אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל

פרק ה

פרק ד

הלכה א

מתני' אף על פי. אם רצה להוסיף וכו'. ולא אמרינן שאינו רשאי כדי שלא לבייש את שאין לו:

שלא כתב לה. תוספת מדעתו אלא ע"מ לכונסה:

גמ' ה"ג במה הוא מתחייב לה וכ"ה לקמן פרק הנושא. וה"פ איך יתחייב בתוספת זה הא הויא הוספה בטעות ואינה כלום:

לא כן וכו'. וכי לא כן ר"י ורשב"ל אמרי תרווייהו הכותב וכו':

ה"ג ונמצא שאינו חייב לו אינו צריך ליתן לו וכ"ה לקמן שם:

ומשני רוצה הוא ליתן. הרבה כדי שיקרא שמו עליו שהוא חתנו של פלוני ומתחלה ידע שאינו חייב לתת יותר ממאתים לבתולה ולאלמנה מנה וכתב לה לשם מתנה ופריך עד כדון. הניחא בהוסיף מן האירוסין אלא בהוסיף מן הנשואין דליכא למימר הכי שהרי כבר חתנו הוא למה יתחייב ליתן הא טעותא הוא:

ומשני רוצה הוא ליתן. הרבה שתיבעל לו ברצון ל"א רוצה הוא ליתן הרבה בשביל הנאה שהיה לו מבעילה הראשונה שבעל:

ה"ג עד כדון כשלא בעל כשבעל. וה"פ אם הוסיף לאחר שבעל מאי איכא למימר. וללשון השני אין צורך להגיה וה"פ אם הוסיף קודם שבעל מאי איכא למימר:

ומשני רוצה הוא ליתן. הרבה על שהוסיף בקנינו שבעלה ולל"ב על שהכניסה לחופה:

ה"ג פסק מן הנישואין לאחר זמן ולקרות וכו' בהנאת תשמיש אין בו וכו'. וה"פ אם פסק מן הנישואין לאחר שנשאה זה כמה מאי איכא למימר דלקרות לו חתנו של פלוני כבר עבר משעת חופה הנאת תשמיש נמי ליכא למימר שכבר בעל זה כמה וגם קנין לא הוסיף לאחר מכאן שהרי כבר נשא ובעל ימים רבים:

ומשני רוצה הוא ליתן. הרבה שלא תחזור האשה:

ופריך ויכולה היא. בתמיה:

לא כן תני. ביבמות ר"פ חרש:

האיש אינו מוציא אלא לרצונו. ואין האשה יכולה לצאת ממנו שלא ברצונו:

מעיקא היא ליה. מצערת אותו עד שמתרצה לגרשה לכך מוסיף לה שלא תצערנו ותשב עמו בשלום:

ובלבד באותן דברים שנקנין באמירה. כלומר בשעת נישואין דמשום דמחתני אהדדי גמר ומקני:

היך עבידא. היכי דמי:

זכת בין הבנות. הבת שנתקדשה זכתה בדברים אלו שאמר האב ליתן ואין שאר הבנות אפי' הן יורשות יכולין לעכב על ידה:

אשכח גידול רביתא ומר זעירתא. מצא רב גידול לומר חידוש גדול בשם רב ואמר דבר קטן דהא דזכתה הבת בין הבנות דבר פשוט הוא שכן דרך בני אדם ליתן לבתו ובודאי גמר ומקני:

אלא כיני. אלא כן היה לו לומר שאף הבן זכה במה שאמר אביו מלבד חלק ירושתו:

והדא היא זעירתא. בתמיה וכי זה הוא דבר קטן דאמר גידול:

ה"ג לא נמצא קונה אשה ומטלטלין בשוה פרוטה וכו'. וה"פ זהו חידושו שקונה אדם דבר עם אשה כאחת בשוה פרוטה דסד"א כשם שאין אדם קונה שתי נשים בפרוטה כך אינו קונה אשה ומטלטלין כאחת:

ה"ג ומה כן אין אדם וכו'. וה"פ ומאי רבותיה דגידול וכי לא ידעינן דאדם קונה קרקע ומטלטלין כאחד בשוה פרוטה ואשה יליף משדה עפרון:

ומשני שכן אדם קונה וכו'. שאני קרקע מאשה לענין זה שהרי אדם קונה וכו':

ובלבד מן הנישואים הראשונים. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים אפילו באמירה לחוד גמר ומקני ליה:

ותיי כיי. ואתיא כי האי דאמר ר"ח:

זכה במטלטלין. המונחים בבית שהשיאו אביו בו אבל בבית עצמו לא זכה:

ופריך ופליג. בתמיה וכי פליג ר"ח אברייתא דר' הושעיא:

ר"י בשם ר"א. אמר תפרש הא דתני ר"ה שהיה אוצרו של אביו נתון שם בבית שהשיאו בו וכיון שהאב משתמש בו לא הוציאו מחזקתו ואינו קנוי לבנו:

לכן צריכה. לא נצרכה הא דר' הושעיא אלא אפי' היו הכלים שהניח האב בתוך הבית שאולים בידו מאחרים וקמ"ל ר"ה דאפילו הכי מעכבים שלא יזכה הבן בבית:

אם אמר לו. האב להבן שהם מונחין בו לשאילה שהשאיל המקום להשואל שיניח שם חפציו לא זכה הבן בהבית אבל אם לא א"ל זכה בו הבן:

אתא עובדא. מעשה בא לפני ר"י בר' בון וכו':

עיקרא לית לה תמליוסים. עיקר דין זה שיזכה הבן בהבית או במטלטלים המונחים בבית שהשיאו בו אין לו יסוד דהוא כמלתא בלא טעמא כדאמרינן בבבלי:

ורבנין. וחכמים בונין ועולין עליו כלומר שמחדשין בו דברים דכיון דחידוש הוא הבו דלא להוסיף עליו וקסבר אפי' לא א"ל לשאילה לא זכה בו הבן:

את אמר האב פוסק ע"י בתו אפי' היא בוגרת. מיבעיא ליה מי אמרי' דדוקא בבתו נערה הוא דהדברים נקנין באמירה דמטא הנאה לידיה שכסף קידושיה שלו אבל בבוגרת לא או דלמא אף בבוגרת:

נשמעינה מן הדא. תא שמע:

ה"ג ולא אח ע"י אחותו ואפי' היא קטנה. וכ"ה גי' הרי"ף ר"פ הנושא:

שנייא היא וכו'. סיומא דפשיטות הוא וכי יש לחלק באח בין נערה ובוגרת וכי היכי דסיפא בין בנערה בין בבוגרת איירי ה"ה רישא דאב פוסק ע"י בתו בין בנערה בין בבוגרת איירי:

ה"ג אפי' אחר נישמעינה מן הדא וכו' כ"ש אחר. וה"פ כ"ש אחר דלא מהני באמירה בעלמא:

אף למדת הדין כן. אף לענין חיוב ממון כגון שא"ל קח השדה וכו' הדין כן שאין נקנין הדברים באמירה לאב:

כיני מתני'. כן היא משנתינו דוקא אם הוסיף לאחר בעילה הראשונה הוא דלא בעי קנין דבשביל חיבת לילה הראשון שבעל גמר ומקני אבל אח"כ צריך קנין ממש:

בעל. וגירשה לאחר בעילה הראשונה והחזירה והוסיף לה אח"כ אמרינן דעדיין חיבת בעילה הראשונה קיימת וא"צ קנין א"נ אבעילה הראשונה שלאחר שהחזירה קאי שהיא כחיבת לילה הראשונה שלאחר הנישואין הראשונים ונקנין הדברים באמירה:

בעל. בעילה הראשונה ומת ונפלה לפני יבם אם הוסיף לה היבם באמירה בעלמא קנה אי נמי אף שכבר היתה נשואה לבעלה הראשון ימים רבי' אם הוסיף לה היבם נקנה באמירה דלדידיה חיבת לילה הראשונה עדיין קיימת:

ה"ג אמר ר' ינאי אמרו לר"ח צא וקרא. שר' חנני' הי' קורא בתורה בבהכ"נ והיה נקרא ר' חנניה קרא וא"ל שאין לו עסק בהלכות שאין הלכה כראב"ע:

אמר ר"י סי' הוה לן. בהלכות אלו דחזקיה ורבי יונתן אמרו דבר אחד וממילא שמעינן דר' יונתן אמר דהלכה כראב"ע:

ה"ג ומר חזקיה הלכה כר"ש בן מנסיא היא דראב"ע היא דר"ש בן מנסיא. וה"פ כיון דאמר חזקיה דהלכה כר"ש בן מנסיא ממילא הלכה כראב"ע דהא תרווייהו בחדא שיטתא קיימי דאזלינן בתר אומדנא:

ומר רבי ינאי וכו'. ואיך אמר רבי ינאי לר"ח צא וקרא דאין הלכה כראב"ע הא לפי סימנא דאית לן הלכה כראב"ע:

וכן נפק עובדא. הבני ישיבה נמנו וגמרו הלכה למעשה כראב"ע:

הלכה ב

מתני' והיא כותבת התקבלתי. אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת שנתקבלה:

גמ' מיסבר סבר ר"י וכו'. מדקאמר שהיא כותבת התקבלתי ממך מנה ובאלמנה חמשים זוז ולא קאמר שהיא כותבת התקבלתי ממך הכל וה"מ למתני בתולה ואלמנה בחדא בבא אלא ש"מ דקסבר רבי יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים זוז לכך הוצרך למיתנייהו בתרתי בבי:

ופריך ויכתוב כן משעה ראשונה. לבתולה כתובה מנה ולאלמנה חמשים זוז:

ומשני אלא בפוחת והולך. מודה ר"י שאסור לעשות כן לכתחלה לכתוב לבתולה פחות ממאתים ולאלמנה ממנה דקא עקר לתקנת חכמים אבל אח"כ מותר לפחות:

ופריך ויכתוב שנתקבלתי ממך. דמשמע שנתקבלה המעות ע"י מחילה אבל התקבלתי משמע שקיבלה המעות דמיחזי כשקרא:

אף ר"י מודה. דלא מהני מחילה דעוקר תקנת חכמי':

אין הוא בתחלה וכו'. איזה הוא בתחלה ואיזהו בסוף:

עד שלא בעל. זהו בתחלה ומשבעל זהו בסוף:

עד שלא כנס. לחופה זהו בתחלה ומשכנס לחופה אפי' קודם הבעילה זהו בסוף:

לא בעל לאחר כניסתה לחופה אלא גירשה מיד ואח"כ החזירה מיבעיא לי' לר' זעירא אם זו היא בתחלה או היא לבסוף:

תנאי כתובה. תוספת ובנין דיכרין וכל השנויי' בפ' נערה:

ע"מ שלא לזונה ושלא לפרנסה. אע"ג דמדאורייתא חייב לה דכתיב שארה כסותה לא יגרע דקסברי רבנן המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים א"כ קסברי מזונות וכתובת אשה מדרבנן וכי היכי דמצי להתנות על מזונות ה"ה אכתובה נמי מצי להתנות:

וכיון שבאו שני רעבון. ולא היה סיפוק בידה לפרנסו וחלקו הנכסים בינו לבינה:

התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל. שאינו מפרנסה:

היא נאמנת עלי יותר מן הכל. שתאמר איך התניתי עמה:

ה"ג אמרה להן בודאי כך התניתי אמרו לה אין לאחר קנין כלום. וכ"ה בתוספתא פרק ד' וה"פ אמרה אע"פ שכך התניתי אינו בדין שיניחני בלא פרנסה או שאין הקנין כלום כר"מ ור"י והם אמרו אין אחר קנין כלום דלית הלכתא כר"מ ור"י:

הלכה ג

מתני' נותנין לבתולה. זמן לכנסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:

לפרנס את עצמה. בתכשיטיה:

י"ב חדש. דכתיב תשב הנערה אתנו ימים ומאי ימי' שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו והיינו שנה:

לפרנס עצמו. בצרכי סעודה וחופה:

ולאלמנה ל' יום. שאינה טורחת כ"כ בתכשיטיה שכבר יש בידה:

ולא נישאו. שהבעלים מעכבין:

ואוכלת בתרומה. אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקדשה אוכלת בתרומה מן התורה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וזו קנין כספו היא אלא דרבנן גזרו על בת ישראל המאורסת לכהן שלא תאכל בתרומה גזרה שמא ימזגו כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה וכשהגיע הזמן בעלה מיחד לה מקום ומאכילה שם וליכא למגזר:

נותנים לה הכל תרומה. אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:

מחצה חולין. לאכול בימי טומאתה:

גמ' ה"ג תני הבוגרת כתבועה ונותנים לה י"ב חדש וכ"ה בתוספתא רפ"ה. וה"פ הבוגרת משעה שבגרה היא כתבועה כאלו תבע הבעל להכין עצמה לנישואין:

ונותנין לה. לבוגרת לאחר שנתקדשה ולאלמנה שלשים יום:

ופריך תנינן במתני' נותנין וכו' משתבעה הבעל. משמע דנותנים לארוסה י"ב חדש ובברייתא תני שאין נותנין לארוסה אלא ל' יום א"נ בברייתא משמע שנותנין לה י"ג חדש ובמתני' תנן י"ב חדש:

לאחר בוגרה וכו'. כולא הך ברייתא בבוגרת איירי וה"ק נותנין לבוגרת י"ב חדש משעה שבגרה ואם נתארסה אחר י"ב חדש משעה שבגרה נותנין לה ל' יום כאלמנה שנותנין לה ל' יום:

ה"ג ואמר לה לא כבר הזמנת יכולה היא לומר חיבתו עלי מן הראשון. וה"פ אם נתאלמנה מן האירוסין וא"ל השני כבר הזמנת תכשיטין י"ב חדש לפני הראשון וסגי השתא בשלשים יום יכולה היא לומר שהשני חביב עליה מן הראשון וצריכה להכין תכשיטיה מחדש י"ב חדש וכשהשני בחור וכשנתקדשה לשניהם קודם שעברו יב"ח אחר ימי הבגרות איירי:

והוא בעי מיסב. והבעל רוצה לישא לאחר ל' יום:

והיא בעיא מיסב. לאחר ל' יום והוא אינו רוצה שגם לאיש נותנין י"ב חדש כדתנן במתני' שומעין לה. שמא אינה יכולה לסבול:

מתו בעליהן. לאחר י"ב חדש וי"מ מתו בעליהן לאחר שנישאו ולצדדין קתני:

והוא ששלם. י"ב חדש ברביעי בשבת דה"מ למנסבה ביומא דמשלם זימנא כדתנן בריש מכלתין בתולה נישאת ליום ד' אבל אם שלמו יב"ח ביום אחר פטור עד יום הרביעי:

תריהון אמרין. דלכך פטור כשכלה הזמן בג' או בה' דנעשה כמו שחבשוהו הדייני' דפטור מטעם אונס ה"נ אונס הוא מתקנת חכמי':

אם היתה עיכובה מחמתו. כגון שחלה הוא מעלה לה מזונות:

שהתרומה מצוי בכל מקום. ולמה לנו להטריח אותו:

שהנשים מצויות לטמא טהרות. בעת נדתן וצריכות המחצה לימי נדותה:

נותנין לה כפליים בחולין. קסבר לא מטרחינן למוכרה בשווי' אלא נותן לה תרומה הרבה כדי שתמכרנה בזול ותמצא לוקחין הרבה:

הלכה ד

מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה. בעודה שומרת יבם דכתיב וכהן כי יקנה נפש קניין כספו וגו' והאי קנין אחיו הוא:

עשתה ששה חדשים. מהנך י"ב חדש הקבועים לה משתבעה הבעל:

או אפי' וכו'. אע"ג דרובא בפני הבעל כיון דלא נתחייב במזונותיה בחייו אינה אוכלת בתרומה:

זו משנה ראשונה. דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה:

אין האשה אוכלת. דחיישינן שמא ימצא בה מום ונמצאת זרה למפרע שהיה מקחו מקח טעות:

גמ' כל ג' חדשי' הראשונים. לאחר מיתת בעלה שאינה יכולה לא להנשא ולא להתייבם כדתנן ר"פ החולץ ניזונית משל בעלה:

עמד יבמה בדין. ואמרה לו או כנוס או חלוץ וברח ניזונית משל יבם:

חלה. לאחר שעמד בדין:

והלך לו למדינת הים. לאחר שעמד בדין:

מוגדת. מושכת כלומר הרי אני מושך ימי אלמנותי בבית בעלי ואיני רוצה להנשא לאחר:

שומעין לה. והיורשים חייבין במזונותיה:

האומר איני חולץ. אלא לייבם ומעכב' כאומר איני מגרש את אשתי שודאי חייב במזונותיה:

וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. והך נמי קניין כספו היא:

דלא כן. דאל"כ שאין זו קרויה קניין כספו א"כ אף שפחתו לא תאכל בתרומה דמה בין זו לשפחה:

לכשיתחייב במזונותיה. דחיישינן שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה אבל משחייב במזונותיה מיחד לה מקום:

שאין הביאה קונה אותה להאכילה בתרומה. אם בא עליה כהן ולא קנאה בכסף אינה אוכלת דבעינן קנין כספו וקידושין נמי לא תפסי בה שתהא מקודשת לו בביאה זו שהרי אין קידושין תופסין בשפחה:

הכסף קונה אותה להאכיל בתרומה. דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו:

אשה שהביאה קונה אותה להאכילה בתרומה. דכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו:

כל טהור בביתך יאכלנו. משתיכנס לביתך והיינו חופה:

דו יכיל מימר ליה. שהוא בן בג בג יכול למימר ולהשיב על הק"ו מה לשפחה כנענית שנקנית בחזקה וכו':

הלכה ה

מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו. לקמן במתני' מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים וכו':

הרי זו עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו דכיון שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות לפיכך היא עושה ואוכלת:

המותר. בגמרא מפרש:

ר"מ אומר הקדש. מפרש בגמרא:

גמ' ה"ג רמ"א הקדש כשלו ור"י הסנדלר אומר חולין כשלה. וה"פ רבי מאיר אומר הקדש הוא דהמותר הוא כשלו ויכול להקדישו ור"י סובר דהמותר הוא כשלה הלכך חולין הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפשר לקיים הגי' שלפנינו ואליבא דרשב"ל קאמר דתרווייהו ס"ל דהוא כשלו וטעמו דר"י הסנדלר משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומעשה ידיה שלא עשאתן עדיין דבר שלא בא לעולם הם וכן נראה עיקר:

במותר מה' סלעים פליגין. הא דתנן במתני' המותר היינו מותר מעשה ידיה שהיא מחוייבת לעשות לו והוא המותר ממשקל ה' סלעים בצמר כדתנן לקמן בפרקין ומחיים הוא קדוש:

תיפתר לה. תפרש למתני' ה"ג ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף וכו'. וכ"ה לקמן ר"פ מציאת האשה וה"פ מדתנן לקמן בפרקין אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ש"מ דתקנו מותר תחת מזונות ומעשה ידיה תחת מעה כסף הלכך עושה ואוכלת כיון דאינו נותן לה מעה כסף אבל המותר הקדש כיון דמעלה לה מזונות וקסבר ר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע שאין אדם מקדיש דשלב"ל וגמר ואמר לשם ידים עצמן שיקדשו לשמים וידים איתנהו בעולם ור"י הסנדלר סובר כיון דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיה ה"ל כמקדיש דשלב"ל וה"ל חולין לישנא אחרינא ר"י הסנדלר קסבר אינו יכול לכופה למעשה ידיה א"כ אין גופה קנוי לו ולא חל הקדשו על הידים עצמן ומעשה ידיה ה"ל דשלב"ל וקסבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וה"ה דה"מ למפלגו במעשה ידי' עצמן בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף אלא דאין רגילות למיעבד הכי א"נ קסבר רשב"ל בשאינה ניזונת אף מעשה ידיה שלה דאפי' לעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך כ"ש אשתו:

במותר אחר מיתה פליגין. כשהותירה ממעשה ידיה ומתה פליגי:

דו א"ל. דהוא מוקי למתני' בשאינו מעלה לה מזונות וקסבר ר"מ אדם מקדיש ור"י סובר כיון שעדיין לא מתה ואין לו רשות במותר הואיל ואינו מעלה לה מזונות ה"ל דשלב"ל ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דאי במעלה לה מזונות אמאי תני רישא הרי זו עושה ואוכלת דהא קסבר ר"י תקנו מזונות תחת מעשה ידיה:

אבל אם מעלה לה מזונות ד"ה קדשו. מעשה ידיה דקסבר ר"י דלכ"ע אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי זה כאומר יקדשו ידיך לשמים וה"ל דבר שבא לעולם:

ואין כל וכו'. לר"י פריך דקס"ד דקסבר ר"י לד"ה אדם מקדיש דשלב"ל ולר"י הסנדלר לא קדיש משום דבשעת ההקדש לא היה לו זכות בו כיון דאינו מעלה לה מזונות וקשיא הא מיהת משועבד המותר לבעל לאכילת פירות אפי' בחייה ולמה יהיה חולין המותר לאחר מיתתה:

מעשה ידים ראויין לקדש משעה הראשונה. דאדם מקדיש דשלב"ל ור"י הסנדלר קסבר אין אדם מקדיש דשלב"ל ומעשה ידיה לחוד אין ראויין להקדש אלא ידיה עצמן וכיון דאינו מעלה לה מזונות ה"ל כדבר שאינו שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:

במצודתי. של חיות ועופות ודגים וקשה הא אין מקדיש דשלב"ל. ה"ג בלוה לתכריכי אביו. ומשני הא דדבריו קיימין היינו משום כבוד אביו שלא לשהותו בבזיון גמר ומקני אע"ג דה"ל דשלב"ל:

והוא שתהא מצודה פרוסה בפניו. דאם אינה פרוסה ה"ל כדשלב"ל:

אף לקדש לא קדשו. אפי' אמר מה שאירש מאבא היום או מה שתעלה מצודתי היום להוי הקדש ואפי' מצודה פרוסה לא קדיש:

ופריך למה וכו'. כלומר מה דעתך דלא קדיש משום פלוגתא דר"מ ור"י הסנדלר והלכתא כר"י דאין אדם מקדיש דשלב"ל:

ה"ג אימר שנייא היא. דלמא שאני הקדש דהכא דה"ל כמצודה שאינה מצויה דרוב נשים אינן עושות יותר ממזונותיהן או מחמש סלעים אבל המקדיש מה שתעלה מצודתי ומצודתו פרוסה לדברי הכל קדוש:

נהיר. זכור שהייתם אומרים אתה ור"י בשם רשב"ל:

הוי רעיין אית ליה לרשב"ל. כלומר מחשבות רבות יש לו א"נ דעין דעין אית ליה לרשב"ל כלומר אמוראי נינהו אליבא דרשב"ל דמדאמר במותר ה' סלעים פליגין וכו' משמע דקסבר דאין טעמו של ר"מ משום דאדם מקדיש דשלב"ל ולפי מאי דאמרינן דאמר רבי שמעון בן לקיש דהקדיש מצודה שאינה מצויה מחלוקת ר"מ ור"י משמע דקסבר דטעמו דר"מ דאדם מקדיש דשלב"ל:

המקדיש מעשה ידי עבדו. ואיירי בשאינו מעלה לו מזונות:

והיה צייד. דהוה ליה כדבר שבא לעולם:

מהו. מי אמרינן יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ומעשה ידיו קדש וה"ל כאשה שמעלה לה מזונות דלדברי הכל קדש כדאמרינן לעיל או דלמא אינו יכול וכיון דאינו מעלה לו מזונות עושה ואוכל דאין ההקדש חל עליו:

נישמעינה מן הדא. תא שמע:

הוא קדש. לדמיו:

ומעשה ידיו חולין. שעושה ואוכל:

מעשה ידי עבדו. אם לא הקדיש אלא מעשה ידיו. ומעשה ידיו הקדש. דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

נוטל. הרב:

נזקו. דעבד והיינו שבת קטנה כמה יכול ליטול להיות שומר קישואין אפי' בלא ידו דדמי דכולא ידו וזהו שבת גדולה כבר אמר פגמו וריפוי לא קחשיב דעבד הוא דבעי ליה לרפאות את עצמו:

והלה. אותו העבד יצא ויתפרנס מן הצדקה דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

ה"ג יוציא מהן לפרנסתו והשאר קודש. וכ"ה בב"ק פ"ח וה"פ ש"מ שאינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך דאיך יאכל העבד ממעשה ידיו אחרי שהוא קודש ומברייתא דבסמוך המקדיש את עבדו הוא קדש ומעשה ידיו חולין נמי ה"מ למפרך אלא דהך ברייתא גופא קשיא רישא וסיפא אהדדי:

ה"ג לא על דעתו שימות עבדו. וה"פ לא הקדיש עבדו מתחלה אלא לדמיו ולא מעשה ידיו א"נ הקדש גופא ניחא ליה שלא ימות עבדו ברעב. ובב"ק הגירסא א"ר אחא מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים:

ופריך. לא כן אר"י וכו' והלה יצא ויתפרנס מן הצדקה. ולמה לא יהיו מעשה ידיו הקדש ויתפרנס מן הצדקה:

מצווין ישראל לפרנס קוטעים. בעלי מומין מצד רחמנות אפי' עבדים אבל כשהוא שלם לא ירחמו עליו ולא יאמינו לו שהוא הקדש וימות ברעב אם לא יהנה ממעשה ידיו:

מן כל מה. שאכל נתן גם לעבדו הכנעני ממנו לאכול:

הלא בבטן וגומר. רישא דקרא אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן וגו' מיהו ר"י ממדת חסידות הוא דהוה עביד אבל ע"פ הדין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אלא תיזון מן הצדקה דאל"כ קשיא דר"י אדר"י והכי מסיק התם בב"ק:

הלכה ו

מתני' טוחנת. בריחים של יד שהם קטנים ואם הן ריחים גדולים מכינה כל צרכי הטחינה שנותנת דבר הנטחן לאפרכס וקולטת הקמח:

ואופה. פת:

הכניסה לו שפחה אחת. שפחה ממש או מעות או נכסים לקנות בהם שפחה אחת:

יושבת בקתדרא. על כסא המנוחה ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן:

אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה. כגון שאומר הנאת תשמישך אסור עלי אם תעשה מלאכה:

שיעמום. בהלה תמהון לבב מתרגמינן שעמומית לבא:

גמ' שבעה גופי מלאכות. כלומר מלאכות שהן עיקר לצרכי הבית שהן שבעה אותן מנו חכמים במתני' וה"ה כל שאר מלאכות חייבת האשה לעשותן אלא לפי שאינן עיקר לא מנו חכמים אותן:

לא אמר. תנא דמתני' אלא בנה למעט תאומים דאם ילדה תאומים אינה חייבת להניק שתיהן:

ולמה אמר בנה. ולא תנן ומניקה את בנו דאיכא למשמע מיניה נמי לאפוקי תאומים:

שלא תינק בן חברתה. בן בעלה מאשה אחרת אינה חייבת להניק:

ה"ג אין האיש כופה את אשתו שתניק בן חברתה ואין האשה כופה את בעלה שתניק בנו של חבירו. דיכול לומר דממעטת ע"י כך מזונות בנו ולא אמרינן אי לאו דהויא לה מותר לא הוה ממציא ליה:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה