קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ג
מתני' אוכלין אוכלין נגובים. של חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ואע"פ שאין הידים המסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין דחיישינן שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולהכי נקט נגובים שאלו היה עכשיו משקין עליהן היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה:
האונן. שלא נטמא במתו ומחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:
צריכין טבילה. לאחר שיביא אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה ומחוסר כיפורים פוסל את הקדש בנגיעה אבל לא בתרומה דמחוסר כיפורים ואונן מותרים בתרומה:
גמ' וכי יש אוכלין נגובין אצל קדש. והלא חיבת הקדש מכשרת:
ומשני תוחב את החררה. של חולין נגובין בשפוד של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:
תמן תנינן. פ"ח דכלים:
היה אוכל דבילה. של תרומה או של חולין:
ליטול את הצרור. ר' מאיר מטמא ור"י מטהר וטעמו דר"מ לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה והרוק טימא את הדבלה דראשון עושה שני בחולין:
לא שנו. דר"מ מטמא אלא בדבלה שהוא רוצה במשקה שעל אצבעו כלומר שהוא רוצה ברוק שבפיו כדי למוץ את הדבלה יפה אבל שאר כל המאכלים אף ר"מ מודה דטהור לפי שאינו רוצה ברוק שבפיו ואינו מכשיר:
היאדבלה וכו'. דבכל המאכלים פליגר"מ:
מתניתא וכו'. רישא דמתני' דכלים:
מגע טמא מת. אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנס לאוירו אע"ג דהאדם עצמו אינו מטמאו את התנור דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ורבנן גזרו על משקים שיהיו מטמא כלי' ואוכלין דנקט לאו דוקא שהרי אין אוכל מטמא כלי אלא איידי דסיפא נקטי דבסיפא לענין קבלת טומאה אוכלים או משקים מקבלים טומאה מכלי טמא:
ה"ג לתוך אויר התנור הטמא נטמאו. והטעם דאין אדם מציל בצמיד ופתיל הלכך אוכלין ומשקין שבפיו טמאים:
ניחא משקין טמאין. בין ברישא בין בסיפא שהן מטמאין ומיטמאין אלא אוכלין דסיפא למה מקבלין טומאה הא לא הוכשרו:
לא ממשקה פיו. אלא ודאי שנטמאו ממשקה שבפיו וקתני סתמא אוכלין משמע שבכל האוכלין מטמא ר"מ מחמת רוק וקס"ד דרישא נמי בהוכשרו האוכלין מרוק שבפיו:
או בדבלה שמינה. הני אוכלין דמתני' נמי בדבלה איירי שהמשקה לרצון:
או באוכלין שהוכשרו. עד שלא נתנן לתוך פיו הלכך טמאין הן:
אוכלין אוכלים נגובים וכו'. בתרומה ואמאי ניחוש דלמא יגע בתרומה כשיהיה עליה רוק דהיינו בנתינתו לתוך פיו:
בזורק. המאכל לתוך פיו ואינו נוגע בפיו:
ופריך אם בזורק. איירי מתני' א"כ בקדש למה אין אוכלין:
ומשני שמא ישכח ויגע. לפיכך גזרינן בקדש:
ופריך א"כ משום הך גזירה אפילו בתרומה נגזור:
מאי כדון. מעתה קשיא מתני' לר' יוחנן:
ומשני אוכלי תרומה זריזין הם. ולא גזרו בהו חכמים שמא ישכח:
תמן תנינן. בזבחים פרק טבול יום:
אונן נוגע בקדשים ואינו חולק. בקדשי המקדש לאכול לערב שאז מותר בקדשים דקי"ל הראוי לעבודה ולאכילה חולק ושאינו ראוי לשתיהן אינו חולק:
ופריך תמן. התם אמרינן אונן נוגע והכא אמרינן במתני' דצריך טבילה לקדש ש"מ דאסור ליגע:
כאן. במתני' איירי בשהסיח דעתו משמירת גופו לפיכך אסור עד שיטבול בקדשים ובזבחים איירי בשלא הסיח דעתו:
אפילו בתרומה יהא אסור. ולמה תנן במתני' אבל לא תרומה:
מאי כדון. מעכשיו מאי תתרץ למתני' אהדדי:
ה"ג עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש. ומותר ליגע שאין גופו נעשה אלא רביעי אלמא עשו חכמים מעלות באכילה דליתנהו בנגיעה א"כ ה"נ הא דצריך טבילה היינו לאכילה אבל לא לנגיעה ומתני' דזבחים בנגיעה לחוד איירי:
תמן תנינן. בנדה פ"י:
צריכה טבילה באחרונה. יולדת שיש לה ימי טוהר מ' לנקבה ושמנים לזכר. צריכה טבילה בליל שמנים מפני שטבולת יום ארוך היא:
מה אנן קיימין. במאי פליגי:
ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל. בתמיה הא תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ואינו צריך טבילה:
ואין מחוסר כפרה צריך טבילה לקדש. בתמיה הא תנן במתני' אונן ומחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש ומ"ש נדה משאר מחוסרין כפרה:
ומשני אין תימר בתרומה. פליגי צריכין לומר דרישא דמתני' דתנן אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש אתיא ככ"ע וסיפא דתנן אבל לא לתרומה אתיא כב"ה ולא כב"ש:
ה"ג אין תימר בקדש אנן קיימין תמן הדא היא דתנינן הכא רישא במחלוקת וסיפא ד"ה וה"פ אם בקדש איירי התם צ"ל דרישא דמתני' דהכא כב"ש וסיפא אבל לא לתרומה אתיא ככ"ע:
אר"ש וכו'. לעולם בתרומה פליגי שאני יולדת משאר מחוסרי כפרה:
אשה שופעת דם. ביום ואוכלת תרומה בערב ואע"ג דאותו דם היה דם טוהר מכל מקום היכירא הוא דצריך: