קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ד
מתני' סדין של בוץ. כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ לפי שהוא רגיל לשמש בכל השנה בבגדי זהב:
ונסתפג. ונתקנח מתעטף באלונטי' של בגד לספוג מים שעל בשרו:
וקידש ידיו ורגליו. מן הכיור שצריך לכל חליפות בגדי היום קדוש לפשיטה וקדוש ללבישה וטבילה ראשונה זו שהפשיטה של בגדי חול היא לא הוצרך קדוש ידים ורגלים על הפשיטה:
קרצו. מפרש בגמרא:
ומירק אחר. וגמר כהן אחר השחיטה לפי שאין קבלת הדם כשרה אלא בכה"ג וצריך למהר ולקבל:
על ידו. בשבילו א"נ על ידו אחריו וסמוך לו כמו ועל ידו החזיק בספר עזרא:
גמ' עד שישחוט בו שנים וכו'. אין הכ"ג נותן לכהן אחר לגמור השחיטה עד ששחט הוא שנים או רוב שנים שהוא הכשר שחיטה:
מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דקתני הביאו לו את התמיד קרצו דמשמע שחתכו לשנים:
ה"ג בא בא:
נכוסה. קרץ הוא לשון שחיטה:
וחורנא אמר נסוחה. ואידך קאמר שהוא לשון עקירה ממקומו כדכתיב ונסחתם מעל פני האדמה:
מן הדא. מהא דתנן הביאו לו את התמיד קרצו שהוא לשון שחיטה:
מ"ד נסוחה. שפי' מגליינא שהוא מגלה אותן מאדמתם יליף ליה מדכתיב מחומר קורצתי גם אני שפירושו מחומר נבדל גם הוא: