קרבן העדה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה ו
מתני' נשביתי. לבין האומות:
וטהורה אני. שלא נבעלתי לעכו"ם:
נאמנת. ומותרת לכהן:
גמ' לא סוף דבר. לאו דוקא שניסת ואח"כ באו עדים שנשבית לא תצא אלא אפי' התירוה ב"ד להנשא לכהן ואח"כ באו עדים שנשבית קודם שניסת לא תצא מהיתירה הראשון ותינשא לכהן:
נשים נשבו לשם. בארץ ישראל ובאו לבבל:
ה"ג ואתא עובדא קומוי אבא בר בא ולוי אמרו כו'. וה"פ בא המעשה לפני אבוה דשמואל ולוי שאמרו הנשים נשבינו וטהורין אנחנו והתירום לכהן ואח"כ באו שבויינהו ואמרו אבוה דשמואל ולוי שבהיתירן הן עומדין ויומסרו להן עדים עכשיו מפני היחוד ויעלו עמהן לארץ ישראל:
ה"ג א"ל שמואל ומה נעשה וכו' וכ"ה בבבלי. וה"פ ומה נעשה לימים הראשונים שהיו ביד השבויים מי שמרן:
כן היית אומר. בתמיה וכי הוית מזלזל בהו כולי האי:
כד סלקון להכא. כשעלו בנתיה דשמואל לארץ ישראל ועלו השבאים עמהן:
עלין. נכנסו לפני ר"ח והעמידו השבאים בחוץ שלא ידעו הב"ד שהן שבויות אלא ע"פ עצמן ויתירום:
מן דנפקון. משיצאו מב"ד עלו השבאים לתפסן עד שיפדו אותן:
אמר ניכרות אלו. שהן בנות חכם ובעל הוראה שידעו לעשות כן:
מן דאתידעון וכו'. משנודע בנות מאן הן שהן בנות שמואל:
אמרין לשמעון בר בא. שהיה כהן:
איטפל בקרובתך. שא אחת מהן:
למה. מתו בשביל שאמרו שקר שהן טהורים ובאמת היו טמאות ואסורות לכהן משום זונה:
ומשני ח"ו. לא בשביל כך מתו שלא אמרו שקר:
אלא. בשביל החטא של חנניה שעיבר את השנים בח"ל ואין מעברין שנים אלא בא"י ובבבלי בברכו' מפורש שם המעשה ונראה דבנתיה דמר שמואל מזרעו של חנניה היו: