קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל
פרק ד · הלכה ד
מתני' הגיורת שנתגייר'. עם בתה הקטנה הפחותה מג' שנים ולפי שאין בה דעת תנא שנתגיירה עם אמה:
וזינתה. מן האירוסין והיא נערה:
ה"ז בחנק. אע"ג דבחזקת בתולה היא שהרי נתגיירה פחותה מבת ג' שנים. אפ"ה היא בחנק דכי כתיב בנערה המאורסה סקילה בבת ישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:
ואין לה לא פתח בית אב. אין צריך להוציאה למיתה אל פתח בית אביה:
ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן אעפ"כ אין לה מאה סלע דכולא פרשה בישראל כתיבא:
ה"ז בסקילה. בגמרא יליף לה מקרא:
יש לה אב. בישראלית איירי:
ואין לה פתח בית אב. כגון שאין בית לאביה:
גמ' יצתה זו. גיורת שאינה מישראל:
כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. הוה מצי למכתב בת ישראל דכולה פרשתא בבתולה איירי אלא ללמד כל שנעשית בתולה בישראל סגי והיינו שנולדה בקדושה:
ופריך ורבה אותה לקנס. נמי דהא האי קרא בקנס כתיב ובמתני' תנן אין לה מאה סלע:
ומשני לית יכיל. אי אפשר לומר כן מדתני חזקיה:
ממשמע שנאמר וסקלוה דכתיב. וסקלוה כל אנשי עירה באבנים ומתה והאי ומתה קרא יתירה הוא דפשיטא שתמות מסקילה:
ה"ג שהיא בסקילה והוא פטור. וה"פ אם שקר ענה בה פטור מקנס:
עד שיכנוס ויבעול. כדכתיב כי יקח ובא אליה:
ולמטן. בהך פרשתא דמוציא שם רע:
מה עלילות דברים למטן זנות. דכתיב והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים. אף כאן. נאמר דוקא שבא עליה בעלה כדרכה מניין שאפי' בא עליה בעלה שלא כדרכה ואומר שזינתה ונמצא שקר שחייב קנס:
פרט לייעודין. שהיתה לו אמה עבריה ויעדה לעצמו או לבנו והוציא עליה שם רע דפטור:
לקחתי ואקרב אליה. שתחילת הלקיחה היתה לשם כך לבא אליה יצאה זו שתחילת הלקיחה היתה לשם עבדות:
לקחתי פרט לשומרת יבם. ארוסה דלאו איהו לקחה אלא משמים הקנוהו לו:
פרט לארוסה. אם בא עליה בעודה ארוסה והוציא עליה שם רע פטור מקנס:
אפי' כמ"ד משעה ראשונה ניתן כסף. מקנתה של האמה העבריה לשם ייעוד אפ"ה לא קרינן בה לקחתי שכבר היתה לקוחה לו לעבדות ופלוגתא דתנאי היא בקידושין אי משעה הראשונה לקידושי ניתנו או לא:
לא סוף דבר. לאו דוקא למשנה הראשונה דתנן במס' בכורות שמצות יבום קודמת למצות חליצה שהיו מתכונין לשם מצוה הוא דלא קרינן בה לקחתי שמיד היא נשואה לו:
אלא אפי' כמשנה אחרונה. לא קרינן בה לקחתי דהשתא כשנשאה מיהת מן השמים הקנוה לו:
לקחתי פרט לארוסה ל"ג:
ופריך וחש לומר וכו'. וניחוש שמא מצא בתולים ומחמת מיעוטן נאבדו ולמה נוציא זו לסקילה או שיהא נאמן להוציאה בלא כתובה אם לא נמצאו הבתולים על השמלה:
ומשני שהביא הבעל עדים שזינתה בבית אביה. וה"פ דקרא לא מצאתי לה כשרי בתולים עדים שיכחישו או יזימו את אלו ויכשירו את בתך לבתולה גמורה:
כתיב ואלה בתולי בתי. ופריך וניחוש שמא שם האב דם צפור על השמלה דהא איכא עדים שזינתה בבית אביה:
ומשני שהביא האב עדים להזים עדי הבעל. וה"ק אלה כשרי בתולי בתי:
הבעל אומר הרי עדים שזינתה בבית אביה. דהא דאמר לא מצאתי לבתך בתולים היינו שהביא עדים שזינתה:
והביא האב עדים וכו'. כדכתיב ואלה בתולי בתי היינו שהביא עדים והזימו עידי הבעל:
והביא הבעל עדים וכו'. דכתיב ואם אמת היה הדבר היינו שהביא הבעל עדים להזים עידי האב והן נקראים זוממי זוממין:
ה"ג אית תניי תני אם אמת הדבר הזה בשלא מצא האב עדים להזים עידי בעל. וה"פ איכא דתני שאין כאן זוממי זוממין אלא אם אמת היה הדבר היינו שלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל:
הכל משל. דלאו שמלה ממש קאמר אלא שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין הדבר כשמלה חדשה:
על בוריו על בריאותו דסלקא דעתך אמינא דכל שיכול להלוך אע"פ שאינו בכוחו אפילו הכי ונקה המכה קמ"ל קרא דבעינן שילך על בוריו כבראשונה אם מת אח"כ הוא דפטור אבל אם לא הלך על בריאתו אמרינן דמחמת מכה הראשונה מת:
שהוא שלום ממנו. שהוא יודע אפי' עומד כנגדו להציל ממונו אינו הורגו כגון אב על הבן אם הרגו חייב:
אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה. ע"י עדים:
ה"ג אמר רב אסי לעולם וכו':
ה"ג ולא אמרו הבעל שכרן להעיד עדות שקר פטור. וה"פ אין הבעל לוקה ואינו נותן מאה סלע:
נאמר כאן שימה. ושם לה עלילות דברים:
ונאמר להלן שימה. לא תשימון עליו נשך:
לא אמר לעדים. המעידים על זנותה:
הא אם אמר אפי' לא שכרן כמי ששכרן. וקשיא לרב אסי דאמר אם לא שכרן אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע ולא משני מידי ובבבלי מפורש דפליגי בה ר' יהודה ורב:
אחת אומרת וכו'. הבעל שכרן להעיד עדות שקר ונמצאו שניהם זוממין:
ה"ג ולא ע"י אלו וע"י אלו לוקה ונותן ק' סלע וכו'. וה"פ והלא הבעל אינו לוקה ואינו נותן ק' סלע אלא ע"י עדות שתי כיתות המזימין א"כ איך ישלמו קנס הכת שאמרו הבעל שכרן אלא לוקין לבד ולא משום כאשר זמם אלא משום לאו דלא תענה:
הוזמו עידי האב. הזמתן בפני כמה דיינים מקבלין בפני שלשה או בפני כ"ג שעידי האב באו לחייב עידי הבעל סקילה שהרי עידי הבעל באו לחייב את הנערה סקילה והוזמו ע"י עידי האב ועתה שהוזמו עידי האב אף הן חייבין סקילה וראוי שידונו בפני ב"ד של כ"ג וגם באו עידי האב לחייב הבעל מלקות ומאה סלע וזה די בשלשה דיינים ומיבעיא ליה אם קבלו הזמתן בפני שלשה מי הויא קבלה לחייבן מיהת מלקות ומאה סלע או דלמא בעינן שיעידו דוקא הזמתן בפני ב"ד של כ"ג כיון דאית ביה נמי עדות נפשות:
לא נמצא הבעל לוקה וכו' בשלשה. שהרי אחר שהוזמו עידי הבעל בב"ד של כ"ג האב תובע הבעל בב"ד של שלשה שילקה ויתן קנס ה"ה אם העידו הזמתן של עידי האב בב"ד של ג' צריכין לשלם לבעל מאה סלעים ולוקין:
שני דינין הן. מה שהבעל לוקה ומשלם קנס ושהיא או העדים נסקלין דין אחר הוא הלכך אמר ר' זעירא שחייבין לשלם לבעל אם הוזמו בבית דין של שלשה:
כולו דין אחד הוא. כיון דאית ביה דיני נפשות צריך שיזומו בפני ב"ד של שלשה ועשרים:
זה בית דין של שלשה השערה וכו'. ש"מ דשני דינין הן ובשני בתי דינין דנין אותן:
ומשני פתר לה כר' מאיר. הך ברייתא תפרש כר' מאיר דקסבר בכל מקום דאיכא מלקות ותשלומין לוקה ומשלם ואפשר לומר דשני דינין הן אבל אם נאמר בכל עבירה דאינו לוקה ומשלם מלבד בעידי זוממין א"כ צריך שיהא ב"ד של כ"ג לעדותן של אלו שהרי מחמת הזמתן משלמין:
תמן תנינן. ריש פ"ק דסנהדרין:
האונס והמפתה. נערה בתולה שנותן חמשים כסף:
והמוציא שם רע. שאמר לא מצאתי לבתך בתולים:
בשלשה. דיינין מומחין סגי:
בנערה מאורסה פליגין. שמוציא שם רע פתח פתוח מצאתי והוא בא להפסידה כתובתה קסבר ר"מ דסגי בשלשה אבל אם הביא הבעל עדים או שחזר והביא האב עדים להזימם אף ר"מ מודה דאפי' בא לדון על הכתובה או על קנס דבעל בעינן כ"ג:
מקום שנסקלת. כלומר באותו בית דין דהיינו ב"ד של שלשה ועשרים ששם נסקלת שם מפסדת כתובתה דחיישינן שמא יצא הקול ויבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו ותיבעי כ"ג דשמא יבא לידי נפשות ויש לעז לשלשה הראשונים שיאמרו לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהן:
אבל במוציא שם רע. שכבר הביא הבעל עדים שזינתה ועתה מביא האב עדים להזימה לכ"ע בעינן עשרים ושלשה שהרי ודאי יש כאן דיני נפשות שהרי העדים הראשונים באו לחייבה מיתה הלכך אף קנס דבעל אין מוציאין אלא בב"ד של כ"ג. אין דלא תניתה פליגא. בתמיה בדבר שאינו שנוי במתני' איך נאמר דפליגי בה דסתם מוציא שם רע הוא קנס של ק' סלעים ולא להפסיד כתובה:
ה"ג אבל נערה המאורסה כ"ע מודו דבשלשה סגי. דגי' שלפנינו קשיא השתא במוציא שם רע דאיכא עדים ויש בו דיני נפשות אר"מ דבשלשה סגי כ"ש בנערה המאורסה דסגי בשלשה:
ה"ג ואתיא דר' מנא כר' אבהו ודר' יוסי כר' זעירא. וה"פ ר' מנא סובר הכל דין א' כר' אבהו הלכך לכולי עלמא מוציא שם רע בעשרים ושלשה ור' יוסי סובר כר' זעירא דשני דינין הן הלכך סגי לר"מ בשלשה ורבנן דמצריכו כ"ג איירי כשתבע נפשות תחלה:
קנס. של מוציא שם רע מאימת הוא מתחייב:
בסוף. משנתחייבו העדים סקילה:
משעה הראשונה. משעת הוצאת שם רע:
על דעתך. דאת אומר בסוף קשיא הא תניא בברייתא לוקה ונותן מאה סלע בשלשה וכו' ש"מ דמתחייב הבעל אפי' קודם גמר דין דעדים:
ה"ג אפי' על ר' יונה לא מקשייא דכי אתיא כמ"ד וכו'. וה"פ דאיכא לאוקמי הך ברייתא כמ"ד עדים זוממין צריכין התראה ואם לא התרו בהן אלא למלקות וממון בשלשה ואם התרו בהן אף למיתה בעינן כ"ג א"נ קסבר עדים זוממים צריכין התראה למיתה ואין צריכין התראה לממון ומלקות:
א"ר אבא מרי. מי אמר שהוא כן דרישא בהתרו בהן לממון ומלקות וסיפא בשהתרו למיתה וללישנא בתרא קשיא מנ"ל דאיכא מ"ד דעדים זוממין צריכין התראה למיתה ולא למלקות וממון:
ה"ג אריב"ח המוציא שם רע על היתומה פטור. שנאמר ונתן לאבי הנערה וכבר מת:
מחלוקת. הא דריב"ח דביתומה פטור לא אתיא כד"ה אלא כר"י הגלילי דאמר לעיל פ' אלו נערות נערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס כיון שכבר יצאה מרשות אביה ודריש אשר לא אורשה הא אורשה אין לה קנס ה"ה יתומה אין לה קנס דדרשינן ונתן לאבי הנערה הא אין לה אב אין לה קנס:
ברם כרבי עקיבא. אבל לרבי עקיבא דפליג אר"י הגלילי וקסבר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה ה"ה יתומה יש לה קנס וקנסה לעצמה:
מתניתא אמרה כן. כלומר מתני' נמי דייקא דאיכא מ"ד דיתומה יש לה קנס:
ולא כיתומה היא. זו שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ולמה ליה לאשמעינן בכגון זו תיפוק ליה אפי' ישראלית מעלייתא והיא יתומה אין לה קנס אלא ש"מ מתני' כר"ע ויתומה ישראלית יש לה קנס:
ויאות. ושפיר קאמר:
שמא כלום היא. בתמיה וכי נסקלת ואז אין בעלה חייב קנס כדאמרינן לעיל בשמעתין לעולם אין הבעל לוקה וכו' עד שיסקלו העדים הלכך אף לקטנה אין לה קנס דהא קטנה אפי' התרו בה אין התראתה כלום והרי היא כגדולה שלא התרו בה:
עד שתהא נערה בשעת הוצאה. לסקילה אבל אם כבר בגרה אינה בסקילה:
ומשבגרה הוציא עליה שם רע וכו' מקדימין לבית הסקילה. והיינו דלא כרב אדא בר אהבה ולא משני מידי:
מתניתא. דפ' בן סורר ומורה נמי קשיא לרב אדא בר אהבה:
ה"ג אם משנגמר דינו ברח וכו'. קאי אהא דתנן התם מאימת נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן תחתון ואם משנגמר דינו ברח אף על פי שהקיף אחר כך זקן התחתון חייב דגברא קטילא הוא משעת גמר דין ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו וה"נ אם בגרה אח"כ אין זה מצילה מסקילה:
ומשני תמן. במוציא שם רע כתיב והוציאו את הנערה בעינן שתהיה נערה אף בשעת הוצאה אבל הכא בבן סורר ומורה מי כתיב והוציאו את הבן והוציאו אותו כתיב אפי' ראוי להיות אב בשעת הוצאה דנין אותו ובבבלי בסנהדרין משני נגמר דינו שאני דגברא בר קטילא הוא:
על פתח בית אביה. אם באו עדים משניסת:
במקום שעבד. אפי' נדון בעיר אחרת:
מלמד שב"ד מבפנים ובית הסקילה מבחוץ. ואיך קאמר בעיר של עכו"ם סוקלין אותו על פתח ב"ד:
שנייא היא. שאני הכא דארבעה קראי כתיבי במוציא שם רע כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה והוא השער שקלקל בו ובע"ז כתיב כי ימצא בקרבך באחד שעריך משמע בשער שנמצא בו ובנערה המאורסה כתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא והיינו השער שנידון בו ובמקלל כתיב הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה והוא השער שנסקל בו א"כ כיון דכתיב ד' קראי כל שער שירצה או שאפשר לקיים בו שעריך סוקלין אותו שם:
ה"ג נבלה זו של כל ישראל לזנות וכו':
יתנבלו בהן וכו'. כלומר יתבזו בהן הן וגידוליהן לכך סוקלין אותה על פתח בית אביה: