קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט· רבי אריה לייב הכהן הלר
סימן עה · סעיף א
ודוקא שהכירו הב"ד עיין סמ"ע וש"ך. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"ד מגזילה יש גאונים שהורו דאם אמר על המקצת אין חטפי ודידי חטפי והי' ע"א שחטף ועל הקצת אומר לא חטפתי חייב ש"ד כיון דנתחייב במקצת לשלם ע"פ ב"ד אבל הרמב"ם חולק וס"ל דאינו נשבע אלא היסת וכן פסק בטור וש"ע בסי' שס"ד. ומדברי הר"ן פ' שבועת הדיינין בשם הרמב"ן משמע דסובר כדעת הגאונים ע"ש באומר חמשין א"י אם פרעתיך וחמשין לא לויתי וכן אם תובע נ' דחבלה ונ' דהלוא' ונשבע כבר על חבלתו ונתבע כופר בכל חייב ש"ד על נ' דהלוא' כיון שכבר נשבע ראובן אנן סהדי דנ' אית ליה גבי' ע"ש דאלו לדברי הרמב"ם אינו חשוב מוד' במקצת מה שנתחייב עפ"י ב"ד. אמנם דברי הרמב"ם צריך ביאור דכיון דבכל מקום אלימי ב"ד טפי מעדים וא"כ למה העדאת עדים יחייב שבוע' על השאר וחיוב ב"ד לא יחייב שבוע' ועיין ש"ך ונראה טעמא דהרמב"ם הוא ממה שאמרו ברפ"ק דמציעא בהא דאמרו ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי וכו' ופריך עלה מי דמי התם למלוה אית לי' סהדי ללוה לית לי' סהדי דלא מסיק לי' ולא מידי דאי הוי ללוה סהדי דלא מסיק לי' ולא מידי לא בעי ר' חייא לאשתבועי הכא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי וע"ש וא"כ ה"ה בירור עפ"י ב"ד אינו מחייב דכי תאמר בנ' א"י אם פרעתיך הוי בירור עפ"י ב"ד שחייב לשלם אע"ג דיכול להיות שאינו חייב אלא כיון דהתור' חייבו הוי כמו בירור א"כ כי היכי דהתור' חייבה לזה שאומר א"י אם פרעתיך כן נמי התור' פטרה למקצתו השני שאומר לא לויתי ואלו הוי משכחת פתרי לומר בקצתו איכא פס"ד ובקצתו השני ליכא פס"ד הי' דומה להעדאת עדים דמלוה אית לי' סהדי וללוה לית לי' סהדי אך פס"ד הוא ידוע למלוה וכמו כן ידוע הפס"ד ללוה דפטור במחציתו השני א"כ אין חיוב ב"ד מחייב שבועה כמו העדאת עדים דכמו דיש חיוב ב"ד למלוה בקצתו כן נמי יש פטור עפ"י ב"ד ללוה בקצתו השני וכ"ת כיון דכבר ידוע עפ"י ב"ד בקצתו לחיוב תו אין הב"ד פוטרין לקצתו השני עד שישבע ליתי' דהעדאת עדים הוא הסיב' לחייב שבוע' ולזאת היא קודמת ולכן לא משכחת לה אלא בהעדאת עדים ודאית לי' סהדי למלוה ולית לי' סהדי ללוה אבל דברי ב"ד לא משכחת למלו' בלא לוה דכי היכא דידוע הפסק לחייב כן ידוע הפסק ללוה בקצתו השני וא"כ דברי הרמב"ם נכונים שלא לחייב עפ"י פסק ב"ד כיון דאינו ידוע בבירור אם הוא חייב ולאו משום דגריעי כח ב"ד מכח עדים אלא משום דלא משכחת ב"ד לזה ולא לאחר וכמ"ש ודו"ק. אמנם כי ס"ד ותנא תונא לדר' חייא קמייתא עד כי פריך עלה מי דמי א"כ הוי ראוי גם פס"ד לחייב שבועה דהא כח ב"ד לא גריעי מכח עדים אלא דלמסקנא מי דמי למלו' א"ל סהדי ממילא הדין שלא לחייב עפ"י חיוב ב"ד ומשום מי דמי דהא גם ללוה איכא פס"ד לפטור ויתיישב בזה קושיות הש"ך שהקש' לדעת הרמב"ם דפס"ד אינו מחייב שבועה כמו העדאת עדים א"כ היכי קאמר ותנא תונא לדר"ח קמייתא הא בשנים אוחזים בטלית ליכא סהדי רק מה שהדין כן נותן וע"ש לפי מ"ש ניחא דבס"ד דלא דחי מי דמי גם פס"ד מחייב ולבתר דדחי מי דמי תו ליכא לחייב עפ"י פס"ד ומטעמא דמי דמי וכמ"ש ועיין בתוס' שם בהא דאמרו אלא כי אתמר ותנא תונא אאידך דר"ח וע"ש שכתבו דהשתא נמי מוכח מכח טעמא דבסמוך אי הילך פטור ל"ה מתקני רבנן שבועה דליכא דכוותה בדאורייתא אבל לר"ח קמייתא כי נמי בהעדאת עדים פטור מתקני רבנן שבועה במתני' דחשיב הודאה במה דתפיס חברי' ודוחק דלפ"ז הא דלא קאמר ותנא תונא אקמייתא משום דמה דתפיס חשיב כהודאה וזה לא היה פרכתו למעלה אלא מטעם כי היכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי ע"ש ולפי מ"ש ניחא דכיון דפריך מי דמי תו לא מצינו למימר דפס"ד יחייב שבועה בשום מקום ואינו מחייב רק עדים ממש וא"כ ע"כ טעמא דמתניתין ליכא למימר משום דר' חייא קמייתא ואינו אלא משום הודאה מה דתפיס וא"כ ליכא למימר ותנא תונא רק להילך ודו"ק: