אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל

פרק יג

פרק יב

הלכה א

מתני' שני דייני גזלות. שהיו גוזרין גזרות על הגזלנין וקונסין עליהן קנסות:

שני דברים. שאין חכמים מודים לו:

תשבע בסוף. כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום:

ולא תשבע בתחילה. בשעת גיבוי מזונות:

גמ' ופריך לא כן וכו':

ה"ג ד' מאות ושמונים בתי דינין היו בירושלים וכ"מ בבבלי. ודריש ליה מדכתיב מלאתי משפט מלאתי בגימטריא תפ"א והאחת היתירה היינו בית המקדש א"נ ת"פ מלבד דתנן במתניתין וקשיא למה תנן אלו במתניתין הא הוו טובא ב"ד בירושלים שדנו דיני ממונות וגזלות:

ואלו ממונין על הגזל. בתמיה וכי אלו בלבד הם הממונין על הדינין בירושלים:

ומשני ללמדך וכו'. שאלו דתנן במתניתין היה סיפק בידם למחות ולדון בכפייה משא"כ בתי דינין האחרים לא דנו ע"י כפייה אלא כשבאים לפניהן לדון א"נ אלו היו עונשים שלא מן הדין אלא לעשות גדר:

היה דורש שלש מקראות. שנראין שהן לגנאי דרשן הוא שהן לשבת וכולהו מייתי בסמוך:

אינה עושה כן. שתשב במקום הפקר כזה:

לפתח שכל עינים מצפות לו. כלומר לשער השמים והיינו לקב"ה:

ואמרה רבונו של עולם לא אצא ריקם מבית זה. מסיפא דקרא קדריש דכתיב ותשב בפתח עינים כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה:

שפתחה לו העינים. פתחי היתר נתנה לו לומר שאין עבירה בדבר:

פנויה אני. ומותרת לכל אדם:

וטהורה אני. שאינה טמאה נדה:

ישכיבון כתיב. לשון הפעיל כאלו אחרים השכיבום עם הנשים ומעלה עליהן הכתוב כאלו שכבו בעצמם:

והיו משהין אותן. שהיו מסרבין להקריב הקרבנות כי אם לאחר יגיעה רבה כדכתיב גם בטרם יקטירון את החלב וגו' וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן היו מתעצלות בהקרבתן ושהו הנשים שם עד שיראו שהקריבו קרבנותיהן ומתוך ששהין שם ומנען מפריה ורביה מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבון:

א"ר תנחומא. תדע שלא שכבו ממש שזו היא שהקב"ה מקנתר להן ע"י שמואל למה תבעטון בזבחי ובמנחתי:

אין תימר. כלומר ואס"ד כפשטא דקרא ששכבן ממש ועשו עבירה חמורה:

יש כאן וכו'. וכי כך דרך המקנתר שבורח מן החמור ומוכיח חבירו בעבירה קלה אלא בלמה תבעטון נכלל גם את זו אשר ישכבון וגומר:

שהיו נוטלין מעשר ודנין. לא שהיו נוטלין שוחד ח"ו אלא שנטלו מעשר לוי מבעלי דינים ודנין אותן וזהו אבק שוחד שע"י כך דעתן נוטה להם אלא היה להם לחשוך עצמן מדין מכיריהם שנותנין להם מעשרותיהם:

מברכתה. שיירא שמוכרין ולוקחין סחורות היתה עוברת:

והיו מניחין וכו'. והיינו ויטו אחרי הבצע:

ה"ג מעשה בר"י שפסק מזונות לאשה בשוקי ציפורי שמע רבי וכו'. וה"פ ר"י פסק בציפורי מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים ולא שמע שמת בעלה שמע רבי ואמר איך ניתן לה מזונות מאן לימא לן שלא שלח לה בעלה ממדינת הים לפרנסתה או מאן אמר לי שלא הניח לה בעלה טרם צאתו כדי פרנסתה:

ה"ג עבדין ואמהין. כלומר ואפי' הניח לה עבדים ושפחות היודעים לדבר של מי הם אפשר לומר שהניחן ולא נודע לנו:

ה"ג רבי הילא א"ר בא מסבר סבר רבי. דלא איירי מתני' באשת איש דלדידה אפי' בשבועה לא יהבינן אלא באלמנה ששמעו שמת בעלה במדינת הים לזו יהבינן בשבועה:

מי שיצא למדינת הים. דמשמע שאינו חוזר עוד לעולם אבל מי שהלך משמע ליה שעתיד לחזור:

בתחלה. כשבאת לגבות מזונות נשבעת שלא שלח לה בעלה למזונות ממדינת הים:

בסוף. כשבאת לגבות כתובתה נשבעת שלא הטמינה משל בעלה כלום ומגלגלין עליה שלא הערימה למכור יותר מכדי צרכה למזונותיה:

בשלא מחלה ליתומים על כתובתה. הוא דיש לה מזונות אבל בשמחלה על כתובתה אף מזונות אין לה:

תיזון. כל זמן שאינה תובעת כתובתה או כשתרצה תטול כתובתה שנאמנת האשה לומר מת בעלי ותינשא וכשם שנאמנת לינשא כך נאמנת ליטול כתובתה כדתנן ביבמות פט"ו:

תיזון מכתובתה. אף שאינה נאמנת לומר גרשני בעלי כדי שתינשא מ"מ מזונות אית לה עד כדי כתובתה ממה נפשך וכדמסיק:

אם אינה אשת איש. אלא שבאמת גירשה בעלה:

ואשתו תובעת מזונות. כלומר מה שלותה ואכלה בהיותו במדינת הים:

שומעין לו. כלומר הדין עמו:

ואם פסקו ב"ד. קודם שבא כמה תלוה או תמכור מנכסי בעלה למזונות:

מה שפסקו פסקו ואין שומעין לו וצריך לשלם מה שלותה:

בשאין מעשה ידיה כדי מזונותיה. איירי הך ברייתא הלכך אם פסקו ב"ד מה שפסקו פסקו:

ופריך כהדא שומעין לו. דתנן ברישא בתמיה הא אין מעשה ידיה מספיקין:

ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה מדאורייתא אבל מעשה ידיה שלו מדאורייתא הלכך שומעין לו דאמרי' אלו לא היו מלוויים לזו היתה דוחקת עצמה אע"ג דלא ספקה:

אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה. שאין בעלה כאן בעיר:

מדמי פירות שביעית שמכר הבעל דכיון דאינו משועבד לה אלא מדרבנן דהיינו תחת מעשה ידיה ה"ל כפורע שכר פועל מדמי שביעית דאסור כדתנן פ"ח דשביעית:

בשיש מעשה ידיה כדי מזונות. הלכך שומעין לו:

ופריך כהדא מה שפסקו פסקו. בתמיה הא מעשה ידיה מספיקין לה למזונותיה:

בשפסקו יתר. שתפרנס בריוח ומעשה ידיה אינן מספיקים אלא לדברים גדולים וכיון שפסקו לה ב"ד חייב הבעל לשלם:

הרי שהיה נתון במדינת הים. ושלח כלים ואמר ינתנו אלו לבניו:

בנותיו בכלל. והראוי לבנים הזכרים כגון ספרים וכלי מלחמה לזכרים והראוי לבנות כגון כלי משי הצבועים וחלי זהב יטלו הבנות ודברים הראוים לזכרים ולנקבות יטלו אותן הזכרים:

ה"ג אם בשעת מיתה אמר ינתנו אלו לבניו אין הבנות בכלל. וכ"ה ברי"ף פרק מי שמת. וה"פ טעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא:

הלכה כיוצא בו. כלומר הלכה כמותו וכיוצא בו מי שהסכים עמו דהיינו ר"י בן זכאי א"נ הלכה כיוצא בו בכל הדברים הדומין לאלו כלומר למדין מהן במקום אחר:

אין הלכה כיוצא בו. דהיינו ר"ג שלא ראה את דבריו אלא בשלשה והיה לו לראות את דבריו בכולן שהלכתא כוותיה בכל השבעה דברים:

הלכה כיוצא בו. דהיינו אדמון שאמר כן אבל בשאר דברים אין הלכה כאדמון ופליג אר' זעירא:

הלכה ב

מתני' איבד את מעותיו. דאמר לא אמרתי לך הלוני ואני אפרע וכיון שאין לו תועלת אלא שמסלק ממנו נזק חיובו אין זה חייב לו כלום אבל אם הלוה את האשה מעות למזונות ע"מ שתשלם לו תובעה והיא תובעת הבעל וישלם:

הניח מעותיו על קרן הצבי. שאי אפשר להציל מעותיו כי אם כשיתרצה הצבי לחזור אליו אף זה כן אם לא יתנדב הבעל לשלם לו אין לו כלום:

גמ' בעי הפורע שטר חובו של חבירו. למלוה שלא מדעת הלוה אם חייב הלוה לשלם להפורע או לא מי נימא דפליגי בה חנן ובני כה"ג דלחנן פטור ולבני כה"ג חייב או לא פליגי ואמתני' דנדרים פ"ד קאי דתנן התם המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו ומיבעי ליה אי לא אתיא מתני' אלא כחנן או אתיא ככ"ע:

אר"י. אף בני כה"ג מודו התם דפטור והכא דמחייבו טעמייהו משום דודאי לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב וידע שאחר יפרנסנה והוא ישלם לו:

ברם הכא. אבל הכא בפורע חובו של חבירו פטור דסבר שהיה מפייס לבע"ח עד שימחול לו חובו:

ופריך הגע עצמך. אמור לנפשך לדבריך דמתני' דנדרים איירי בכל חוב א"כ אפי' בשהיה משכון ביד בע"ח אמאי מותר הא קמהניא ליה דמסתמא לא הוי מחזיר ליה המשכון בלא פרעון:

ומשני מפייס הוינא ליה וכו'. אף במשכון י"ל שהיה מפייס ליה שיחזור לו משכונו בלא מעות:

עד כאן בבע"ח. שאינו דוחקו ונוגשו שישלם לו שייך לומר דלמא מפייס ליה:

ואפי' בבע"ח דוחק. שרדפו שישלם לו חובו מי אמרינן דאף זה מותר במודר הנאה או דלמא כיון דחזינן שאינו מקבל פיוסים אסור:

שמעינן מי הדא. תא שמע מהא דתנן התם בנדרים ברישא דמתני' המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו:

ולא שקל אין ממשכנין אותו. בתמיה הא תנן בפ"ק דשקלים דממשכנין מי שלא שקל את שקלו אלא ודאי כל שלא בא הדבר ליד המודר מיד הנודר לא מיקרי הנאה אלא גרמא בעלמא ושרי:

הדא אמרה. זאת אומרת דאפי' בבע"ח דוחק כי האי דשקלי' דממשכנין אותו אם לא יתן אפ"ה אין צריך לשלם לו:

תדע לך שהוא כן. כלומר מסיפא דמתני' דנדרים נמי איכא למידק הכי:

דתנינן. התם הנודר מקריב על המודר קיני זבין וכו' חטאות ואשמות שהיה חייב המודר להביאן והני כבע"ח דוחק הוא דכל כמה דלא מייתי להו אסור בקדשים ולית ליה כפרה:

לא בשלא נתן לתוך ידו כלום אלא כיון שלא נתן לתוך ידו כלום לא מיקרי הנאה:

אלא בארנון ובגלגולת. אם פרע עבורו מס המוטל על קרקעו או על גולגלתו חייב לשלם לו שכך הוא דינא דמלכותא:

חייליה דרב. ראייתו של רב לדין זה מהאי:

מציקין. עוררין ה"ג הגוזל שדה ומכרה לחבירו ונטלוהו מציקין כופין אותו להחזיר את מעותיו:

קנס קנסו בגזלן. כלומר מדינא פטור הגזלן מלשלם דקרקע אינה נגזלת אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים:

בעי וההן דהוה רבה. קשיא ליה מאי קאמר ולא שמע הא דאר"י וכו' והלא רב היה גדול מר"י:

ה"ג חד אמר בארנון ובגולגולת. הך ברייתא מיירי שנטלו מסיקין בארנון ובגלגולת הלכך חייב להחזיר לו מעותיו:

וחרנה. ואידך אמר אינה בארנון ובגולגולת ואפ"ה חייב להחזיר לו או כרב או כר"י ל"א חד אמר נטלו מציקין הרי הוא כארנון וגלגולת וחד אמר אינה כארנון וכגלגולת אלא מטעם קנס כר"י:

תמן תנינן. נדרים פ"ד המדיר הנאה מחבירו מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון דהיינו בהמתו אינו מרפאה וקשיא לי' אהא דתנן התם ומחזיר לו אבידתו א"כ למה לא ירפא רפואת ממונו שהרי זה כמחזיר אבידתו והך סוגיא מייתי הכא אגב הא דלעיל:

ר"י ור"י. מתרצים לרומיא דהנך מתניתין:

כאן במדירו מגופו. הא דתנן ומחזיר לו אבידתו איירי שנדר שלא יהנה גופו ממנו אבל נכסיו יהנו ממנו:

כאן במדירו מנכסיו. הא דתנן אבל לא רפואת ממון איירי. שנדר שגם ממונו לא יהנה ממנו:

כאן בשיש לו. רופא אחר שיכול לרפא בהמתו הלכך אסור המדיר לרפאותה:

כאן בשאין לו מי שירפאנו. כלומר אין שם אדם אחר שיחזיר לזה אבידתו:

ופריך אם מי שיש לו מי שירפאנו. אוקימתה להא דתנן אבל לא ריפוי ממון קשיא רישא דתנן מרפאהו רפואת נפש ואי בשיש לו רופא אחר אפי' רפואת נפש אסור:

ומשני שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומשום חשש סכנת נפשות התירו לו לעשות לו רפואה אף שיש שם רופא אחר אבל לבהמתו לא התירו משום הך חששא כיון שיש שם רופא אחר:

ופריך ולא נכסי המחזיר הן שהן אסורין לבעל הפרה. כלומר לבעל האבדה כדתנן ברישא ופורע לו את חובו וכיון שכן קשיא א"כ למה תנן בסיפא ובמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש למה לא יטול המחזיר שכרו הלא אין נכסי בעל האבדה אסורין עליו:

כשהיו נכסיו של זה וכו'. כלומר שהדירו המחזיר ובעל האבדה זה את זה איירי מתניתין הלכך תפול הנאה להקדש אבל חזרת האבדה שריא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין זה מהנהו אלא מסיר את הנזק:

מועלין באסורות. כלומר מועלין בנדרים אם אמר קונם דבר זה עלי הרי הוא כהקדש ומועלין בו הלכך תפול הנאה להקדש וה"ק הנאתו כי הקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה:

הככר הזה הקדש. שאסרה בקונם לכל כהקדש שהוא אסור לכל אדם:

אכלו בין הוא בין אחר מעל. דיש מעילה בקונמות:

לפיכך יש לו פדיון. דכיון דמתסר אכ"ע כהקדש תפוס פדיונו:

ה"ג הרי זה עלי אכלו הוא מעל אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון דברי רבי מאיר לא אמר וכו'. וכן הוא בבבלי בנדרים פרק ד' וה"פ כיון דאמר ככר זה עלי לא אסרו אלא על עצמו ואי מתהני מיניה מעל אבל על חבירו לא נאסר לפיכך אין לו פדיון דכיון דחבירו לא מעל לא אלים כהקדש למתפס פדיונו:

לא אמר. ר"מ אלא אם אכלו מעל הא אם מחמם בו את ידיו לא מעל דאל"כ ליתני אם חימם את ידיו מעל:

כיני. כן היא ברייתא איירי באומר קונם ככר זה לא אוכלנו או אטעמנו ואז לא אסר על עצמו אלא האכילה:

עד כדון צריכה. ועדיין בעיין קיימת בנדר מן הככר סתם כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם אסור גם לחמם את ידיו או לא:

דתני. כלומר הא דתנן מי שהלך וכו':

לא אמרן. אלא אחר שעמד ופרנס הוא דאיבד את מעותיו:

הא האב. שפרכס את בתו גובה מבעלה כשיבא ממדינת הים מה שהוציא:

ואתיין וכו'. ואזדו לטעמייהו:

דתנינן תמן. לעיל פ' נערה:

ה"ג ואינו אוכל פירות בחייה ניסת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה ותני עלה לא רצה הבעל לקברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין ואר"ח לא אמר אלא האב הא אחר אינו גובה מהבעל אם הוציא הוצאות על קבורת אשת חבירו:

הלכה ג

מתני' ובנכסים מועטין. בגמרא מפרש כמה נכסים מועטין:

בשביל שאני זכר. וראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים בתמי':

גמ' לאלו ולאלו. לזכרים ולנקבות אין אלו נכסים מועטין:

עד שיבגרו. צריך שיהא שם כדי לזון הבנות עד שיבגרו או עד שינשאו שכך התנה להן אביהן כדתנן לעיל פ"ד שכך כותב לה בנן נוקבן וכו' עד דתנסבון לגוברין וה"ה בוגרת שיוצאת מרשות האב:

את מה שמעת מן ר"י. כמאן ס"ל כרב או כשמואל:

א"ל. נפרש דברי חכמים מדבריהם כלומר אף שלא שמעתי דבר זה מר' יוחנן בפי' מ"מ איכא למפשט מדבר אחר ששמעתי ממנו דס"ל כרב:

היה שם. בשעת מיתה כדי מזון י"ב חדש לאלו ולאלו ואח"כ נתמעטו כגון שהוקר המזונות או שנתקלקלו הנכסים מהו שיחזור הדין כנכסים מועטין ואין לבנים בהן כלל או דלמא אזלינן בתר מעיקרא:

כיון שהתחילו. הזכרים לאכול עמהן כבר זכו בהן שניהם הבנים והבנות וההפסד על שניהם יחד ומדלא השיב ר"י לנתן הושעיא דאף י"ב חדש אינו אמת אלא עד שיבגרו או עד שינשאו ש"מ דאף ר"י כרב סבירא ליה:

מאימתי שמין להן. הנכסים שיהיה בהן כדי מזון הבנות י"ב חדש:

שמין להן בסוף. כל זמן שרואין שלא יספיק למזון הבנים והבנות י"ב חדש הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אע"ג שבשעת מיתת האב היו מספיקין אלו שנתקלקלו עכשיו אין ההפסד כי אם על הבנים לבד:

מיליהון דרבנן. דברי ר"י לא שמעת דפליג עלך וקסבר כיון דכבר זכו בהן היורשין ההפסד על שניהם:

ה"ג ר"ח בעי לא היה שם מזון י"ב חדש והוקירו הנכסים. מאי שיטלו הבנים המותר מכדי מזונות י"ב חדש דאמרינן נכסי ברשות יורשין קיימי וברשותייהו אשבח או דלמא סלוקי מסלקי יורשין מהכא:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

עמדו היתומים ומכרו. בנכסים מועטים:

שלהן מכרו. והמקח קיים ואין הבנות יכולין להוציא מהלקוחות דאין מוציאין למזון הבנות מנכסים משועבדים וכיון שאם מכרו מכירתן קיים ש"מ שיש להן להיורשים תפיסת יד בנכסים הלכך אם הוקירו ברשותם הוקירו ושל היורשים הוא:

וכא. כמו והכא:

לא היה שם. כדי לזון הזכרים והנקבות י"ב חדש דה"ל נכסים מועטין מהו שיאמרו הבנים להבנות טלו לכם עד כדי מזונות י"ב חדש ואנו נזון בהמותר או דלמא אף המותר הוא להבנות וניזונות מהן לאחר י"ב חדש:

אר"א מהו. כלומר מאי תיבעי לך הא מתני' היא שאין הבנים יכולים לומר כן:

דתנינן תמן. לעיל פ' מי שהיה נשוי:

אם אמרו היתומים. רישא דהך מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא והיתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקות בשוה היה שם מותר דינר אלו ואלו נוטלין כתובת אמן ואם אמרו היתומים שכתובת אמן גדולה הרי אנו מעלין על נכסי אבינו דינר כדי שיהא מותר על שתי כתובות ויטלו כתובת אמן אין שומעין להן א"כ ה"ה כאן אע"ג שהבנים אומרים שדי להן במזונות מועטין אין שומעין להן וכיון שלפי שומת ב"ד אין די במעות אלו לזון אלו ואלו אף המותר להבנות:

ה"ג הדא דאת אמר. וה"פ הא דאמרינן דשיימינן הנכסים אם הם מרובין או מועטים היינו לאחר שינוכה מהן כתובת האלמנה וצרכי קבורה ומלוה בעדים או בשטר שחייב אביהם ופרנסת הבנות דהיינו צרכי נישואיהן ואח"כ שמין הנותר אם יש בהן כדי שיזונו אלו ואלו י"ב חדש הרי הן מרובין ואם לאו הן מועטין והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:

מ"ד גובין פרנסה וכו' פלוגתא דר"ח ור"י לעיל פרק מציאת האשה ובפ' הניזקין והיינו אם גובין פרנסה מן המשועבדין ששיעבדו האחין לאחר מיתת אביהן וקאמר הכא דלמ"ד גובין מן המשועבדין כ"ש דגובין ממה שהניח אביהן והן קודמין למזונות הבנים ומ"ד אין גובין אף מזונות הבנים קודמין:

נישמעינה מן הדא ל"ג:

אלמנה ובנים שניהם שוין. לענין המזונות וכל זמן שיש שם מירושת אביהן ניזונין יחד יהיו מרובים או מעוטים:

אין אלמנה דוחה את הבנים וכו'. אלא שניהן שוין כדפרישית:

ה"ג פעמים שהאלמנה דוחה את הבנים ע"י הבנות:

היך עבידה וכו'. כלומר היכי דמי:

היה שם מזון י"ב חדש. לבנים ולבנות ואלו לא היתה שם האלמנה היו ניזונין שניהן עכשיו נתמעטו הנכסים ע"י האלמנה ואלמנה ובנות ניזונין והבנים נידחין:

ופריך כשם וכו'. א"כ נאמר נמי שהאלמנה תדחה את הבנות בנכסים מועטים דע"כ לומר דהאלמנה עדיפא מבנים אע"ג כשאין שם בנות אלא אלמנה ובנים שניהם שוין מ"מ יש שם בנות והנכסים מועטין אלמנה ובנות שוות והבנים נדחין א"כ גם הבנות תדחה אם אין שם כדי מזונות שתיהן שהרי היא עדיפא נמי מהבנות שאין להבנות מזונות רק עד שיבגרו והאלמנה ניזונת לעולם:

ומשני ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. כיון דמשתבעה כתובתה אין לה מזונות הלכך אינה ממעטת חלק הבנות והא דאמרי' שדוחה הבנים היינו טעמא שהרי עכשיו עומדת ותובעת מזונות ולא כתובתה ודינה שמוכרין למזונותיה לי"ב חדש כדאמרינן לעיל פרק אלמנה ניזונת:

אית תניי תני ישענו. יש תנאי ששנו במתני' והבנים ישענו על הפתחים:

והשענו תחת העץ. שפירושו שיאכלו שם ויסעדו לבבם ה"נ יסעדו לבם על הפתחים:

ושאלו. לשון בקשה:

הלכה ד

מתני' והודה בקנקנים. ריקים בלא שמן:

אדמון אומר וכו'. פלוגתייהו דאדמון וחכמים מפרש בגמרא:

גמ' ה"ג רבי אימי בשם ר"י מתניתא בשטענו חטים וכו' ד"ה חייב ר' חייא בשם ר"י לא סוף דבר בשטענו חטים וכו' אלא אפילו טענו חטים ושעורים והודה לו בשעורים דברי חכמים פטור א"ר אבהו כהדא דר' אימי מאי דא דתנינן ר"ג מחייב בא להודיעך כחו דר"ג עד היכן הוא מחייב רשב"ל אמר וכו'. וה"פ ר' אימי ור"ח פליגי דר"א אמר משמיה דר"י מתני' דשבועות פ"ז דתנן התם טענו בחטים והודה לו בשעורים פטור ר"ג מחייב דוקא היא דבטענו חטים ושעורים מודו חכמים לר"ג דחייב דה"ל מודה ממין הטענה ור"ח אמר משמיה דר"י דאף בטענו חטים ושעורים פליגי רבנן ור"ג וא"ר אבהו כהא דר' אימי מסתברא דלר"ח קשיא למה תנן במתני' טענו בחטים והודה בשעורים ומשני הש"ס משום דבעי למתני ר"ג מחייב תני טענו בחטים והודה בשעורים להודיעך כחו דרבן גמליאל דאפי' בכה"ג מחייב:

רב. סובר כרבי שמעון בן לקיש דחייב:

חד בר נש. אדם אחד הלך לדין עם חבירו לפני רב התחיל לטעון עליו שחייב לו שעורין חטים וכוסמין והודה לו באחת מהן:

א"ל רב. כל מה שאתה יכול לגלגל עליו גלגל ולבסוף הוא ישבע לך שבועה אחת על עיקר התביעה ועל הגלגולים ומדחייב ליה שבועה לפי שהודה באחת מהן ש"מ דטענו חטים ושעורים והודה באחת מהן חייב דאי בכופר הכל איירי אין כאן שבועה שהרי בימי רב עדיין לא נתקנה שבועת היסת:

והא תנינן. בשבועות פ"ו:

ה"ג בקרקעות וכפר בכלים פטור אם כלים בכלים הוא פטור כלים בקרקעות לא כ"ש. וה"פ אס"ד דבטענו שני מינין והודה באחת מהן פטור קשיא ליתני במתני' כלים וכלים והודה באחת מהן פטור וכ"ש כלים וקרקעות והודה באחת מהן דפטור דהא קרקעות אין נשבעין עליהן:

מה עבד לה. במאי מוקמי לה ר"י:

פתר ליה. ר"י מפרש למתני' דה"ה כלים וכלים פטור והא דנקט קרקעות משום סיפא דתנן הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות דכלים זוקקין את הקרקעות לשבועה:

ופריך והתנינן. במתני' והודה לו בקנקנים. אדמון אומר וכו':

מה אנן קיימין. לרשב"ל פריך במאי עסקינן:

כל עמא מודיי. הכל מודים שהוא הודאה ממין הטענה וחייב לרשב"ל ומ"ט דרבנן דפטרי:

כל עמא מודיי שאין הודאה וכו'. ומ"ט דאדמון:

ה"ג אר"ז וכו' בשטענו קנקני שמן היא מתני' ההן אמר מליין וההן אמר ריקנין. מתני' איירי דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך ולא אמר מליאים אדמון אומר יש בלשון הזה תביעת כדי וכיון דלא א"ל מלא עשרה אין זה טוענו מדה אלא עשרה כדים מליאים וה"ל טענו חטים ושעורים וחכמים אמרו אין בלשון הזה לשון קנקנים ותביעתו אינה אלא שמן בלא קנקנים ואינה הודאה ממין הטענה:

ופריך ניחא. כמו הניחא קנקנים ולא שמן שייך לתבוע אלא שמן בלא קנקנים למה ליה להזכיר כלל כדים בתביעתו:

מפיק לישנא מחצין דמשח. מסיים בה שתבעו עשרה כדי שמן יש לו במחץ והוא שם כלי גדול כמו הגת ואיכא למימר שמן בלא כלי א"נ שתבעו עשרה מחצין דשמן ואין דרך למכור או להפקיד השמן במחץ וקסברי רבנן מסתמא השמן בלא המחץ תבע ולא הוה הודאה ממין הטענה:

ופריך ולית סופא משאלה. וכי אין לשואלו לבסוף מה היתה תביעתו שמן בלא כלי או עם הכלי:

ומשני בההיא דנשתתק מתני' איירי שנשתתק התובע קודם גמר דין ואי אפשר לעמוד על הדבר:

הלכה ה

מתני' ופשט לו את הרגל. לשון בזיון כלומר טול טיט ואבק שתחת רגלי ל"א תלה אותי ברגלי לא תפול המעות מכיסי שאין לי מעות:

עד שתלבין ראשה. עד שתזקין ואין כופין אותו לא לכנוס ולא לפטור:

גמ' בשפסק. האב המעות לחתנו במעמד בתו וקסברי רבנן דה"ל כאלו פסקה על עצמה:

ה"ג ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות על מה נחלקו וכו' וכ"ה בבבלי:

הלכה ו

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה