אור ברסלב
קיצור מחברת הקודש מספר אוהב ישראל מהרב הק' מאפטא זללה"ה.

קיצור מחברת הקודש· רבי מאיר בורנשטין

מספר אוהב ישראל מהרב הק' מאפטא זללה"ה.

מס' שער היחודים

ויקח קרח וגו' במדרש שלקח מקח רע לעצמו. ביאור דברים אלו, דהנה כתיב ביחזקאל, ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו וגו', הוא בעונו וגו', נפשך הצלת. ולכאורה אינו מובן, מה משמיענו בזה הכתוב שהרשע בעונו ימות. בודאי הדין נותן כך שהרשע ימות בעונו. ועוד מה זה הוא הבטחה להצדיק המוכיחו, איזה טובה תצמח לו מזה. ומה ירויח בזה שהרשע ימות בעונו:

אמנם כן, הנה יש ב' מיני צדיקים בעולם, יש צדיק שמדחה את הרע מעליו מכל וכל ואין לו שום מציאות אצלו מחמת שמזכך ומטהר גופו כ"כ ואינו יכול להמציא בו כלל. ויש צדיק שאין לו הזדככות כ"כ ואז יש כח ומציאות להרע להמצא אצלו ח"ו. אך מחמת יראת ה' ופחדתו ממנו ית' ועוצם גודל אהבתו להש"י ואהבת הטוב הוא בוחר בטוב ומואס ברע ומכניעו ומשעבדו תחת הקדושה, והנה ידוע דכל דבר חושק תמיד לדבק לשורשו ומקורו, ובמקום שיש לו התנשאות וחשיבות. ודבר החשוב אצל הצדיק הוא רק טוב וזה העיקר בעיניו, וכל מגמתו ורצונו הוא רק לעשות טוב ובוחר בו בכל עת ורגע. ומציאות הרע אף שנמצא אצלו מכ"מ הוא נמאס בעיניו מאוד. אבל אצל הרשע הוא להיפוך שאומר לרע טוב כו' שבוחרים תמיד ברע ומנשאים אותו כי הוא החשוב בעיניהם. והטוב הוא נמאס בעיניהם. הגם שיזדמן לפעמים שעושין איזה מעשה או ענין טוב הוא רק מההכרח או מחמת איזה פניה. והנה כשמזדמנים אלו השנים. היינו הצדיק והרשע להדדי. וזה בזה נפגשו ע"י איזה התווכחות שהצדיק מוכיח להרשע על מעשיו אשר לא טובים המה. או שמקבל הצדיק יסורים ע"י הרשע שמיצר לו. אז מתעוררים הכוחות הכמוסים אצל כ"א. היינו הטוב שכמוס וגנוז בתוך הרשע שרואה ומבין האיך הוא נבזה ונמאס בעיני הרשע ואינו משגיח עליו. והאיך הוא יהיה חשוב ויקר בעיני הצדיק. אז מאוד הוא נכסף ומתאוה וחושק לידבק בשורשו, ר"ל בטוב שיש בהצדיק כי רב הוא. ואז נעשה הטוב שיש בהצדיק כאבן השואבת ושואב אליו כל טוב שנמצא בהרשע. וכן מיעוטא דמיעוטא מהרע שנמצא בהצדיק כשרואה ומבין האיך הוא נבזה ונמאס מאוד בעיני הצדיק, והאיך יהיה מנושא ומרומם וחשוב בעיני הרשע. אז מיד הוא נמשך ויוצא מהצדיק המוכיח להרשע ואינו שומע לו ונדבק בהרשע שהוא שורשו ושם קנה מקומו. ומה לו להיות מעונה ואסור בזיקים אצל הצדיק שמכניעו בכל עת ורגע מכיון שהשיג ומצא מקום הטוב ויפה לו, ויהיה שם בחשיבות מיד הוא נמשך אחריו. כי מקורו ושורשו וכל מין נמשך אחר מינו. וזינא בתר זינא, נמצא הטוב שים בהרשע נחלץ ויוצא ממנו ונמשך אל הצדיק ונדבק בשורשו הטוב, והרע שאצל הצדיק יוצא ממנו ונמשך לתוך הרשע ונדבק לשורשו. וזה היה כוונת שעיר המשתלח שהיו שולחין הכנ"י כל העונות וחלקי הרע שהיו בהם אל המדברה למקורו ושורשו, ואז הרע נמשך אל מקורו וקובעין לו שם דוכתא בתהומא רבה אל ארץ גזירה, כי הרע אף שנדחה ממקום שהיה שם צריך ליתן לו מקום חנייתו. וכמ"כ כשהצדיק מוכיח להרשע ואינו שומע לו. אז מצא הרע שאצל הצדיק מקום ללין, והרע קובע מקומו אצל הרשע, וקנה שם מקומו. כי הוא מקורו ושורשו. ובזה תבין כוונת הגמרא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. לא זכה נוטל חלקו וחלקו חבירו בגיהנם. כיון דהטוב יש לו שורש בעולם העליון בעוה"ב א"כ כיון שהטוב נמשך למטה להצדיק. ממילא גם הרוחניות הטוב שבעוה"ב נמשך אליו. וחלק הרע שאצל הצדיק עם חלקו בגיהנם נמשך להרשע ומענישין אותו גם על הרע של הצדיק כיון שבחר בו, אך באמת גם ענוש לצדיק לא טוב, שהצדיק אינו רוצה שע"י יענש הרשע ויירש גיהנם כפלים בכל חטאותיו, וזהו שהבטיחו הש"י להנביא שהזהירו והוכיח את הרשעים שלא יירא ויפחד פן ואולי לא יטו אזנם לדבריו ולא יקבלו מוסריו ויהיו מזידין ואז יקבלו עונש ע"י וכנ"ל. ע"כ הבטיחו הש"י שהגם שלא ישמע למוסרו ואז בוודאי יקבל הרשע עונש לא ימות עבור עונו של הצדיק רק הרשע בעונו ימות ולא יענש ע"י הצדיק כי יהיה די לו בשלו, ואתה את נפשך הצלת, ר"ל שאתה הפרשת והבדלת חלק הרע מנפשך ונמשך אחר הרע שבתוך הרשע ואתה תזכה לחלק חבירך שבג"ע שהטוב שבו הוא נמשך אצלך כי הוא מקורו ושורשו. וא"כ גם חלק הטוב הרוחני שלו ג"כ נמשך אצלך ותטול חלקו בג"ע, וכנ"ל:

ומעתה יובנו דברי המדרש ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו. רצה לומר שעל ידי המחלוקת שעשה עם משה ואהרן, עי"ז נמשך כל הרע שלהם לתוכו ואז נפרש ונבדל ממנו חלק הטוב שהיה בו ונמשך ונדבק במשה ואהרן. וזה שאמר התרגום ואתפלג קרח, ר"ל שנחלק הטוב מהרע ונבדל ממנו והלך למקורו ושורשו והוא נשאר כולו רע כנ"ל. הש"י יברך אותנו בשלום. וכיה"ר אמן:

מובא בירושלמי (שקלים פ"ב) כל האומר שמועה בשם אומרו יראה בעל שמועה כאלו עומד נגדו כו', ובירושלמי שקלים כ"ב. תניא רשב"ג אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם. והובא המאמר במדרש רבה גם מאמר דר' נתן במשנה. מותר המת בונין לו נפש על קברו, והנה להבין המאמר הזה אם רשב"ג חולק על ר' נתן או לא. וכדי להסביר המאמר הזה נקדים להבין מה ענין זכרון המת ואיזה תועלת יש בזה. אם זה הוא כבוד המת למה ארשב"ג דאין עושין לצדיקים הלא המה ראוים לכבוד אף למי שלא שמעו דבריהם, ואם אין בזה תועלת למה אמר ר"נ לבנות נפש ע"ש. א"ו יש בזה תועלת גדול הן להמתים והן להחיים כאשר אנו נוהגין להעלות זכרון המת בכל שנה ביום פטירתו וגם בשבתות ובמועדים כאשר סדרו לנו קדמונינו ברו"ק תפלה מיוחדת ע"ז על נשמת המתים כמו אב הרחמים וא"כ קשיא לכאורה על רשב"ג כי למה לא יעשו לצדיקים נפש:

ונאמר בזה ע"פ דאיתא באבות פ"ב משנה ט'. צאו וראו איזה דרך ישרה כו' ואיזה דרך כו'. ואמר ר' יהושע חבר טוב וחבר רע, גם מאמר ר' יהושע בן פרחיה עשה לך רב וקנה לך חבר שפירשו המפרשים שלחבר צריך קנין גדול יותר מלהרב ושיפזר ע"ז הונו כמובן במלת קנה כו' ע"ש. אולם כשנתבונן בזה נשכיל כי כמו שעצמים הגשמיים יתאחדו להעשות עצם אחד על ידי פעולה ממשיות שיתקעו אחד תוך רעהו. כן הוא התאחדות הנפשות הרוחנים יתאחדו והיו לאחדים ע"י פעולה רוחניות בקנין הנפש שזהו פי' וקנה. ר"ל כמו שדבר גשמי נקנה בקנין עצמי במחיר שנותן תמורתה עד כי נקרא שמו עליה, ויש לו שייכות עם בעליו כמאה"כ ידע שור קונהו, כן הוא בהעלות על רוחו זכרון נפש רעהו עד כי ישקיע מחשבתו בו ויחפוץ לקנותו בקנין גמור בנתינת נפשו העצמי תמורתה ואז יתקעו אחד תוך רעהו והיו לאחדים. וזהו נקרא דביקה חשיקה חפיצה שאנו לומדים מפרשת שכם כמובא בר"ח שער אהבה עד כי לא יתפרדו לעולם וגם המות לא יפריד בינותם. יען כי הוא דביקות והתקשרות הנפשיית והנפש לא תמות. ולזאת זכרון נפשות הבינונים המתים אשר יגעו כל ימיהם בזיכוך הנפש כל אחד לפי עמלו ואף כי הוכבד ממנו הדבר מעכירת יסודות מזגו אשר הורכב ממנו. עכ"ז אחר מיתתו שנתבטלו ממנו הרגשת כלי המעשה. ובכח הדמיוני אינו קשור ואדוק כ"כ בתאוותיו אשר היה רגיל בהם כי נאנח ושב כל עת אשר נכשל ע"י שאלצוהו עכירת דמיו. וחיבוט הקבר פעל בו לחבוט להפריד כח הכוסף מכח נפש הדמיונית שלו (כי זהו ענין חיבוט הקבר מלשון ותחבוט את אשר לקטה האמור ברות) ולאשר נפש כזה מזוככת אחרי מותה. וכאשר החי יתן אל לבו להעלות על זכרונו נפש כזאת וישקיע מחשבתו בה ויתאחד נפשו עם נפש החי המזכיר אותה אז תסייע גם לנפש החי לזככה לבלי להתענג מדברים גופנים ועי"ז תתעלה גם נפש המת במה שפועלת לזכך נפש החי וזכות גדול הוא אל נפש המת משא"כ זכרון מתים הרשעים פועל ההיפך וכאשר יעלה נפש רשע על זכרונו ויתאחדו הנפשות כנ"ל נפש החי עם נפש המת בנפש המכוערת יהיה עלול לכל תאוות רעות גם אשר לא הוטבעו בנפש המזכיר, וזהו בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך מלשון ופרצת ימה וקדמה. יותר מגבול טבעו בתולדתו. ולזה כתיב ברשעים ושם רשעים ירקב ונמח זכורם מלהזכירם. משא"כ זכר צדיק לברכה שהוא המשכת ההשפעה בשתי הנפשות. וזהו אשר בארנו התועלת מזכרון נפשות המתים. אולם ענין חבר טוב הוא הצדיק האמיתי אשר בעודנו בחיים חיותו זיכך נפשו וגם חומרו להפוך החומר לצורה, ע"ז בא הצווי בתורתנו הקדושה ובו תדבק. הדבק בת"ח בדביקה חשיקה חפיצה בהתקשרו' עצומה עד שתתאחד נפשך עם נפשו כענף אל השורש והוא תסייעך לזכך נפשך. ולכן אמרו עשה לך רב וקנה לך חבר. כי לקבלת רב על עצמו אין צריך כי אם להחליט נפשו לתקוע הדעת בקבלת ומורה על נפשו שלא תהיה דבר נפרד בפ"ע. אולם להיות התחברות עצמי עם הצדיק נצרך לזה קנין עצמי בהשתדלות רבה להשוות מדותיו עכ"פ מעין מדות הצדיק בכל יכולתו. וזהו הפירוש של חבר שהוא להתחבר אל השורש שלא ינתק ממנו לעולם. וכמים הפנים כו'. כן הצדיק ישית כל מעייניו בו לתקנו ולהעלותו לשורשו. מובן מאליו אשר אחרי הגעת נפש הצדיק אל שורשה בעולם העליון אשר גם אז כוספו חזק להעלות ולתקן נפשות כי כיסופים אלו לא מתבטלין לעולם באשר הוא רצון הבורא ית'. ואיהו ורצונו חד וקיים לעולמי עולמים. לכן כאשר החי יתן אל לבו להעלות על זכרונו נפש הצדיק אשר היה מקושר אליו בחיים חיותו. והוא בהשים עינו ולבו על דבריו הקדושים אשר פעלו זיכך נפשו ויראה בעל שמועה כאלו עומד לנגדו כמובא למעלה הלא אז יוושע בהשפעות עליונות בכל טוב יותר מבחיים חיותו:

והנה לעורר לב המשכיל על ענין קריאת שם נפש לציון המת. נפתח פתח כחודו של מחט ע"פ המבואר בזוה"ק ובכתבי מרן האר"י ז"ל אשר מג' חלקי הנשמה שהם נר"ן תשאר הנפש לחופף תמיד על קברה (זולת בשבתות ובמועדים ובזמנים ידועים שמסתלקת למעלה להתעדן בעדן הנפשות) ולכבודה למען צמצם מקום משכנה מציינים את הקבר או בונים עליו בית ורוחו מתלבש בתורתו ועבודתו במקום אשר עבד עבודתו בחיים חיותו, והנשמה היא העולה למעלה להתענג מזיו אלהי ולילך מחיל אל חיל. ועפ"ז נוכל לומר כי התנאים הקדושי' רמזו לנו במתק לשונם ר"נ אומר בונה לו נפש על קברו כמבואר בזוה"ק אשר בקשת החי על קבר המת אזיל הנפש ומודע לרוח כו' ועי"ז גם לה תוספת אור בסוד המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה וזהו בונין לו נפש על קברו דייקא וע"ז קאמר רשב"ג דלצדיקים אין עושין נפשות ועצה טובה קמ"ל כי דבריהם הקדושים אשר רוחם מתלבש בהם הם הם זכרונם וע"י דבריהם יוכל לפעול כל טוב בלא הודעת הנפש לרוח וידוע מעלת הרוח על הנפש כו' והמשכיל יבין את כל אלה:

היוצא לנו מזה כי זכרון הצדיק טוב ומועיל מאוד ובפרט לאנשים אשר היו מקושרים אליו בחיים חיותו אשר יראה בעל שמועה כאלו עומד לנגדו. עוד מביא מארז"ל ע"פ אגורה באהלך עולמים כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אזכה שיהיו דברי נזכרין בב"כ ובב"מ ויהיו שפתותי דובבות בקבר. שמעון בר נזירא בשם ר"י אומר כל ת"ח שאומרין ד"ת מפיו שפתותיו רוחשות בקבר שנאמר דובב שפתי ישנים כו' מה הנאה יש לו. בר נזירא אמר כהדין דשתי קונדיטין, ר"י אמר כהדין דשתי חמרא עתיקא ואע"ג דשתי ליה טעמא בפומיה, רב גידל אומר כל האומר שמועה כו'. והאריך בפי' זה המאמר וסיים. הענין הוא שבעת שלומדין בני העוה"ז ואומרים זה למדנו מפי חכם פלוני. תעלה נפשו במעלות וזוכה להתענג נוסף על מה שכבר השיג בחייו. ואף ע"פ שאחר פטירתו אינו מוסיף על מעשיו כמשארז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. אבל בזכרון דברי תורה משמו כאלו חזר להיות חי בעולם הזה בעת הזאת להוסיף מעשים טובים על מעשיו הראשונים. והיום הזה מוסיפין לו שכר על מה שקנה כבר בהיותו בחיים. ויסכים זה עם משל השותה יין ישן שגם אחר שהגיע אליו ממנו הנאה עצמיית עדיין נשאר לו טעם משובח בפיו. כמו כן נשאר לאותו חכם תענוג גופני כדי שבסיבתו יוסיפו לו בישיבה עליונה תענוג נפשיי. ויסכים לזה מ"ש יראה בעל שמועה כו' כלומר שהרי הוא כמו שחוזר בגוף ונפש להיות בעוה"ז ועומד כנגד התלמיד המזכיר שמועתו. וראיה לזה גם בדרך פשט. מאך בצלם יתהלך איש נקשר עם מה שלמעלה שדוד היה מהביל חיי העוה"ז ואמר הבל כל אדם נצב סלה וחיי האדם קצרים להשיג שלמות הראוי, כי אחרי מותו אין בו כח להוסיף על מעשיו הטובים. אך בצלם יתהלך איש, ר"ל אך מי שהלך אחרי העיון שכלי תורניי הנרמז בלשון בצלם כמו בצלמנו כדמותנו יתהלך איש כב"י שחוזר להתהלך כאיש גם אחר פטירתו בעת שמזכירין שמועתו עכ"ל:

עוד מביא שם דברי הרב הצדיק ר' שלמה לוצקער בהקדמתו על ספר ליקוטי אמרים מהרב המגיד הגדול אשר צוה לו לכתוב דבריו. והוא השיב לו כי מקצרים מכוונתו וכו' ולמה ירצה בזה. והשיב לו הרה"מ וכי קטן בעיניך מאמר דוד המע"ה אגורה באהליך עולמים, ע"כ מס' שארית ישראל:

בס' עמוד העבודה מביא בשם מדרש שמואל. על משנת משה קבל תורה מסיני הביא שם בשם הרב ר' שם טוב בן ר' שם טוב וז"ל והרש"ט בן ר' שם טוב כתב לדעת למה לא אמר הקב"ה נתן תורה למשה או משה קבל תורה מהקב"ה, התשובה בזה למה שמשה עלה למעלת הנבואה העליונה ונתדבק שכלו עם השי"ת אז אין שם נותן ואין שם רבוי מנותן ומקבל כמו שקרה כשנתן משה התורה ליהושע כי אז היה שם רבוי מנותן ומקבל אבל כשקיבל משה את התורה נתדבק בהש"י והוא הידוע והיודע והידיעה אחד לכך אמר משה קיבל כי זאת ההשגה אין שם אלא קיבל בלבד ולא כקיבלה מאיש כדי שיהיה שם רבוי מנותן ומקבל, וזה הדבר ידוע למי שזכה בידיעת הנפשי עכ"ל מתוך דברים הללו משמע שמשה באמת לא שמע קול דברים מפי הקב"ה כלל ועיקר רק משה השיג בשכלו כל התורה בהשגה רוחניות ושכליות כשהכין את עצמו לנבואתו הנפלאה ונתלטש ונתחזק כח שכלו והשגתו עד שראה בעין שכלו כל אותיות התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל וצוויה ואזהרותיה ותוכחותיה וכל דברי הברית שבתוכה, ומ"ש שנתדבק שכלו עם השי"ת, הענין הוא כך. דע שדיבוק הרוחניים זה בזה אינו כקירוב ודיבוק הגשמיים, שדיבוק הגשמי הוא כאשר יפגוש גוף אל גוף אחר ויגעו שני הגופים זה בזה בלי הפסק אויר פנוי בין הגופים הללו זה יקרא דיבוק הגופניי, אבל דיבוק הרוחני לא כן הוא שלא יצדק בם עניני המישוש, כי הם אינם גופים ואינם תופסים מקום כלל, אבל המה שכליים פשוטים רוחניים והדיבוק שלהם הוא כשישיג וישכיל המשכיל איזה דבר שכלי בכח שכלו והשגתו, אז הדבר השכלי ההוא המושכל אל המשכיל יתדבק במשכיל דיבוק עצום וחזק ואין שם הפסק כלל ולא ריקות בין שכל המשכיל לדבר המושכל ושבו כמעט ענין אחד, ואמשול לך משל כשתשכיל איזה המצאה שכליית בתוספות בשם ר"ת שהר"ת השכיל ההמצאה ההוא בכח שכלו והשגתו. והנה קודם שתכין את שכלך להבין ולהשכיל המצאה שכליית של ר"ת לא תוכל להבין כלל ציור השכלי של ר"ת המלובשת בדברי התוספות הללו כי הציור השכלי א"א להכתב על הנייר כי השכלי הוא ענין רוחני וא"א להתגשם אבל לבוש של ציור השכלי ההוא שהם הדברים אשר הציור השכלי ההוא מוסבר על ידם זהו אפשר להכתב על הנייר ואם האדם לא יכין שכלו להבין הציור השכלי המתלבש בדברים הללו לא יבין כלל מהות הדברים הללו כי יהיו בעיניו כדברי ספר החתום ויהיו בעיניו הדברים ההם כגוף בלא נשמה כי הציור השכלי שבדברים הללו היא נשמה לאותן דברים שהציור השכלי מוסבר על ידם כי הציור השכלי הוא נותן חיות וקיום וחיזוק והמשך וקישור לדברים הללו כי זולת הציור השכלי ההוא אין המשך וקישור בדברים הללו והיו כמו דברים שיצאו מפי שוטה ומשוגע, והנה כשלא יכין האדם את שכלו להבין הציור השכלי ההוא, אז לא ידבק שכלו בשכל ר"ת ולא שכל ר"ת בשכלו אבל כשיכין האדם את שכלו להבין הציור השכלי ההוא של ר"ת ויבין אותו הציור על בוריו הרי בזו ההשכלה שהשכיל את הציור השכלי של ר"ת, נתדבק שכלו בשכל ר"ת ושכל ר"ת נתדבק בשכלו וכמעט שבו והיו לאחדים ואין שם שום הפסק וריקות בין שכל האיש ההוא ובין שכל ר"ת ואע"פ שבגופיהם הם נפרדים אעפ"כ שכליהם הם מדובקים דבוק עצום כי הגשמי אינו חוצץ בפני הרוחני וכשמצא מין את מינו ניעור, ר"ל כשמצא האיש בשכלו את השכל של ר"ת אז ניער השכל של ר"ת אף ע"פ שגוף של ר"ת כבר הוא בקבר מ"מ שכלו קיים לעד וזהו משרז"ל שפתותיהם דובבות בקבר מפני שכל הרוחניים והשכליים הם נצחיים ברצון המאציל, ולכן אע"פ שהגוף מת שכלו לא מת וקיים לעד כי לא שייך בו ענין מיתה כלל, והנה מתוך דברים הללו תבין שדיבוק וקישור המשכיל במושכל הוא ע"י השכל, ר"ל כח השכלי שבאדם ובמאציל העליון השכל והמשכיל והמושכל אחד כמבואר במ"א כי כל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת מציאותו ובהשיג את עצמו ישיג את כלם ואין שם בחי' ריבוי בהשגתו כי אם השגה אחת פשוטה כי הדברים ההם אינם מושגים לו מצד מציאותם לשנאמר שהשגתו יתרבה כפי רבוי המושגים אבל הם מושגים אצלו קודם מציאותם ולפי זה השגתו אחת פשוטה, והנה ע"פ מ"ש לעיל תבין דיבוק שכל משה בהשי"ת כשהשכיל את התורה בכח שכלו החזק ואפשר כי לכן נקראת התורה תורת משה לפי שהשכילה בכח שכלו כמו מי שממציא איזה המצאה שכלית נקראת ההמצאה ההיא על שמו לפי שהוא השכילה בכח שכלו כמו כן משה שהשכיל את התורה בשכלו נקראת על שמו תורת משה כמו שאמר הכתוב זכרו תורת משה עבדי. והנה האלשיך כתב כי כל אדם יש לו חלק בתורה מה שאין אדם אחר יכול להשכיל זה הענין זולת זה האדם שהחלק ההוא מתייחס לנשמתו והחלק ההוא שבתורה ונשמתו משורש וייחס אחד הם, ולכן מצינו שהקב"ה אומר הלכה משמו של אדם כמו אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכיוצא בזה והנה נשמת משה שהיתה שקולה כנגד כל נשמות ישראל השכיל כל התורה בשלמות:

תוכן העניינים

קיצור מחברת הקודש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה