אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל

פרק יב

פרק יא

הלכה א

מתני' הנושא. שיזון את בתה. שיש לה מאיש אחר:

נישאת. האם לאחר שגירשה הראשון:

לכשתבוא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

אלא מוליך לה מזונותיה למקום שהיא. אמה שם דקיי"ל בת אצל אמר בין גדולה בין קטנה כל זמן שהאם רוצה בה:

גמ' ופריך במה הוא מתחייב לה. הא הוי תנאי בטעות שהיה סובר שחייב לזון את בת אשתו או שהיה סובר שלא יגרשנה תוך חמש שנים וכי לא כן אר"י ורשב"ל דכתיבה בטעות לא מהני:

עשו אותה כתוספת כתובה. דתנן לעיל פ' אע"פ אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף וחייב ליתן לה דמשום חיבת נישואין גמר ומקני אף זה שחייב עצמו לזון את בת אשתו איירי שחייב עצמו בשעת החופה וגמר ומקני ומשעבד נפשיה:

ופריך ויתן בסוף. ולא יזון את בתה אלא לאחר הגירושין כי היכי דאינו נותן לה התוספת בעודה עמו:

ומשני עשו מזונות בתה כקידושי אשה. שהוא נותן מיד:

ופריך ויתן משעה ראשונה. מיד לאחר האירוסין אפי' קודם הנישואין א"נ יתן לה כל מזונותיה בבת אחת:

בין ביוקר. בין שהוא שעת היוקר או שעת הזול זן אותה בחמש שנים הראשונים:

היו ביוקר. בחמש שנים הראשונות ולא זן אותה ואח"כ הוזל המזונות:

אם הוא גרים אם העיכוב ממנו שלא זנה בחמש שנים הראשונים צריך לשלם לה המזונות כשעת היוקר:

נותן בזול. דאינו חייב לשלם יותר ממה שהיו בעת שנתחייב ודמיא להא דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה:

הדא היא. דתניא בברייתא הבת לא עולה ולא יורדת דלעולם משלם כמות שהיו המזונות בה' שנים הראשונות:

תמן תנינן. לעיל פ' נערה שנתפתתה:

ומתכסיין בכסותו. ואף חייבין היורשין בלבושי הבנות דבכלל מזונות הן וה"ה המקבל עליו לזון את בת אשתו חייב נמי בלבושיה:

מעשה ידיה של הבת. בת אשתו שקיבל על עצמו לזונה של מי לעצמה או של בעל אמה:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

הדא אמרה. זאת אומרת שהוא חייב במזונותיה ומעשה ידיה של בעלה דהא כיון שהבעל חייב במזונותיה וודאי מעשה ידיה שלו דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ה"נ כשהיא פנויה מעשה ידיה שלה:

הוא רוצה שתבוא אצלו וכו'. ואיירי בשגירש אשתו ולא ניסת לאחר וגם הבת לא ניסת אפילו הכי הדין עמה שהוא נותן לה דמי מזונות והיא אצל אמה כדתנן בניסת שהן נותנין ידיה של הבת. בת אשתו שקיבל על עצמו לזונה של מי לעצמה או של בעל אמה:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

הדא אמרה. זאת אומרת שהוא חייב במזונותיה ומעשה ידיה של בעלה דהא כיון שהבעל חייב במזונותיה וודאי מעשה ידיה שלו דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ה"נ כשהיא פנויה מעשה ידיה שלה:

הוא רוצה שתבוא אצלו וכו'. ואיירי בשגירש אשתו ולא ניסת לאחר וגם הבת לא ניסת אפילו הכי הדין עמה שהוא נותן לה דמי מזונות והיא אצל אמה כדתנן בניסת שהן נותנין לה דמי מזונות א"נ אכלתו קאי אם חמיה אומר שתבוא אצלי והיא אומרת להיות עם בעלה הדין עמה אי נמי הירושלמי מפרש דמוליך מזונותיה אפי' אינה עם אמה או שכבר מתה אמה מיהו בבבלי גרסי' במתני' מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה:

חלתה כמי שניסת. וצריך ליתן לה מזונותיה כבימי בריאותה ל"א צריך ליתן לה מזונותיה במקום שהיא שם:

מתה כמי שנישאת. וצריך ליתן דמי מזונותיה ליורשיה. ופריך מתה כבר מתה. ולמה ישלם דמי מזונות שמתחלה מסתמא לא קיבל אלא שלא תצטרך להוציאה דמי מזונות וכבר אינה צריכה להן עכשיו:

הלכה ב

מתני' ה"ג ניסת הבת והן נותנין לה דמי מזונות:

ה"ג בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשעבדי שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם שאין הלקוחות יודעים כמה יעלו מזונותיהם דליזהרו להניח להם מקום לגבות:

והיא. אותה הבת:

שהיא כבע"ח. שיש לה עליהן שטר מזונות:

כל זמן שאת עמי. ולא אם אמות או תמותי או אגרשך:

גמ' תנאי כתובה. כגון לזון את הבנות שכתבו בשטר בפני עצמו:

לחיזוק כתבן. ולא לעשות כשטר חוב על עצמו לגבות ממשעבדי:

מחליף שמועתה. רי"א לגבות ממשעבדי כתבן ורשב"ל אמר לחיזוק כתבן:

דתנינן תמן. פ"ה דגיטין:

לאכילת פירות ולשבת קרקעות. לשלם ללוקת שקנה ממנו שדה גזולה והשביחה ובא הנגזל ונטלה עם הפירות והשבח:

מפני תיקון העולם. שאין לה קיצבה ולא ידע דליזדהר בהו:

לא בשטר. הא רישא ודאי בשטר איירי שכתב ללוקח לשלם לו שבח דאי בדלא כתב פשיטא דלא גביא ממשעבדי. סיפא למזון האשה והבנות נמי בשטר איירי ואפ"ה תנן אין מוציאין:

אר"ח מפני שהיא כבע"ח. כלומר ממתני' נמי דיקא דאפי' כתב בשטר מזונות לבנותיו לא גביין ממשעבדי דבבת אשתו תנן מפני שהיא כבע"ח והא ודאי בשטר איירי דבלא שטר ודאי לא גביא ממשעבדי דמאן מסהיד לה א"כ הא דתנן בנותיהן ניזונות מנכסי בני חורין נמי בשטר איירי ואפ"ה לא גביין ממשעבדי:

מתה. אשתו וכתב לה לזון את בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי אינו צריך לפרנס הבת שהרי אין אשתו עמו וכן נתגרשה אשתו אינו זן את הבת שאין אשתו עמו:

החזירה. לאשתו אחר הגירושין בסתם ולא פירש התנאי לזון את בתו ה' שנים:

ה"ג מ"ד לכתובה אבל לא לתנאין הכא נמי מ"ד בין לכתובה בין לתנאין הכא נמי וכ"ה בר"ן. וה"פ לעיל ס"פ הכותב תנן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה ואמרינן עלה דפליגי תרין אמוראין חד אמר לכתובה החזירה אבל לא לתנאי כתובה הראשונה כגון תוספת והדומה לו וחד אמר בין לכתובה בין לתנאין וקאמר הכא למ"ד לכתובה אבל לא לתנאין ה"נ כאן אינו חייב לזון את בתה ולמ"ד בין לכתובה בין לתנאין ה"נ כאן חייב לזון את בתה כפי שהתנה בנישואין הראשונים:

ובלבד מן הנישואין הראשונים. כל זמן שאת עמי משמע דוקא מן הנישואין הראשונים שאז חיבתו עליה אבל אם גירשה והחזירה אין חיבתו עליה כל כך וכבר נתבטל התנאי:

ואתיא. כי האי דאמר ר"ח:

ובלבד מן הנישואין הראשונים. בשנושא הבן אשתו הראשונה אבל כשנושא אשה שנייה או שגירש אשתו והחזירה לא זכה בבית דבאשתו הראשונה ובנישואין הראשונים חיבתה על האב ונותן לו הבית במתנה ה"ה ה"נ:

הלכה ג

מתני' אי אפשי לזוז מבית בעלי. לצאת מבית בעלי:

גמ' כתיב במתים חפשי. לא שייך הכא אלא אמתני' דכלאים פ"ט דתנן התם תכריכי המת אין בהן משום כלאים דטעמא כיון דמת נעשה חפשי מן המצות ומייתי לה הכא אגב שאר מימרות דבסמוך דשייכי הכא ואמורות גם שם:

אל תזוז אלמנותי. מביתי:

בעיירות. שהן קטנים מכרכים אלא בכרכים יספדו אותו:

שנטפל בי. ששימש אותו בחייו ישמשנו במותו:

פריך ולא מתני' היא. הא תנן הכי במתני' ולמה ליה לצוות על כך:

דלא. יאמרו לה בית הנשיא הוא משועבד להנשיא הבא אחריו וידחנה מביתו:

כהדא דתני. בא לשנויי דאיצטריך לאשמועינן שלא יתנו לה דירה שאינה חשובה כל כך כדתני' שאין נותנין לה דירה חשובה אלא כאשה שבעלה במדינת הים:

דרה. אלמנה בבית כאלו בעלה קיים והלך למדינת הים וכן לענין תשמישה בכלי בית וכן לענין מזונותיה:

מפני המחלוקת. שכל אחד יאמר אני אספדנו משא"כ בכרכים יש שם גדול העיר אשר יספדנו ולא ליתי לאנצויי:

ה"ג כגון שמעון אפרתי ויוסי חפני. דמן אפרת וחיפא:

מוסיף. שאמר ר' עוד בצוואתו:

אל תרבו עלי תכריכין. שהמרבה תכריכין על המת מרבה עליו רימה:

ותהא ארוני נקובה לארץ. שיטלו דף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה:

מילתא אמרה. יש אומרים שלא נקבר בבגדים כלל אלא בסדין אחד:

ה"ג דר' אמר לא כמה דבר נש אזיל וכו'. וה"פ כיון דר' סובר שאין המתים עומדים ביום התחיי' בלבושיהן שנקברו בהן הלכך אמר שלא לקברו בבגדים משום בל תשחית:

ורבנן אמרין. באותן הבגדים שאדם נקבר בהן בשעת מיתתו בהם הוא עומד בעת התחיי':

מאי טעמא. כלומר מנ"ל:

תתהפך כחומר חותם. חותם של הקב"ה הוא צורת האדם והוא מתהפך בקבר כחומר ואח"כ יתיצבו בלבושם:

כמו. דריש ליה כאלו כתיב במו:

מי שהוא מביא את הדור. כלומר מי שהוא מחיה את הדור שמת ומהפך חומר בחותם הוא יברא את מלבושיהם ורבי לשיטתו שאין המתים עומדים בלבושיהם שנקברו בהם:

ר"י. צוה קודם מותו לקברו בבגדים שמראיהן דיהה ברו"ין בל"א לא לבנים ולא שחורים:

אין קמית. אם יקום בשעת התחייה בין הצדיקים שלבושיהם לבן לא יבוש ואם יקום בין הרשעים לא יבוש על שהחזיק עצמו לצדיק כנראה ממלבושיו שהרי אין בגדיו לבנים ממש:

רבי יאשיה. צוה לקברו בלבנים כמדתו לא משולשלין ולא מסולקין:

א"ל מה את. עדיף מר"י רבך שצוה שלא לקברו בלבנים:

א"ל מה אני. מתבייש ממעשי בתמיה הלא מעשי טובים ונכוחים הם:

דנרסי. הוא בגד עליון החשוב:

ויהבון. ותנו נעלי ברגלי ומקלי בידי והשכיבוני על צידי שאם יבא משיח אהיה מוכן לעמוד וכל זה אמר להחזיק אמונת התחייה:

מעתד. מוכן כמו ולהיות היהודים עתידים:

ציפורייא. אנשי ציפורי אמרו מי שיבשרם במיתת רבי יהרגו אותו מרוב הצער ומרירת לבם במיתתו:

אדיק. הציץ עליהם בר קפרא מן החלון וראשו מכוסה כאבל ובגדיו קרועים:

אמר. להו מצוקי ארץ כלומר צדיקי ישראל ומלאכי מעלה תפשו בלוחות הברית להמשיכם אליו וגברה ידן של המלאכים וחטפו אותן:

אמרו ליה. וכי מת ועליה קאמרת לוחות הברית שהיו כל דבריו ברורים כנתנו מסיני:

א"ל אתון. קאמריתו ולא יצא הדבר מפי שתעשו בי כנדריכם:

וקרעון. בגדיהם כדין נשיא שמת וצעקו בקול מר עד שנשמע הקול שהיה בשעת הקריעה במקום ששמו פתתה שהיה רחוק מציפורי ג' מיל:

ה"ג ואישרוניה י"ח כנישין. וה"פ הניחוהו י"ח פעמים כלומר עשו לו י"ח מושבות כדרך שעושין למת כדי שיקבצו כל פעם אחרים להספידו:

ואחתיניה לבית שריי'. והורידוהו לבית שערים כי שם קבורתו:

ותלת לון יומא. ונתארך להם היום שלא שקעה השמש בעונתה:

כיון ששקעה החמה. שראו ברקיע:

קרא הגבר. קרא התרנגול שלא נשתנה מהלך התמה אלא להם האיר הקב"ה שלא יתעצלו בהספידא דרבי:

אמרין דלמא. ח"ו היינו מחללים שבת וטעינו בראות השמש:

ואחת ב"ק. וירד בת קול מן השמים:

בר מן קצרה. חוץ מאותו כובס שעשה מלאכתו בלילה ההיא ולא עסק כל הלילה בהספידא וחילל שבת:

כיון דשמע. האי כובס כן עלה לעלייה והפיל עצמו למטה כדין מחלל שבת שחייב סקילה ומת:

נפקת. יצא בת קול אפי' האי כובס מזומן לחיי עה"ב שעונו נתכפר וכבר עסק בהספידא דר':

וקרא. על עצמו:

ויחי יהודה וכו'. שהיו לו י"ז שנים אלו ימי צער:

ומן גוביהן. ומתוכן היו י"ג שנה שהיה חושש בשיניו:

חיה. יולדת:

חד זמן. פעם אחת היה ר' עובר בשוק וראה עגל אחד מונח לשחוט וצעק העגל ואמר לרבי הצילני ואמר ליה רבי לכך נוצרת לשחיטה והואיל ולא ריחם על העגל ניתן לו חולי השיניים שאין דרך הבריות לרחם על החושש בהן לפי שאין בו סכנת הגוף:

ובסופא. ובסוף איך נתרפא מחולי זה:

ה"ג חמתון אינון קטלין וכו'. ראה אותן שבאו להרוג קן אחד של עכברים ואמר להו הניחו אותן ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב והלכת בדרכיו א"כ גם על האדם לרחם על הבריות לכך נתרפא שכבר תיקן אשר עוות:

רבי. היה עניו גדול והיה אומר כל מה שיאמר לי אדם אני עושה חוץ ממה שעשו זקני בתירה לאבי אבי הלל שסלקו עצמן מנשיאות ומינוהו להלל כמפורש בפסחים פ"ו:

אין סליק. אם יעלה ר"ה ראש גולה מבבל לכאן אושיבנו למעלה ממני שהוא מצד האב מן יהודה ואני מצד האב מבנימן ומן האם מיהודה מבית דוד:

חד זמן. פעם אחת נכנס ר"ח הגדול אצל ר' א"ל לר' רב הונא בא מבבל:

נתכרכמו פניו של ר'. נשתנה פניו שסבר שאמר ר"ח כן כדי שיעשה לו לר"ה כמו שעשו בני בתירה להלל:

א"ל ארונו הוא. כלומר מת ר"ה ובא בתוך ארונו לכאן לקבור בארץ ישראל:

א"ל. ר' לר"ח צא וראה מה הוא רוצה זה שבא לכאן:

נפק. יצא ר"ת ולא מצא שם אדם והבין ר"ח שכוונתו היה שילך מלפניו שהוא כועס עליו שלא א"ל מיד דארונו דר"ה בא:

עבד. עשה ר"ת עובדא בנפשיה ונהג נזיפה שהיא שלשים יום ולא נכנס לפני ר' בבה"מ שלשים יום:

ה"ג כל אותן תלתין יומין יליף רב מיניה וכו':

בסוף י"ג שנייא. לחולי השיניים כדאמרן לעיל ושלשים יום של ימי הנזיפה של ר"ח:

על. נכנס אליהו הנביא לגבי דר' בדמות ר"ח הגדול:

א"ל חד שינא. שן אחד כאיב לי א"ל הראני איזהו:

חמי ליה. והראהו ונתן אצבעו עליו ונתרפא:

למחר. ליום ל"א של נזיפה נכנס ר"ח הגדול אצל ר' וא"ל אדוני אותו השן שלך מה הוא עושה א"ל ר' מאותה שעה שהנחת ידך עליו נתרפא:

ה"ג א"ל מרי מה עביד האי שניך מה היא עבידא:

באותה שעה אמר. ר"ת אי לכם חיות וכו' שלא יגין ר' עליהם עוד:

אמר. ר"ח לא אני הייתי מי שהניח ידו על שנך:

מן. אותה שעה התחיל רבי לנהוג כבוד בר"ח שהבין שאליהו בא בדמותו ואין זה כי אם איש קדוש ונורא:

כד הוה. כשהיה נכנס לבית הוועד אמר יכנוס ר"ח הגדול לישב במעלה העליונה לעיל מיניה או שיכנוס ר"ח תחלה לבית הוועד לפניו:

אריב"י. וכי לפנים ממני יכנוס ר"ח בתמיה:

א"ל ח"ו. דריב"י זקן וגדול הוה א"נ משום כבוד אביו ר' יוסי ראוי שיכנוס לפני ולפנים:

רבי הוה. מספר שבחיה דר"ח הגדול לפני ריב"י שר"ח חסיד ועניו:

חד זמן. פעם אחד ראה ר"ח את ריב"י נכנס לבית המרחץ ולא נכנע לעמוד מלפניו:

ה"ג א"ל אהנו דאת מתני שבחיה א"ל מה עבד לך א"ל חמתי גו ביבני ולא איתכנע מן קומי א"ל למה עבדית כן. וה"פ א"ל ר"י לר' זהו שאתה מספר שבחו בתמיה שאינו ראוי לכך א"ל מה עשה לך ר"ח א"ל ר"י שלא נכנע לעמוד מלפני בבית החיצון של בית המרחץ א"ל ר' לר"ח למה עשית כן ולא עמדת מפניו:

א"ל. ר"ח יבא עלי כך וכך קללה דאם העבירו אדם ממקום למקום לא היה מרגיש בו:

סחית. לשון היסח הדעת א"נ לשון רחיצה שאם היה אדם רוחצו לא היה דעתו עליו:

בההיא שעתא. באותה שעה נתן עיניו ולבו על האגדה של כל ספר תהלים לחזור עליו שלא ישכח ממנו:

מן ההיא שעתא. מאותה שעה מסר רבי שני תלמידים לר"ח שילכו עמו וישמרנו במקום סכנה:

ה"ג בגין סכנתא:

ה"ג ר' יוסי צם. שמנים תעניות כדי לראות לר"ח הגדול בחלום:

ובסופא. ובסוף שמונים יום ראה מטה שלו שהיה שוכב עליה ר"ח:

וכהן. הוא רב כהנא:

גני גבוי. ישן אצלו ובמס' כלאים פ"ט יש גירסא אחרת ע"ש:

וכאן תימר. ושמא תאמר שהיה ר' יסא אדם קטן כלומר שלא היה אדם חשוב ולכך לא היה ראוי לראות לר"ת הא ודאי ליתא כדמוכח ממעשה דבסמוך שהיה ר' יסא אדם גדול:

חד גדליי. אורג אחד בא לפני ר"י וא"ל ראיתי בחלומי שרקיע נטה ליפול ואחד מן התלמידים שלך העמידו:

א"ל חכים וכו'. א"ל מכיר אתה אותו שעדיין צורתו חקוקה בזכרונך:

א"ל מן וכו'. א"ל כשאראנו אני מכירו והעביר ר"י כל תלמידיו לפניו והכיר לר' יסא שהוא עמוד העולם ש"מ שהיה אדם גדול:

ה"ג רשב"ל צם. שלש מאות תעניות לראות ר"ת הגדול ולא ראהו ובסוף שלא ראהו התחיל להצטער:

אמר. וכי היה ר"ח מייגע בתורה יותר ממני שאיני כדי לראותו:

אמרין ליה. משמים ע"פ בת קול שהעמיד ר"ת תלמידים יותר ממך:

ולא עוד אלא. שהיה ר"ח גולה מבבל לא"י וגלות מכפרת עון:

אמר לון. רשב"ל ואני לא הייתי גולה ג"כ ממקום למקום בתמיה:

אמרין לים. את היית גולה ללמוד לעצמך והוא היה גולה ללמד לאחרים ולא היה גלותו אלא לכפרה:

כד דמך. כשמת ר"ה ריש גלותא בבבל בימי רב אמי ורב אסי העלוהו לא"י ואין זה ר"ה ריש גלותא שהיה בימי רבינו הקדוש:

ה"ג אמרין אין אנן יהבון ליה. להיכן אנו נותנין ארונו לקבורה:

ניהביה גבי ר"ח וכו'. הסכימו ליתן במערה שר"ח קבור בה שאף ר"ח מבבל היה ורב הונא ריבץ תורה כמו ר"ח:

אמרין מאן. יכנוס למערה להכניס הארון לשם כי לאו כל אדם ראוי לכך לראותם:

א"ר חגיי. אני אכנס ואתנהו לשם:

א"ל. עלילה אתה רוצה לכנוס לשם שאתה איש זקן וידעת שתמות שם לפיכך אתה רוצה לכנוס ולישב שם:

אמר להו. קשרו חבל ברגלי כדי שאם ימות שם ימשכו משם בחבל שברגליו:

ה"ג עאל ואשכח תלת דנין. וה"פ כשנכנס מצא שלשה שדנו אם יותן רב הונא ביניהם או לא ושמע קול אומר יהודה בני אחריך כלומר יהודה בנו של ר"ח ישב בימינו של ר"ת ואין עוד ולא זולתו ויותר נראה דגרסינן ואשכח תלת ארונין:

חזקיה בני אחריך. חזקיה בנו של ר"ת ישב בשמאלו של ר"ת ואין עוד ולא זולתו:

אחריך יוסף בן ישראל. כלומר מאחוריו של ר"ת ישב יוסף הצדיק ולא זולתו והטעם שר"ח ובניו הם דוגמת אברהם יצחק ויעקב כמפורש בבבלי פ' השוכר את הפועלים לכך אין ראוי שיפריד אחר ביניהם ואחריהם יוסף הצדיק שהיה בן זקונים של יעקב ודמיא לי':

תלה. הגביה ר' חגיי עיניו להסתכל בר"ח ובניו:

א"ל. קול אחד השפיל פניך ואל תביט שלא תהא ניזוק:

אר"ח. הגדול ליהודה בנו שבוק רווחא לרב הונא כלומר שיקרב עצמו גביה כדי שיהא מקום לר"ה שישב על ימינו של יהודה:

ה"ג נפיש לר"ה:

ולא קיבל. עליו רב הונא לישב שם:

אמרין. ברקיע כי היכי דלא קיבל ר"ה לישב בין האב והבנים כן לא יפסוק זרעו לעולם:

ויצא משם. רבי חגיי ממערה כשהיה בן שמנים שנה וחי עוד שמנים שנה כיון שחשדוהו שעושה כן בשביל שימות שם וכל מי שחושדין אותו ואין בו שכרו ניתן בעה"ז להיות גלוי לכל שחשדוהו שלא כדין ולכך בני משה רבו למעלה לפי שחשדוהו שפירש מאשתו שאינו חפץ בבנים:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה