קרבן העדה על תלמוד ירושלמי יומא· רבי דוד פרנקל
פרק ג
הלכה א
מתני' אמר להם הממונה. הוא הסגן הוא הממונה:
צאו וראו. על מקום גבוה שהיה להם במקדש:
זמן השחיטה. שהשחיטה פסולה בלילה שנאמר ביום זבחכם:
הרואה. זה שעלה לגג:
ברקאי. האיר והבריק השחר:
האיר פני כל המזרח. זמן זה אחר ברקאי דאמר ת"ק:
עד שבחברון. אותן העומדים למטה שואלין אותו הגיע האור לחברון:
והוא אומר הין. מפרש בגמ' ברקת. לשון ברק שהניצוצות יוצאין מן הרקיע ל"א מהו בורקי ברקת דהוה תני במתני' הרואה אומר בורקי בורקת וכ"ה בבבלי במתני' הרואה אומר ברוק ברקאי:
גמ' תמן. בבבל מפרשים שמאיר האור:
ופריך ועד אחד נאמן. בתמיה ואיך סמכו על הרואה הזה לחוד:
ה"ג שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו. וה"פ שאני הכא דמילתא דעבידא לגלויי היא שהרי בשעה מועטת יראה גם האור למטה:
ופריך וחש לומר. וניחוש שמא בתוך שהוא נכנס ויוצא יהיה האור. וא"א לעמוד עליו ולעולם הוא משקר:
ומשני חכימא היא מילתא. ניכר הדבר גם למטה באותה שעה או אח"כ בשעה מועטת אם היה האור נראה בשעה ההיא למעלה ואינו אלא גילוי מילתא:
אמר עד אחד וכו'. כלומר מכאן אנו למידין אם אומר עד א' שנולד התינוק בשבת מלין אותו בשבת הבאה על פיו אע"פ שאינו אלא עד א':
חשיכה וכו'. וה"ה אם אמר עד אחד שנולד חשיכה מ"ש והרי הוא בן תשעה ואילו נולד בשבת הוה בן שמנה שאסר לטלטלו בשבת כדתניא בפרק רבי אליעזר דמילה סומכין על העד אחד ומטלטלין אותו בשבת הבאה ומ"ש עם חשכה לאו דוקא אלא ה"ה בשאר ימות השבוע אלא איידי דאיירי ברישא בשבת תני סיפא במ"ש על פום מלויתא. ע"פ הנשים המלוים את היולדת וההולכים עמה א"נ ע"פ אור הנראה בראשי ההרים כמו מליא בנצא הנזכר בבתרא:
איבריתא דזיהרא. ניצוצות של אור השמש שהוא ודאי לילה ושרי לטלטל:
על סוסיתא. מקום גבוה ואפילו לא הגידו אלא הנשים סומכין עליהן מצאתי ול"נ דסוסיתא היינו שהשמש מגולה שזהו סימן שהוא לילה כמו מן הסיסין שפירשו פקעיות של שתי א"נ שהשמש מזהיר ודמיא לסאסאה דשבלתא:
ולמה הוא אומר האיר עד שבחברון והוא אומר הין:
ומשני בא להזכיר זכות אבות. ששם האבות נקברים:
הלכה ב
מתני' ולמה הוצרכו לכך. לעלות לגג ולראות:
עלה מאור הלבנה. צמח תואר הלבנה סמוך לשחרית:
ודימו. וחישבו:
והוציאוהו לבית השריפה. כשהבינו שנשחט בלילה:
והורידו כה"ג. מילתא באפי נפשה היא ואדלעיל קאי לאחר שהשיב הרואה הן הורידו כה"ג לבית הטבילה שהיה טעון טבילה קודם שישחוט התמיד:
מסיך את רגליו. כינוי לנקבים גדולים ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצריך לנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו וכן בשאול כתיב ושם מערה ויבא שאול להסיך את רגליו:
גמ' ופריך מאור הלבנה וכו'. כלומר מי מצי למיחלף בין מאור הלבנה למאור החמה הרי מאור הלבנה מתמר ועולה זקוף כמקל ומאור החמה מתפשט לכאן ולכאן על פני כל המזרח:
עד כדון וכו'. כלומר ותו בשלמא בסוף החדש ניחא דחיישו לכך שהלבנה צומחת בסוף החדש סמוך לעלות השחר אלא בתחלת החדש שאין הלבנה צומחת סמוך לעלות השחר למה עשו כך ומתני' משמע שעשו כן בכל יום:
מאילת השחר. משעה שכוכב נוגה מאיר והוא כוכב המאיר לשחר עד שיאיר המזרח והיינו עלות השחר ממש והוא כשיעור מהלך ד' מילין:
אדם. בינוני שמהלך ביום י' פרסאות הולך מזמן עלות השחר עד האיר המזרח ד' מילין:
ופריך מן סדום לצוער ד' מילין. בתמיה והא ה' מילין הן וכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה:
היה מקדר לפניהן הדרך. היה משוה להן הדרך ומה שצריכין להלוך עתה על ההרים הוא מאריך הדרך אבל הדרך הישר והשוה אינו אלא ד' מילין:
כמו וכמו. דהוה מצי למכתב כמו השחר עלה וכתיב וכמו ללמד דבזמן אחר דדמיא לעלות השחר יצאו ואיזהו הוי אומר זה האיר המזרח ועד הנץ החמה:
מ"ד שהוא כוכב. המאיר השחר טועה דהא לפעמים הוא מקדים ופעמים הוא מאחר ואי כוכב הוא הוה ליה עת קבוע לצאת כשאר הכוכבים:
מאי כדון. אדלעיל קאי למה הוצרכו לכך הא ליכא למטעי בין מאור הלבנה למאור החמה ועוד בתחלת החדש מאי טעמא א"נ ה"פ אם כן דעלות השחר אינו כוכב אלא מאי הוא והראשון נראה:
כמין תרין דקרנין דנהור. כמין שני ניצוצות או עמודים של אור העולים מן מזרח הן מאירין בעולם כמאור החמה:
דלמא. מעשה שהיו ר"ח הגדול ור"ש בן חלפתא מהלכין בבקעת דבית ארבל בסוף הלילה:
בר ר'. כמו בריבי כלומר אדם גדול:
כך היא גאולתן של ישראל. כמו שהשחר מאיר מעט מעט תחלה אילת השחר ואח"כ עלות השחר ואחר כך האיר המזרח ואחר כך הנץ החמה ואחר כך השמש בצהרים כך היא גאולתן של ישראל מעט מעט ולא הכל בבת אחת:
כי אשב בחשך ה' אור לי. והדבר ידוע מי שיושב בחשך אם יביט באור הגדול פתאום יעורו עיניו אלא צריך לפתוח תחלה לו אור קטן ואחר כך יוסיף מעט מעט עד שיוכל לסבול אור גדול:
כך בתחלה ומרדכי ישב וגו'. מביא חמש מקראות נגד חמשה זמנים הנזכרי' למעלה שהאור מאיר עד נכון היום ומצאתי טעמים אחרים וזה נראה לי:
להפליג. לשהות:
ה"ג ומסיכה לא שעה קלה היא שנייה היא מסיכה ושעשו אותה כהפלגה. וה"פ דקשיא ליה א"ה דלשעה אינו צריךך טבילה למה תנן דמיסיך את רגליו טעון טבילה ומשני שאני מסיכה שעשו אותה כמפליג דהא צריך להסיח דעתו כדי לעשות צרכיו:
תני ישן. אפי' בבית המקדש טעון טבילה דאי בחוץ למקדש פשיטא וכי גרע מהפליג:
ופריך וישן. במקדש דתני דטעון טבילה למה לי הא אי אפשר לישן במקדש:
לא היתה ישיבה בעזרה. שנאמר לעמוד לשרת וכתיב העומדים שם לפני ה':
אלא למלכי בית דוד. שמצינו בהן ישיבה שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי וגו':
תיפתר. תפרש לברייתא שישן בסמיכה ולא ישב:
והא כתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. לרבי שמעון בן לקיש פריך איך קאמר רבי שמעון בן לקיש דאפי' למלכי בית דוד לא היתה ישיבה:
יישב עצמו בתפלה. הא דכתיב וישב היינו שהיה מיישב ומכוין דעתו לתפילה:
הלכה ג
מתני' לעבודה. לאו דוקא דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול כדמפרש בגמרא:
בקדש. לשכת בית הפרוה:
חוץ מזו. הראשונה שאינה באה חובה ליה"כ דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות הבאות חובה ליה"כ כתוב בהן במקום קדוש בעניינא דאחרי מות:
גמ' כיני מתני'. כן היא פשטא מתני' דאין אדם נכנס לעזרה ולעבודה אבל האמת:
לא סוף דבר. לאו דוקא לעבודה אלא אפי' שלא לעבודה רק שנכנס לעזרה טעון טבילה ל"א שלא לעבודה גמורה כגון למתן בהונות ולסמיכה:
מה מקום לטבילה זו. שטובל הטהור קודם שנכנס לעזרה:
מה אם בשעה שהוא נכנס מקדש לקדש. פי' שהכהן גדול פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן:
טעון טבילה. כדתנן חמש טבילות וכו':
מחול לקדש. זה שהוא ופושט בגדי חול ולובש בגדי קדש כ"ש שטעון טבילה:
ופריך לא צורכה אלא וכו' מחול לקדש יהא טעון טבילה. בתמיה וכי שמעינן כן מהאי ק"ו אדרבא נידוק איפכא דוקא מקדש לקדש טעון טבילה כדי שיהא היכר בדבר א"נ כיון דשניהם קדושים חמירא קדושתייהו ובעי טבילה משא"כ המשנה מבגדי חול לקדש:
א"ר שמי וכיני. וכן הוא הק"ו:
מה אם מקדש לקדש שאינו ענוש כרת. אם נטמא בפנים ויצא דרך ההיכל אינו ענוש כרת:
מחול לקדש שענוש כרת. אם נכנס מחול לקדש בטומאה אינו דין שטעון טבילה:
ופריך אפי' מקדש לקדש נמי יהא ענוש כרת. אם נטמא בהיכל ונכנס לפנים נמי חייב כרת אע"ג שכבר עמד במקום שענוש כרת:
כיי. כי האי:
דתנינן תמן. בפ"ב דשבועות:
השתחוה. לאחר שנטמא במקדש או ששהה בכדי השתחוייה חייב קרבן טומאה כ"ש אם נכנס מהיכל לפנים בטומאה דענוש כרת:
עד כדי. שיאמר המקרא הזה ויכרעו וגו':
מוסיף עד והודו לה' כי טוב. דכתיב בסיפים דהך קרא ויכרעו וגו':
עד כי לעולם חסדו. שהוא סוף הפסוק:
אלא מפני טבילת סרך. אין כאן חובה מן התורה אלא לסרך ולתפוש בשם טבילה כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאים ויזכור אם יש טומאה ישנה עליו ושכחה ויפריש מלבא לעזרה היום עד שיערב שמשו אחר הטבילה:
תמן תנינן. ברכות פ"ג:
המשמשת. המטה שראתה נדה לאחר ששימשה צריכה טבילה אם באת להתפלל כדין בעל קרי:
ר"י פוטר. אע"ג דמעיקרא בת טבילה היתה:
מה חלק ר"י. דהכי תנן התם זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ור"י פוטר קס"ד כי פליג ר"י ארישא דוקא פליג דת"ק מצריך טבילה משום סרך טומאה דלמא שכח שהיה בעל קרי קודם הזיבה ואז ודאי צריך טבילה ומיבעיא ליה מאי טעמו דר"י אי משום דלא חייש לסרך טבילה או דלמר טעמא דר"י דאין טבילה זו מועלת שהרי עדיין טומאה חמורה עליה:
מה נפק מינה. כלומר מאי בינייהו:
ראה קרי. קודם הזיבה איכא בינייהו וה"ה דהוה מצי למימר המשמשת שראתה נדה איכא בינייהו אלא דניחא ליה לפלוגי ברישא:
דבר תורה היא. בטבילה זו חייב שהרי אינה משום סרך שכבר נתחייב בה מקודם זיבה:
מועיל הוא שהוא טובל. בתמיה הא ודאי אינו מועיל ואינו צריך טבילה:
ומשני כהדא דתני וכו':
הדא אמרה. זאת אומרת דטעמו דר"י לאו משום דלא ס"ל חששא דסרך טבילה אלא משום דטבילה אינה מועלת ובסיפא נמי פליג ר"י:
הלכה ד
מתני' סדין של בוץ. כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ לפי שהוא רגיל לשמש בכל השנה בבגדי זהב:
ונסתפג. ונתקנח מתעטף באלונטי' של בגד לספוג מים שעל בשרו:
וקידש ידיו ורגליו. מן הכיור שצריך לכל חליפות בגדי היום קדוש לפשיטה וקדוש ללבישה וטבילה ראשונה זו שהפשיטה של בגדי חול היא לא הוצרך קדוש ידים ורגלים על הפשיטה:
קרצו. מפרש בגמרא:
ומירק אחר. וגמר כהן אחר השחיטה לפי שאין קבלת הדם כשרה אלא בכה"ג וצריך למהר ולקבל:
על ידו. בשבילו א"נ על ידו אחריו וסמוך לו כמו ועל ידו החזיק בספר עזרא:
גמ' עד שישחוט בו שנים וכו'. אין הכ"ג נותן לכהן אחר לגמור השחיטה עד ששחט הוא שנים או רוב שנים שהוא הכשר שחיטה:
מתני' אמרה כן. מתני' נמי דייקא דקתני הביאו לו את התמיד קרצו דמשמע שחתכו לשנים:
ה"ג בא בא:
נכוסה. קרץ הוא לשון שחיטה:
וחורנא אמר נסוחה. ואידך קאמר שהוא לשון עקירה ממקומו כדכתיב ונסחתם מעל פני האדמה:
מן הדא. מהא דתנן הביאו לו את התמיד קרצו שהוא לשון שחיטה:
מ"ד נסוחה. שפי' מגליינא שהוא מגלה אותן מאדמתם יליף ליה מדכתיב מחומר קורצתי גם אני שפירושו מחומר נבדל גם הוא:
הלכה ה
מתני' קטרת של שחר כו'. מפרש בגמ' אסטניס. שגופו מצונן וקר:
מחמין לו חמין. מעיה"כ:
ומטילין. ביה"כ לתוך חקק בנין בית טבילתו:
שתפיג. להסיר צנתן במקצת כמו מפיגין טעמן:
גמ' יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר. והיינו עצים שנאמר ובער עליה עצים בבקר בבקר:
ופריך מעתה אפי' לדמו. של תמיד יקדים סידור שני גיזרי עצים:
תעשה. את הכבש הא' תעשה בבקר שיהיו עשיותיו קודם לשאר עשיות והיינו סידור שני גיזרי עצים:
וכתיב בקטרת בבקר בבקר. שנאמר והקטיר עליו אהרן קטורת הסמים בבקר בבקר:
מה כן קיימין. ולמאי איצטריך הך קרא אם להקדים הקטרת לאיברי התמיד והלח כעצים הן. איברי התמיד לא שייך בהו עשייה ואינן אלא כנותן עצים ע"ג המזבח ומהיכי תיתי לן לומר דקודמין לקטרת:
אלא כי. איצטריך קרא להקדים קטרת אפי' לדם התמיד:
עצים מכשירין. ומתקנין את הקטרת להקטירו עליהם:
הכי גרסינן איתא חמי דם קודם לעצים וקטרת קודם לדם ותימר הכין. וה"פ קשיא ליה בוא וראה דקאמר דם קודם לעצים דכתיב תעשה וקטרת קודם לדם דכתיב בבקר בבקר ואיך קאמרת דעצים קודם לקטרת אם כן על כרחך דם בתר עצים:
א"ר הילא לא. אין הדבר כן שהעצים קודמין לקטרת שאינן מכשירין וכדמסיק לפיכך איצטריך הך ברייתא לאשמועינן דקטרת קודם לדם:
הוון בעיי מימר. סברוהו למימר שהכשר הקטרת הן הגחלים לפיכך אמרו שהעצים קודמין ואמר רבי אלעזר מעלה עשן הוא המכשיר הקטרת אי נמי סברוהו למימר הגחלים הן המכשירין ועצים למערכה גדולה אזלי ולא לקטרת:
ונאמר בנרות מערב ועד בקר. שתהא הטבת הנרות העבודה האחרונה שבערב:
ופריך מעתה יואחר אף הקטרת. מנסכי ערבית ובמתני' תנן ושל בין הערבים בין איברים לנסכים:
תעשה. כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנםכים אף מנחת בין הערביים קטרת קודמת לנסכים:
הכא. לעיל גבי דם התמיד של שחר אמרת דדרשי' תעשה להקדים דם התמיד לקטרת והכא את אומר דמתעשה ילפי' לאחר:
תמיד של שחר בכלל מאוחר היה. דלא כתיב גביה אלא חד בבקר:
והוה ר' זעירא. משבח ליה לר' הילא וקרי ליה בניה של התורה כדכתיב אם לבינה תקרא וי"מ לשון בניין כמו אל תקרי בנייך אלא בונייך והראשון נ"ל:
עששות של ברזל. חתיכות עבות כמו עשת שן:
ופריך ולא נמצא כמכבה ביה"כ. שהמים מכבים הברזל:
שאין אבות מלאכות ביה"כ. בתמיה וכי סובר ר"י שאין כל אבות מלאכות האסורות בשבת אסורות ביה"כ:
אלא ר"י ור"ש אמרו דבר א'. כי היכי דסובר רבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף ר"י סובר כן:
ופריך לא כן סבר מימר וכו'. לא כן אר"י בפ' במה מדליקין דף י' ע"א גבי המכבה את הנר דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה ואר"י ר' יוסי ור"ש אמרו דבר א' דטעמא דר' יוסי מפני שיש לו צורך בגוף הפתילה ולדבריך הל"ל דשלשתם אמרו דבר א':
ומשני אלא מיסבור סבר ר"י שאין תולדת האש כאש. שהברזל שנתחמם מחמת האש אין המכבה אותו חייב עליו כמכבה את האש:
ופריך אלא כיני וכו'. אף דנימא דפליגי בתולדת האש אם היא כאש מ"מ מודה מיהא ר' יהודה דאיסורא מיהא איכא לכבותו:
ויחם לו חמין. מעי"ה דליכא שום איסורא בעולם:
טעמא דהאי תנא. כלומר טעמא דר"י דלא ניחא ליה בחמין שלא יאמרו ראינו כה"ג טובל במים שאובין שהחמין שאובין הן:
הלכה ו
מתני' הביאוהו לבית הפרוה. לטבול טבילה שנייה עם שאר כל הטבילות במקום קדוש:
רבי מאיר אומר. פשט תחלה ואח"כ מקדש:
בגדי לבן. כתונת ומכנסיים מצנפת ואבנט שכל עבודות פנימיות היו בהן ועבודות חיצונים כגון תמידין ומוספין היו בבגדי זהב שהוא משמש בהן כל השנה ובין כל חליפה וחליפה היה טעון טבילה ושתי קדושי ידים ורגלים מן הכיור:
בשחר. בגדים שלובש הוא מפשתן של מדינת פילוסיא שהוא חשוב ומעולה:
ובין הערבים. ובגדים שלובש להוצאת כף ומחתה:
הנדיון. מארץ הודו:
גמ' מ"ט דר"מ. דכתיב ופשט את בגדי הבד ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו וגו' והאי ורחץ היינו קידוש ידים ורגלים ושדינן האי ורחץ אפשיטה ואלבישה דבעי קידוש לאחר פשיטה דומיא דקידוש דלבישה שהוא לובש ואח"כ מקדש לכ"ע אף פשיטה פושט ואח"כ מקדש:
מה לבישה מקדש. לאחר שלבש אף קידוש דפשיטה כשהוא לבוש מקדש:
ע"ד דר"מ רחיצה חולצת. בתמיה דקס"ד דלר"מ פשט וקידש ורחץ וקידש ואח"כ לבש וקשיא ליה וכי רחיצה בלבד תהא חציצה בין שני הקידושין:
ורחץ ולבש וקידש. וכדתנן במתני' אחת פשוט ואחת לבוש. כלומר בין הקידוש שבפשיטה בין הקידוש שבלבישה שניהן לבגדים שלובש תחת הראשונים הן דסובר ר"מ לכל לבישה דבגדי קדש בעינן שני קידושין ולר"מ קאמר ליה ונמצא דמתני' דלעיל דלא כר"מ דתני פשט ירד וטבל וכו' ולא הזכיר אלא קידוש א' ולר"מ כיון דבגדי קדש לובש צריך שני קידושין:
לבא. לעתיד:
אחת לבא ואחת לשעבר. קידוש דלבישה הוא לעתיד לבגדים שלובש וקידוש דפשיטה לבגדים שפשט ורישא כר"מ נמי אתיא:
שתיהן לבוש. ל"ג:
הכל מודים בקידוש ראשון שהוא לבא. לצורך לבישת בגדי קדש דלפשיטת בגדי החול ודאי שאינו צריך קידוש:
ה"ג מה טעם והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם. בקידוש כתיב ודריש הכי דבר המעכב בזרעו כהנים הדיוטים דהיינו קידוש הראשון שבשעת כניסה נוהגת בכל הכהנים מעכבת באהרן ביה"כ דהא חוקה כתיב:
שהוא לשעבר. לבגדים שפשט דלבגדי חול שלובש אינו צריך קידוש:
מתניתא אמרה כן. שקידוש האחרון לפשיטה:
ר"י אמר. אמר קרא ורחץ בשרו במים ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא עיכובא למעוטי עיכובא דחוקה דלא קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר דברים האמורים בפרשה וללמדך שאין קידוש ידים ורגלים מעכב:
ודכוותה לבישה מעכבת ואין קידוש ידים ורגלים מעכבת. ל"ג:
ה"ג בד שיהו כפולים. וה"פ תניא בברייתא מדכתיב בד בבגדי כהונה ילפינן שיהו כפולים אע"ג דבד לחודיה משמע כמו מלבד ה"ק בגדים שנאמר בהן בד צריכין שיהיו של בוץ ובבוץ כתיב שש משזר דילפינן מיניה שיהו חוטין כפולין ששה:
וקיימינה. ואוקימנא דברייתא זו אתייא דלא כר' יוסי דבסמוך:
לא נחת. לא ירד לבית המדרש אח"כ קם עם ר"ז וא"ל מה חידוש היה בבית המדרש היום:
ה"ג א"ל בד שיהו כפולים וכו':
שתי כתנות לכל א' וא'. דכתנות לשון רבים משמע וכדמסיק ושמעי' שיהו כפולין:
למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן אחד אין עושין אלא כתונת אחד הרי דלר' יוסי לא בעינן כפולין:
בד שיהו חדשים. כך שנוי בברייתא ודריש הכי שיהו כשעה שהיה בבדי פשתן:
ופריך אם ללמד דחדשים דוקא בעינן אבל שחקים פסולים והא תנן ולבשם אפי' שחקים:
במחלוקת. הך ברייתא שנויה במחלוקת דרבנן ורשב"ג והא דדרשינן שיהו חדשים לאו למעוטי שחקים אלא שלא נשתמש בהן להדיוט מעולם כרשב"ג ודלא כרבנן:
עור שעיבדו לשם קמיע. ושלאי לשם מזוזה אפ"ה כותבין עליה מזוזה דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה:
רשב"ג אוסר. דבעי עיבור לשמה וה"ה לענין בגדי קדש פליגי וכדמסיק:
הוינון סברין. היינו סוברין הא דפליגי ת"ק ורשב"ג היינו להדיוט כלומר למזוזה אע"ג דמצוה נינהו מ"מ צורך הדיוט הוא אבל לצורך גבוה כגון לבניין בה"מ ובגדי כהונה כ"ע ל"פ דבעינן לשמן: