אור ברסלב

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר

סימן עה · סעיף ב

סעיף א

לפי שאינו נאמן בדיבורו. ז"ל הרשב"א שאין שבועה למודה במקצת אלא דוקא במודה שהוא חייב מקצת ממש אבל לא בכופר הכל אלא שנתחייב מתוך טענתו כגון שתובעו מנה והוא אומר לא לויתי וחזר ואמר לויתי ופרעתי חמשים דהוחזק כפרן לאותו ממון ובתשוב' אחרת כתב שמעון כפר הכל ואין לו עליו אלא היסת זולתי על הריבית שהוצרך ללות בריבית ולפרוע לבע"ח שנכנס לו ערב בשביל ראובן שבזה רואה אני לחייב שמעון שאפי' נתן לו רשות בפי' ללות בריבית ולפרוע החוב אין לשמעון לעשות כן וריבית קצוצה הוא ומכל מקום אעפ"י שיתחייב שמעון באותו סך הריבית אין חיוב זה עושהו כמודה במקצת להתחייב שבועת התורה על מה שכבר שאין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה כמודה במקצת מפורש בפיו אשר יאמר כי הוא זה כתיב עכ"ל. ובסמ"ע סי' ש"ד מפרש החילוק שבין שני הדינים דברישא נראה מתוך דברי עצמו שנשאר חייב לו עדיין כך וכך לפי החשבון ובסיפא הטעם לפי שנתחייב מחמת שאין מאמינין אותו או שנתחייב עפ"י ב"ד כגון שטען פרעתיך לפי שנתתי עבורך ריבית כך וכך והב"ד מכירין שאין המלוה חייב לשלם הריבית לפי שהיא ריבית קצוצה ע"ש ובש"ך השיג על דברי הסמ"ע והאריך בזה וע"ש. וזה קיצור דבריו ז"ל ונלפענ"ד דאם נתחייב ע"פ ב"ד חייב שבועת התורה דהיאך יעלה על הדעת דחיוב ע"פ ב"ד יגרע מהעדאת עדים ואף דנתחייב ע"פ ב"ד אינו חייב אלא היסת וכמ"ש הרמב"ם היינו משום שאין הב"ד יודעין בבירור שחייב לו שהרי הוא עדיין ולא נתחייב ע"פ עדים ולא ע"פ הדין רק מכח ע"א משום משאי"ל אבל כשהב"ד יודעין בבירור שחייב לו לפי שאותו פרעון לא חשיב פרעון ע"פ הדין וכה"ג פשיטא דגם הרמב"ם מודה דלא מסתבר לומר דחייב ע"פ ב"ד גרע וכו' הלכך אם ראובן תובע וזה אומר חמשין פרעתיך ונ' נתתי עבורך ריבית והב"ד מכירין שהחמשין ריבית אסור לשמעון ליקח מפני שהוא ריבית קצוצה ונמצא שנתחייב שמעון לשלם נ' ע"פ מה שהכירו הב"ד מתוך הודאתו שהודה שהלוה ק' ולא נפרעו עדיין רק נ' לפי דבריו חייב שבועת התורה שהרי הב"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו וכן אם משיב נ' פרעתיך בעצמי ונ' אתה חייב מפני שנעשית לי ערב בעד פ' והב"ד מכירין שהערבות אינו ערבות וכל כה"ג חייב שבועת התורה שהרי נתחייב בבירור ע"פ הדין וא"כ הב"ד עדים במה שנשאר חייב וע"ש שהאריך בזה ואחר העיון היטב נראין דברי הסמ"ע דהא הש"ך נמי מודה דא"ז מודה במקצת ממש דכיון דהוא כופר א"ז מקרי הודאת פיו וכמ"ש הרשב"א אשר יאמר כי הוא זה מפורש בפיו וא"כ ודאי אין זה מודה במקצת האמורה בתורה אלא דהש"ך בא עלה מתורת העדאת עדים דכיון דידוע לב"ד בבירור שנתחייב לו חמשים ואע"ג דאין הב"ד יודעין רק שהפרעון אינו פרעון אבל אין יודעין אם חייב לו נ' ראה הש"ך להרכיב העדאת עדים על הודאת פיו והיינו שהב"ד עדים לפי ששמעו הודאת עצמו שחייב לו ק' אלא סבור שפרע מקצתו והב"ד עדים שאינו פרעון א"כ הוי הודאת עדים ע"י הודאת עצמו אבל זה ליתי' דאם אנו באים להרכיב העדאת עדים על הודאת פיו ולעשות ממנו (הודא') [העדא'] עדים לא מצינו לפרש המשנה דמה שהנחת אתה נוטל פטור ומשום דלא הי' הודאה בדבר שבמדה ומשקל ואע"ג דאח"כ אנו מודדין ויודעין הודאתו בכמה כבר יצאה בפטור ואלו אנו עושין מזה העדא' עדים דהא אנן עדים דמה שבבית הודה אלא שמחוסר מדה והשתא אנן עדים על המדה ויודעין אנו כמה חייב בפחת וגבי העדאת עדים לא שייך לומר כבר יצאה בפטור דהא כל העדאת עדים אח"כ הם באים וכל זה מבואר בר"ן פ' שבועת הדיינין ז"ל ותמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי כשאנו רואין הפירות הודאתו ידועה ועדיין עומד בה וע"ש שתי' כיון שהודאתו ראשונה לא חייבו שבועה שוב אינו חייב בה. וע"ש בר"ן לענין חמשין דחבלה וחמשין דהלואה אם עדיין לא נשבע לא הוי מודה במקצת דמי יימר דמשתבע אבל אם נשבע על החבלה היינו דר' חייא קמייתא דה"נ אנן סהדי דחמשין דחבלה אית ליה גבי' כיון שכבר נשבע ואע"פ שבשעת תביעה לא הוי עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאה הודאה מפי הנתבע בפטור אע"פ שאח"כ בא לה צד חיוב אינו מתחייב עליה נראה לי שאין למידין ממנו לנידון זה דשאני התם שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצאה בפטור אבל בדר"ח קמייתא על העדאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחלה לא הי' לו עדים ואח"כ באו לו עדים ונחבל נמי כנשבע הרי אנו עדים עכ"ל וא"כ אי נימא לעשות מהודאת פיו העדאת עדים היכי משכחת מה שהנחת אתה נוטל לחייביה שבועה אחר המדידה ומשום העדאת עדים דאנן סהדי שמגיע לו כ"כ ובזה לא שייך יצאה בפטור אלא ודאי כיון דאין אנו יודעים כי אם ע"י הודאת פיו וכבר יצאה בפטור אין עושין ממנו העדאת עדים ואע"ג דזה ודאי אלו הודה חוץ לב"ד בפני שנים שחייב חמשים ודאי הוי העדאת עדים אבל מזה שהודה לפני ב"ד ויצאה בפטור אין עושין דאל"כ בקדמה הודאה לתביע' נמי נימא העדאת עדים ועוד מה שהנחת אתה נוטל מאי איכא למימר וגבי מה שהנחת אתה נוטל אפי' היה ידוע לב"ד כבר כמה הי' שם אפ"ה פטור כיון דהוא לא הודה בפי' בדבר שבמדה וא"כ ה"ה הכא כיון דהוא לא הודה בחיוב מבורר דהא אומר שפרע הכל לא הוי אשר יאמר כי הוא זה מפורש כמ"ש הרשב"א וכיון דפטור בהודא' תו אין עושין על הודאות פיו העדאת עדים וכמ"ש ודו"ק ותשכח שזה ברור. ולפי"ז נרא' בהני גווני שכתב בש"ך כגון באומר נעשית לי ערב וידוע לב"ד שאין זה ערב בדין או פרעתיך בהמחאה וידוע לב"ד שאין זה פרעון לפי שלא הי' מעמ"ש או בריבית בכל הני גווני ודאי פטור כיון דהודא' ליכא גם העדאת עדים ליכא וכן הוא בתשובת הרשב"א ומה שמפרש הש"ך בלשון הרשב"א הנה נראה בעליל מדברי הרשב"א כדברי הסמ"ע ואומר אני דאפי' הגאונים דס"ל דנתחייב בב"ד ה"ל מודה במקצת מודי בהני גווני וס"ל כסברת הרשב"א דבהאי דגאונים באומר אין חטפי ודידי חטפי ובא ע"א שחטף כיון שהב"ד מחייבין אותו הרי הוא העדאת עדים על כפירתו שאמר דידי חטפי וה"ל כאלו באו עדים שדידי' חטף דפס"ד ה"ל כמו עדים וכן מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן באומר על מקצתו א"י אם פרעתיך דזה נמי הוי כפירה וכמ"ש תוס' בפ' השואל ד' צ"ח וא"כ כיון דהב"ד מחייבין אותו ה"ל כעדים על כפירתו דמהני כמו בנחבל שנשבע על חבלתו שכתב הר"ן אבל בהנך גווני דרשב"א דהוא לא כפר כלל אלא שמודה בכולו וטעה בדינו א"כ ליכא לא הודאה ולא עדים. אמנם אפי' דברי הר"ן בנחבל שנשבע על חבלתו או באומר על חמשים א"י אם פרעתיך דחייב ע"פ פס"ד נרא' דס"ל כדעת הגאונים ומזה הקשה בט"ז על הסמ"ע דהביא דברי הר"ן כיון דאנן קי"ל כרשב"א לא קי"ל כר"ן ע"ש בט"ז סי' פ"ז ולפי מ"ש גם להרשב"א יכול להיות דסובר בנ' דחבלה ובחמשין א"י אם פרעתיך דחייב דזה הוי העדאת עדים על מכפיר' וכמ"ש אלא דרשב"א סובר דאפי' נתחייב מתוך טענתו מתוך הכפיר' נמי פטור גבי לא לויתי ובא ע"א שלוה וע"כ ס"ל כדעת הרמב"ם לא כדעת הגאונים אבל הני תרי דינים מיהו לא סתרי דהיינו מ"ש הרשב"א בתשוב' אחרת במודה בכולו אלא שטוען עבור ריבית בזה גם הר"ן מודה דל"ה העדאת עדים על הכפיר' רק על הודאת פיו. ודברי הש"ך שגבו ממני שכת' בסי' פ"ז סקי"ב על דברי הרשב"א דנתחייב מתוך טענתו ל"ה העדאת עדים. וז"ל והיינו כגון דא"ל על נ' אל תפרעני אלא בעדים ותובעו ק' וא"ל פרעתיך וכל כיוצא בזה ואם אמר על נ' איני יודע אם פרעתיך מודה במקצת הוא שאע"פ שלא הוד' כלום בבירור מ"מ מתוך תשובתו חייב במקצת וכן אם תובעו נ' דהלוא' ונ' דחבלה ע"ש ומשמע דס"ל כדברי הרשב"א וכדברי הר"ן והם תרתי דסתרי ולכן נרא' דברי הסמ"ע יותר מדוקדקים שלא הביא בסי' פ"ז רק דברי הר"ן בנ' דחבל' והשמיט דברי הר"ן בא"י אם פרעתיך בחמשין וע"ש גבי חבלה כשנשבע כיון דחכמים האמינו בשבוע' הרי הוא כמו עדים ממש ואינו דומה לנתחייב מתוך טענתו דהתם אין העדים באים להכחישו על טענתו וכמ"ש בסמ"ע סי' פ"ז ס"ק י"ד כיון דאין החיוב חמשין מבורר מפי העדים ע"ש אבל בחמשים דחבל' כיון דנאמן כשנים אחר שבועתו הוא הבע"ד והוא העד ומבורר חיוב חמשין מפי העדים דהוא שבועתו ובנ' א"י אם פרעתיך ל"ה מחויב שבוע' וכמ"ש בסק"א דאי תימא דפס"ד אפי' אינו ידוע גוף המעש' אם פרע או לא חשיבא כעדים כיון דהפס"ד כן א"כ במה שכופר על החמשים נמי פס"ד הוא דפטור ואפי' אינו יודע המעש' דאפשר חייב הוא דהא אמרת דפס"ד הוא עדיו ומש"ה לא הביא רק דברי הר"ן בנ' דחבלה ועולה ממ"ש דהיכא דאין הדבר ידוע בבירור רק ע"פ פס"ד ל"ה מודה במקצת וכמ"ש בסק"א דכי היכא דלמלו' אית ליה סהדי ללו' נמי אית ליה סהדי ע"פ פסק דאינו חייב והיכא דמוד' בכולו אלא שטוע' בדין ואומר שפרע חמשין ובפני ב"ד אין זה פרעון וכגווני דכתב בש"ך נמי פטור משום דאין זה לא הודא' ולא העדאת עדים וכמ"ש לבד בנ' דחבל' כשנשבע הוא הבע"ד והוא העד וכדברי הסמ"ע ודוק היטב:

תוכן העניינים

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה