך אכלו בין הוא בין אחר מעל. דיש מעילה בקונמות:
לפיכך יש לו פדיון. דכיון דמתסר אכ"ע כהקדש תפיס פדיונו:
ה"ג הרי זה עלי אכלו הוא מעל אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון דברי ר"מ וכ"ה בבבלי בפרקין. וה"פ כיון דאמר עלי לא אסרו אלא על עצמו ואי מתהני מיני' מעל אבל על חבירו לא נאסר לפיכך אין לו פדיון דכיון שלא נאסר לכל אדם לא אלים כהקדש למתפס פדיונו:
לא אר"מ. אלא אם אכלו מעל הא אם מחמם את ידיו לא מעל דאל"כ ליתני אם חימם את ידיו מעל וכ"ש אם אכלו:
כיני. כן היא באומר קונם ככר זה לא אוכלנו לא אטעמנו. וכיון דפירש אכילה וטעימ' ודאי מותר לחמם בו ידיו ובעיין באומר סתם ככר זה עלי:
עד כדון צריכה. ועדיין בעיין לא איפשיטא: