אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל

פרק ד

פרק ג

הלכה א

מתני' נערה שנתפתתה. והצער בתפוסה. באנוסה הצער נמי לאביה ולישנא דקרא נקיט ותפסה ושכב עמה:

מת האב. משעמדה בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה הרי הן של אחין דכיון דעמד בדין זכה בהן האב:

לא הספיקה לעמוד בב"ד וכו'. כיון דלא עמד האב בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו:

מתני' מת האב. משעמדה בדין בימי נערות בין בגרה קודם מיתת האב בין לא בגרה הרי הן של האחין דכיון דעמד בדין זכה בהן האב:

גמ' מאן תנא נערה. במתני' דמשמע דוקא נערה אבל קטנה אין לה כל הכי דתנן במתני:

ר"מ. דאמר קטנה אין לה קנס:

באנוסה. בתפוסה היינו אנוסה וכדפרישית במתני' פוטר את האונס מן הצער. כדאמרינן לעיל פ' אלו נערות (די"ג) דדומה לחותך יבלת חבירו ועתיד לחתכה:

עד כדון. עד כאן שמעינן ממתני' דדברים הבאים מחמת הביאה הן לאב מיהת עדיין מיבעיא לן חבל בה אדם בקטנה או בנערה או סימא את עינה או קטע את ידה או שיבר את רגלה:

למי הוא משלם. החמשה דברים לה או לאביה מי אמרינן כיון דאקניי' רחמנא לאביה שבח נעוריה תשלומי חבלה נמי דידיה הוא דהא אפחתה מכספה או דלמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי מוסר לה למוכה שחין אבל חבלה דלא מצי לחבל לה דאין אדם רשאי לחבל בבתו דהא ישראלית היא וכתיב לא יוסיף פן יוסיף תשלומי חבלה נמי לאו דידיה הוא אלא לדידה:

נותן לאביה. כל דמי הפחת הוא לאב הואיל ונעשית הפחיתה קודם שתבגור:

ה"ג דמעשה ידיה שלו עד שתבגור. וה"פ שלא זכתה לו תורה אלא שבח נעורים אבל מה שמשלם עבור הפחת שנפחתה ע"י חבלה זו אחר שכלו ימי הנעורים הוא לעצמה:

רי"א. אף הפחת שהוא משלם מבוגרת ואילך הוא של האב אם אירע הפחת בימי נערותה:

עד שעת בוגרת פליגין. דרשב"ל סובר דלא זכתה ליה רחמנא אלא קידושין ממש או למעשה ידיה אבל במה שנפחתה לקידושין אין לאב כלום ור"י סובר אפי' הפחת קידושין דאב הוי:

כל עמא מודיי. הכל מודים שהוא שלה:

מתני' מסייעא לדין וכו'. תניא כוותיה דר"י ות"כ דרשב"ל:

של בנו יתן מיד. דבבנו לא זכי רחמנא לאב מידי:

יעשו בהן סגולה. יקחו בהן דקל ואוכל האב פירות עד שתבגור והיינו כר' יוחנן אליבא דר' אבין:

אית מתני. איכא ברייתא דרישא וסיפא אתיא כרשב"ל:

ופטור מן הבושת והפגם. דודאי דידיה הוא:

והשאר. שבת:

יעשה בהן סגולה. דמודה רשב"ל בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הויא:

מה חמית מימר כן. אמתני' פריך מה ראית לומר כן דאם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה:

ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. דכתיב באונס. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וה"ל למכתב והאיש השוכב עמה חמשים כסף יתן לאבי הנערה כדכתיב במוציא שם רע דסמוך נתינה גבי האב אלא ודאי ה"ק קרא ונתן האיש השוכב חמשים כסף מכל מקום והיינו ונתן לנערה ואם יש שם אב והיא נערה ונתנו לאבי הנערה:

הא כיצד. איך מקיימין שני המקראות:

מנן אילין מילייא. מנא לן שאם לא הספיקה לעמוד בב"ד שהן של עצמה דלמא של האחין:

והתנחלתם אותם וגו'. בעבדים כנענים כתיב:

בקנס. דאונס הכתוב מדבר אבל מעשה ידיה של הבת לאחין דהא מיתזנא מינייהו:

ולא בחבליה. כגון שפצעה בפניה דאפתתא מכספא שאלו היה האב חי היה שלו אם מת אין לאחין כלום דכיון דאין כסף הקידושין שלהם אין להם בחבלה כלום:

משעה הראשונה. משעת מעשה והוא ממון גמור להורישו לבניו:

בסוף. לאחר שעמד בדין:

והא תנינן עמדה בדין וכו'. מסיפא פריך דתנן לא הספיקה לעמוד בדין הרי הן לעצמה ואס"ד משעה ראשונה הרי הוא כאלו כבר גבה האב ויהיה של האחין:

א"ל מטינתה. הגעת להא דארשב"י ונתן לנערה וכו' כלומר שאני הכא דמקרא ילפינן דהן לעצמה:

ובוגרת יש לה קנס. בתמיה אלא ודאי דמשעה הראשונה משעת נערות כבר נתחייב:

א"ל מטינתה. הגעת אל הא דתני ר"ת ושאני הכא דמקרא מרבינן דאם היתה נערה ובגרה דיש לה קנס:

ואתיא אילין וכו'. פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי אתיין כפלוגתא דר' חגיי ור' יוסי:

דתנינן תמן. ב"ק פ"ז:

ואח"כ מת. אביו משלם תשלומי ד' וה' לכל האחין:

ה"ג מתיב ר' חגיי לר' יוסי:

ע"ד. דאת אומר קנס מתחייב בסוף דהיינו משעה שעמד בדין ניתני גנב וכו'. דבסיפא תנן גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' וקשיא לר' יוסי לפלוג ולתני בדידיה שמכר וטבח קודם שמת האב ואפ"ה אינו משלם תשלומי ד' וה' כשלא עמד בדין בחיי האב אלא ש"מ דמשעה הראשונה הוא זוכה ואפי' לא עמד בדין:

ומשני והן אמר ד' וה'. והיכן אמרתי דזוכה בסוף בד' וה' בתמיה דודאי בד' וה' מודינא לך דמשעה הראשונה זוכה בו ואפי' לא עמד בדין שהרי גוף הבהמה הוא מוריש לבניו הלכך גם תשלומי ד' וה' דקאתיין מינה מוריש לבניו:

ה"ג ברם הכא כ"ע מודיי שהיא של עצמה. וה"פ אבל הכא הכל מודים שאינו מוריש בתו לבניו דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם הלכך גם הקנס הבא ממנה אינו מוריש לבניו:

לא צורכה. לא צריכא פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי אלא על הקנס שנעשה המעשה בחיי האב של מי הן לאחין או לעצמה:

הלכה ב

רבי שמעון אומר. אע"פ שעמדה בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה ובגמרא יליף טעמא:

מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה:

אע"פ שלא גבתה. כגון שכר פעולה:

ומציאתה. בגמרא מפרש:

מת האב הרי הן של אחים. דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוה דהא אי מודה מיפטר:

גמ' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה. ולא כתיב והאיש השוכב עמה חמשים כסף יתן לאבי הנערה כדכתיב במוציא שם רע דסמיך נתינה גבי האב אלא ללמד שאין האב זוכה אלא משעת נתינה:

עבד לה כמעשה ב"ד. שאינו זוכה בהן אלא משעת נתינה:

כמלוה. כבעל חוב ומשעמד בדין בעל חוב הוא וגובין האחין:

גובה מעידית. ככל מעשה ב"ד כניזקין ודדמיא להו:

גובה בבינונית. כדתנן הניזקין בעידית וב"ח בבינונית:

אין השביעית משמטתה. דכל מעשה ב"ד כגבוי דמיא ואין השביעית משמטן:

הבכור נוטל פי שנים. דה"ל כמוחזק דכל מעשה ב"ד כמוחזק הוא. מעשה ידי הבת. הניזונת מן האחין:

של מי. מי אמרינן במקום האב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין או דלמא לא דמי לאב התם מיתזנא מנכסיה הכא לאו מדידהו מיתזנא אלא מתנאי כתובת אמן:

שמואל. על שום דהלכתא כוותיה בדינא ושוקד על דבריו לאמרן כהלכה:

בשם ר' אמרוה. ולא בשם שמואל:

ומדרש אמרוה. ולאו מסברא אמרה אלא שיש לו דרש מקרא:

במעשה ידי הבת הכתוב מדבר. שאינו מוריש לבנו:

מתניתא אמרה כן. מתני' נמי דייקא שמעשה ידי הבת לעצמה:

מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה וכו'. וקשיא מציאתה ממאן גביא:

מעשה שעשתה בחיי האב. כלומר אלא לאו ה"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה דהא לא תיקנו מציאתה לאב אלא משום איבה אבל אחין על כרחייהו מיתזנה מנכסי' אף מעשה ידיה היינו מה שעשתה בחיי האב לאב אבל עשתה לאחר מיתת האב הכל מודים שהן של עצמה:

הלכה ג

מתני' כתובתה שלו. של האב מה שהיא גובה משני אירוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה ובימי נערות וקטנות קאמר:

שלה. הכתובה שלה דמשהשיאה פקע רשותו ובתר גוביינא אזלינן וגבייתא בתר הכי הוא ולא אמרינן הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב:

הראשונה של אב. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' כדי שיהא האדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. לכך תקנו שתחזיר לו כתובה הראשונה:

ה"ג ממוציא שם רע למד ר"מ. וה"פ אמרו לו היינו ר"מ ולמד ממוציא שם רע דמשהשיאה אין לאביה רשות בה:

והתני ר"ח. כלומר דתני ר"ח:

משבגרה. כנסה והוציא עליה שם רע שזינתה כשהיתה בבית אביה:

הוא אינו לוקה. אם כיחש:

ואינו נותן מאה סלע. דכי כתיב ויסרו אותו מלקות וענשו אותו ממון בנערה כתיב וזה עקימת שפתיו גרמה לו ליענש ועקימת שפתיו בבגרות הוא דהוי:

אלא או היא. אם אמת היה:

או זוממיה. עדים שהעידו על זנותה ונמצאו זוממין:

מקדימין לבית הסקילה. כלו' ישכימו בבקר לשם כי אין להם נס והמלטה מן המיתה הזאת קתני מיהת אינו נותן מאה סלע אע"ג דקאמר שהזנות נעשה בנערותה ש"מ דבתר גוביינא אזלינן והשתא בוגרת היא א"כ גבי כתובה נמי אע"ג דנכתבה כתובה הראשונה בבית אביה השתא שהשיאה אין לאביה כלום:

הגע עצמך. אמור לנפשך אם הוציא עליה שם רע בעודה נערה ובגרה קודם שעמדה בדין דהקנס לעצמה ולענין כתובה תנן במתני' אירסה ונתארמלה כתובתה שלו משמע אע"פ שבגרה:

א"ל שמענו שנותן לאביה. מאה סלע אם הוציא עליה שם רע בנערותה אפי' בגרה קודם הנתינה וה"ה בכתובה הדין כן:

ותמיה אני. איך מדמין רבנן כתובה לקנם דכתובה משעת כתיבה זכה בה האב משא"כ קנס אינו זוכה אלא לבסוף משעת נתינה הלכך אם בגרה קודם נישואין אין לה כלום:

ואת אמר הכי. לדמותן להדדי:

א"ל ומי יאמר לך. שהדין כך שאני אומר אף קנס מתחייב בו משעה הראשונה ודמיא לכתובה:

ה"ג ואתיא דר' מנא כר' ירמיה ודרבי יוסי כרבי זעירא. והכי פירושא דר' מנא דאמר הגע עצמך כרבי ירמיה דאמר קנס מתחייב לבסוף ודר"י שהשיב שמענו שנותן לאביה. כר"ז דאמר קנס מתחייב משעה הראשונה:

הלכה ד

מתני' הגיורת שנתגייר'. עם בתה הקטנה הפחותה מג' שנים ולפי שאין בה דעת תנא שנתגיירה עם אמה:

וזינתה. מן האירוסין והיא נערה:

ה"ז בחנק. אע"ג דבחזקת בתולה היא שהרי נתגיירה פחותה מבת ג' שנים. אפ"ה היא בחנק דכי כתיב בנערה המאורסה סקילה בבת ישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:

ואין לה לא פתח בית אב. אין צריך להוציאה למיתה אל פתח בית אביה:

ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן אעפ"כ אין לה מאה סלע דכולא פרשה בישראל כתיבא:

ה"ז בסקילה. בגמרא יליף לה מקרא:

יש לה אב. בישראלית איירי:

ואין לה פתח בית אב. כגון שאין בית לאביה:

גמ' יצתה זו. גיורת שאינה מישראל:

כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. הוה מצי למכתב בת ישראל דכולה פרשתא בבתולה איירי אלא ללמד כל שנעשית בתולה בישראל סגי והיינו שנולדה בקדושה:

ופריך ורבה אותה לקנס. נמי דהא האי קרא בקנס כתיב ובמתני' תנן אין לה מאה סלע:

ומשני לית יכיל. אי אפשר לומר כן מדתני חזקיה:

ממשמע שנאמר וסקלוה דכתיב. וסקלוה כל אנשי עירה באבנים ומתה והאי ומתה קרא יתירה הוא דפשיטא שתמות מסקילה:

ה"ג שהיא בסקילה והוא פטור. וה"פ אם שקר ענה בה פטור מקנס:

עד שיכנוס ויבעול. כדכתיב כי יקח ובא אליה:

ולמטן. בהך פרשתא דמוציא שם רע:

מה עלילות דברים למטן זנות. דכתיב והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים. אף כאן. נאמר דוקא שבא עליה בעלה כדרכה מניין שאפי' בא עליה בעלה שלא כדרכה ואומר שזינתה ונמצא שקר שחייב קנס:

פרט לייעודין. שהיתה לו אמה עבריה ויעדה לעצמו או לבנו והוציא עליה שם רע דפטור:

לקחתי ואקרב אליה. שתחילת הלקיחה היתה לשם כך לבא אליה יצאה זו שתחילת הלקיחה היתה לשם עבדות:

לקחתי פרט לשומרת יבם. ארוסה דלאו איהו לקחה אלא משמים הקנוהו לו:

פרט לארוסה. אם בא עליה בעודה ארוסה והוציא עליה שם רע פטור מקנס:

אפי' כמ"ד משעה ראשונה ניתן כסף. מקנתה של האמה העבריה לשם ייעוד אפ"ה לא קרינן בה לקחתי שכבר היתה לקוחה לו לעבדות ופלוגתא דתנאי היא בקידושין אי משעה הראשונה לקידושי ניתנו או לא:

לא סוף דבר. לאו דוקא למשנה הראשונה דתנן במס' בכורות שמצות יבום קודמת למצות חליצה שהיו מתכונין לשם מצוה הוא דלא קרינן בה לקחתי שמיד היא נשואה לו:

אלא אפי' כמשנה אחרונה. לא קרינן בה לקחתי דהשתא כשנשאה מיהת מן השמים הקנוה לו:

לקחתי פרט לארוסה ל"ג:

ופריך וחש לומר וכו'. וניחוש שמא מצא בתולים ומחמת מיעוטן נאבדו ולמה נוציא זו לסקילה או שיהא נאמן להוציאה בלא כתובה אם לא נמצאו הבתולים על השמלה:

ומשני שהביא הבעל עדים שזינתה בבית אביה. וה"פ דקרא לא מצאתי לה כשרי בתולים עדים שיכחישו או יזימו את אלו ויכשירו את בתך לבתולה גמורה:

כתיב ואלה בתולי בתי. ופריך וניחוש שמא שם האב דם צפור על השמלה דהא איכא עדים שזינתה בבית אביה:

ומשני שהביא האב עדים להזים עדי הבעל. וה"ק אלה כשרי בתולי בתי:

הבעל אומר הרי עדים שזינתה בבית אביה. דהא דאמר לא מצאתי לבתך בתולים היינו שהביא עדים שזינתה:

והביא האב עדים וכו'. כדכתיב ואלה בתולי בתי היינו שהביא עדים והזימו עידי הבעל:

והביא הבעל עדים וכו'. דכתיב ואם אמת היה הדבר היינו שהביא הבעל עדים להזים עידי האב והן נקראים זוממי זוממין:

ה"ג אית תניי תני אם אמת הדבר הזה בשלא מצא האב עדים להזים עידי בעל. וה"פ איכא דתני שאין כאן זוממי זוממין אלא אם אמת היה הדבר היינו שלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל:

הכל משל. דלאו שמלה ממש קאמר אלא שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין הדבר כשמלה חדשה:

על בוריו על בריאותו דסלקא דעתך אמינא דכל שיכול להלוך אע"פ שאינו בכוחו אפילו הכי ונקה המכה קמ"ל קרא דבעינן שילך על בוריו כבראשונה אם מת אח"כ הוא דפטור אבל אם לא הלך על בריאתו אמרינן דמחמת מכה הראשונה מת:

שהוא שלום ממנו. שהוא יודע אפי' עומד כנגדו להציל ממונו אינו הורגו כגון אב על הבן אם הרגו חייב:

אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה. ע"י עדים:

ה"ג אמר רב אסי לעולם וכו':

ה"ג ולא אמרו הבעל שכרן להעיד עדות שקר פטור. וה"פ אין הבעל לוקה ואינו נותן מאה סלע:

נאמר כאן שימה. ושם לה עלילות דברים:

ונאמר להלן שימה. לא תשימון עליו נשך:

לא אמר לעדים. המעידים על זנותה:

הא אם אמר אפי' לא שכרן כמי ששכרן. וקשיא לרב אסי דאמר אם לא שכרן אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע ולא משני מידי ובבבלי מפורש דפליגי בה ר' יהודה ורב:

אחת אומרת וכו'. הבעל שכרן להעיד עדות שקר ונמצאו שניהם זוממין:

ה"ג ולא ע"י אלו וע"י אלו לוקה ונותן ק' סלע וכו'. וה"פ והלא הבעל אינו לוקה ואינו נותן ק' סלע אלא ע"י עדות שתי כיתות המזימין א"כ איך ישלמו קנס הכת שאמרו הבעל שכרן אלא לוקין לבד ולא משום כאשר זמם אלא משום לאו דלא תענה:

הוזמו עידי האב. הזמתן בפני כמה דיינים מקבלין בפני שלשה או בפני כ"ג שעידי האב באו לחייב עידי הבעל סקילה שהרי עידי הבעל באו לחייב את הנערה סקילה והוזמו ע"י עידי האב ועתה שהוזמו עידי האב אף הן חייבין סקילה וראוי שידונו בפני ב"ד של כ"ג וגם באו עידי האב לחייב הבעל מלקות ומאה סלע וזה די בשלשה דיינים ומיבעיא ליה אם קבלו הזמתן בפני שלשה מי הויא קבלה לחייבן מיהת מלקות ומאה סלע או דלמא בעינן שיעידו דוקא הזמתן בפני ב"ד של כ"ג כיון דאית ביה נמי עדות נפשות:

לא נמצא הבעל לוקה וכו' בשלשה. שהרי אחר שהוזמו עידי הבעל בב"ד של כ"ג האב תובע הבעל בב"ד של שלשה שילקה ויתן קנס ה"ה אם העידו הזמתן של עידי האב בב"ד של ג' צריכין לשלם לבעל מאה סלעים ולוקין:

שני דינין הן. מה שהבעל לוקה ומשלם קנס ושהיא או העדים נסקלין דין אחר הוא הלכך אמר ר' זעירא שחייבין לשלם לבעל אם הוזמו בבית דין של שלשה:

כולו דין אחד הוא. כיון דאית ביה דיני נפשות צריך שיזומו בפני ב"ד של שלשה ועשרים:

זה בית דין של שלשה השערה וכו'. ש"מ דשני דינין הן ובשני בתי דינין דנין אותן:

ומשני פתר לה כר' מאיר. הך ברייתא תפרש כר' מאיר דקסבר בכל מקום דאיכא מלקות ותשלומין לוקה ומשלם ואפשר לומר דשני דינין הן אבל אם נאמר בכל עבירה דאינו לוקה ומשלם מלבד בעידי זוממין א"כ צריך שיהא ב"ד של כ"ג לעדותן של אלו שהרי מחמת הזמתן משלמין:

תמן תנינן. ריש פ"ק דסנהדרין:

האונס והמפתה. נערה בתולה שנותן חמשים כסף:

והמוציא שם רע. שאמר לא מצאתי לבתך בתולים:

בשלשה. דיינין מומחין סגי:

בנערה מאורסה פליגין. שמוציא שם רע פתח פתוח מצאתי והוא בא להפסידה כתובתה קסבר ר"מ דסגי בשלשה אבל אם הביא הבעל עדים או שחזר והביא האב עדים להזימם אף ר"מ מודה דאפי' בא לדון על הכתובה או על קנס דבעל בעינן כ"ג:

מקום שנסקלת. כלומר באותו בית דין דהיינו ב"ד של שלשה ועשרים ששם נסקלת שם מפסדת כתובתה דחיישינן שמא יצא הקול ויבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו ותיבעי כ"ג דשמא יבא לידי נפשות ויש לעז לשלשה הראשונים שיאמרו לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהן:

אבל במוציא שם רע. שכבר הביא הבעל עדים שזינתה ועתה מביא האב עדים להזימה לכ"ע בעינן עשרים ושלשה שהרי ודאי יש כאן דיני נפשות שהרי העדים הראשונים באו לחייבה מיתה הלכך אף קנס דבעל אין מוציאין אלא בב"ד של כ"ג. אין דלא תניתה פליגא. בתמיה בדבר שאינו שנוי במתני' איך נאמר דפליגי בה דסתם מוציא שם רע הוא קנס של ק' סלעים ולא להפסיד כתובה:

ה"ג אבל נערה המאורסה כ"ע מודו דבשלשה סגי. דגי' שלפנינו קשיא השתא במוציא שם רע דאיכא עדים ויש בו דיני נפשות אר"מ דבשלשה סגי כ"ש בנערה המאורסה דסגי בשלשה:

ה"ג ואתיא דר' מנא כר' אבהו ודר' יוסי כר' זעירא. וה"פ ר' מנא סובר הכל דין א' כר' אבהו הלכך לכולי עלמא מוציא שם רע בעשרים ושלשה ור' יוסי סובר כר' זעירא דשני דינין הן הלכך סגי לר"מ בשלשה ורבנן דמצריכו כ"ג איירי כשתבע נפשות תחלה:

קנס. של מוציא שם רע מאימת הוא מתחייב:

בסוף. משנתחייבו העדים סקילה:

משעה הראשונה. משעת הוצאת שם רע:

על דעתך. דאת אומר בסוף קשיא הא תניא בברייתא לוקה ונותן מאה סלע בשלשה וכו' ש"מ דמתחייב הבעל אפי' קודם גמר דין דעדים:

ה"ג אפי' על ר' יונה לא מקשייא דכי אתיא כמ"ד וכו'. וה"פ דאיכא לאוקמי הך ברייתא כמ"ד עדים זוממין צריכין התראה ואם לא התרו בהן אלא למלקות וממון בשלשה ואם התרו בהן אף למיתה בעינן כ"ג א"נ קסבר עדים זוממים צריכין התראה למיתה ואין צריכין התראה לממון ומלקות:

א"ר אבא מרי. מי אמר שהוא כן דרישא בהתרו בהן לממון ומלקות וסיפא בשהתרו למיתה וללישנא בתרא קשיא מנ"ל דאיכא מ"ד דעדים זוממין צריכין התראה למיתה ולא למלקות וממון:

ה"ג אריב"ח המוציא שם רע על היתומה פטור. שנאמר ונתן לאבי הנערה וכבר מת:

מחלוקת. הא דריב"ח דביתומה פטור לא אתיא כד"ה אלא כר"י הגלילי דאמר לעיל פ' אלו נערות נערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס כיון שכבר יצאה מרשות אביה ודריש אשר לא אורשה הא אורשה אין לה קנס ה"ה יתומה אין לה קנס דדרשינן ונתן לאבי הנערה הא אין לה אב אין לה קנס:

ברם כרבי עקיבא. אבל לרבי עקיבא דפליג אר"י הגלילי וקסבר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה ה"ה יתומה יש לה קנס וקנסה לעצמה:

מתניתא אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקא דאיכא מ"ד דיתומה יש לה קנס:

ולא כיתומה היא. זו שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ולמה ליה לאשמעינן בכגון זו תיפוק ליה אפי' ישראלית מעלייתא והיא יתומה אין לה קנס אלא ש"מ מתני' כר"ע ויתומה ישראלית יש לה קנס:

ויאות. ושפיר קאמר:

שמא כלום היא. בתמיה וכי נסקלת ואז אין בעלה חייב קנס כדאמרינן לעיל בשמעתין לעולם אין הבעל לוקה וכו' עד שיסקלו העדים הלכך אף לקטנה אין לה קנס דהא קטנה אפי' התרו בה אין התראתה כלום והרי היא כגדולה שלא התרו בה:

עד שתהא נערה בשעת הוצאה. לסקילה אבל אם כבר בגרה אינה בסקילה:

ומשבגרה הוציא עליה שם רע וכו' מקדימין לבית הסקילה. והיינו דלא כרב אדא בר אהבה ולא משני מידי:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה