קיצור מחברת הקודש· רבי מאיר בורנשטין
מס' שער היחודים
סוד התענית הוא דומה לקרבן, והענין הוא כי אעפ"י שמצינו שהאכילה כשאדם מכוין כהוגן, גדולה עד מאוד, עכ"ז הארתה היא מתתא לעילא כדמות תחלת קרבן. אך התענית הוא בסיום ענין קרבן והוא מעילא לתתא, והוא כי הנה הקרבן מתחלה עולה מתתא לעילא ועולה העשן וריח ניחוח מעשיה ליצירה עד א"י, וכן הוא סוד האכילה של אדם שעולה הנאת אכילה ההיא ואותן הכוונות מתתא לעילא, כי מן הכבד עולה ללב ומהלב למוח שהוא עליון שבאדם, אמנם סוד הקרבן שאחר שעולה ריח ניחוח למעלה אז יורד שפע רב וגדול מעילא לתתא אדרבה המוח משלח עד סוף המדרגות, וז"ס התענית כי ביום התענית אין האכילה עולה ממטה למעלה, אדרבא המוח משלח המזון מלמעלה מן מוח ללב ואח"כ אל כל האיברים מאותו מזון הרוחני שהוא חלק של המוח משם הוא מחלק אח"כ מזון ומוריד לכל האיברים ומשם ניזונים ביום התענית, וזה הכוונה צריך המתענה שיכוין. אמנם סוד התענית להעלות למעלה איזה רוח או נפש מאיזה צדיק או אם בא ח"ו גלגול אביו ואמו וקרוביו בבשר או בפירות ואכל אותן ומתענה שיעלה אותם למעלה בתעניתו:
בענין הכעס מורי זלה"ה הי' מקפיד מאוד על ענין הכעס יותר מכל שאר עבירות, ונתן טעם לדבריו. כי הלא שאר כל עבירות אינן מחליפין הנשמה כמו הכעס והענין כי כאשר יכעוס האדם יסתלק ממנו הנשמה טהורה אשר בו ונכנס בו נפש מצד חיצונית, ולטעם זה כל הכועס נבואתו וחכמתו מסתלקת ממנו ואף אם יהי' חכם גדול וחסיד, כי מי לנו גדול ממשה רבן של כל הנביאים כמארז"ל ע"פ ויקצוף משה על פקודי החיל. ואע"פ שנתכעס על דבר מצוה וז"ס טורף נפשו באפו, כי האדם טורף נפשו ועושה אותה טרפה וממיתה בעת כעסו ואפו והוא טורפה ומשליכה ממנו, ואעפ"י שעושה אדם תיקונים לנפשו ומצות רבות הכל נאבדין ממנו לגמרי כי נאבד ממנו אותה הנשמה ובא אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כבתחלה, וכן בכל פעם ופעם שכועס נמצא כי כל הכועס אין לו תקנה כי הוא תמיד ככלב שב אל קיאו. ואם היתה מתעברת בו איזה נשמה קדושה לסייעו גם היא מסתלקת וע"ז ג"כ נאמר טורף באפו. ולא יוכל להשיג שום השגה מי שהוא בעל כעס כי הוא בונה וסותר בכל עת מה שבנה. אך שאר עבירות אינה טורפה ועוקרת הנפש רק פוגם אותה ונשארת פגומה. ובתיקון יחוד לאותה עבירה יוסר הפגם ההוא, אך הכעסן צריך תיקונים וכוונות רבות לחזור ולהביאה אחר שנטרפה וכאלו אין לו תקנה כפי בחי' מציאות ענין הכעס, לכן צריך ליזהר הרבה מכעס אפי' על דבר מצוה, וכמה פעמים הוכיח אותי מורי על שהייתי כועס על אחי שהייתי לומד עמו ולא הי' לומד כרצוני אפי' בזה הי' מוכיח אותי מאד:
מובא שם בשער היחודים תיקונים על הכעס באריכות ע"ש, ומביא שם בסוף, עוד תיקון על כעס. הנה הכעס גימ' כמנין כנף שהוא שם אהי' דההי"ן. וד' כנפות בציצית. וד' פעמים כנף גימ' כמנין ציצית והנה אמרו בק"ש שצריך לשום ארבע ציצית נגד החזה, והנה שם בחזה דז"א מתגלים החסדים כנודע ולכן בעוד שהציצית שם בחזה יכולין למתק הכעס כמנין הכנף על ידי החסדים המתגלים שם בחזה אשר עתה הכנפות נתונות שם, ויכוין בחסדים הממתקים הכנפות וכל כנף כמנין כעס. וטוב הוא לכוין בשם אהי' דההי"ן שגימ' ג"כ כעס. עוד תיקון לבטל הכעס יטבול ויכוין כי מקוה גימ' קנ"א וגימ' ג"כ כע"ס וע"י טבילה בכוונות הנ"ל יתבטל ממנו הכעס אם לא יכול על צד בחירתו. ויטבול ב' פעמים בשבוע ביום ג' וביום ו'. עכ"ל:
יחוד זה מובא בשער היחודים והוא משובש מאוד ומצאתי אותו יחוד כתוב בכתב יד של מהרנ"ש שפירא זללה"ה ושם כתוב היטב וז"ל:
יחוד ונלע"ד שהוא על עון משכב זכר,
יו"ד ה"י וי"ו ה"י אל"ף
ה"י יו"ד ה"י בגי' רג"ל ובגי' זכו"ר. וצריך לכוין בהם על מנין האותיות בימים שמתענה בהם ולכוין בזה השם:
מְצְמְצַיְת והניקוד מן ביום ההוא
יְגלח אְדנ"י בְתער הַשׂכירה בְעברי וזה הניקוד בגי' פ"ו כמנין אלהי"ם, והשם בגי' תע"ר כמנין אדנ"י במילוי, וז"ס יגלח אדנ"י בתע"ר שהוא הפשוט עם המילוי, והנה פ"ו של אלהי"ם דניקוד. וס"ה דאדנ"י של האותיות. הרי קנ"א, והנה השם גי' תע"ר. והנה:
מ"צ של השם גי' ק"ל שהם ה' הויות,
ומ"צ השני בגי' ק"ל ה' הויות אחרות שהם תרין עיטרין של או"א לזווג הה' חסדים דאבא עם הה' גבורות דאימא. כי מעיקרא תעה בה בסוד תועבה תועה אתה בה כי הוריד את התבונה עד רגל זעיר דכורא זכור וצריך להחזירה למעלה כדי לזווגה עם בעלה תחת מה שהפרידה:
ות"י של השם הוא כי צריך להמשיך אליה מן רישא דאריך:
ת"י שהוא בגי' קדוש כי היו"ד הוא העשר אותיות דשם ע"ב דיודי"ן:
והת' הן הד' יודי"ן כל א' כלולה מעשר הם
ת' ושם זה ברישא דאריך ולכן מספרו גדול. וצריך להאיר בה משם זה כדי לזווגה עם אבא. ולכן היה בית ראשון קיים ת"י שנה, כי בית ראשון היא אימא ה' עילאה שהאיר בה ת"י הנזכר, ובכל יום ששי שני אל התענית. נלע"ד חיים פי' שהיה מתענה שני ימים רצופים חמישי וששי, וז"ש בכל יום ששי שני לתענית צריך להיות נגד פניו כל היום שם זה:
יגביהי"ה ויוצא מן
י' של אנ"א בכ"ח גדול"ת ימינ"ך תתי"ר צרור"ה, פי' כי א' אדירירון, ב' ביהרירו"ן, גיהרירו"ן, ואות:
י' יגביהי"ה כנז' בתיקונים ונקודו כך
יגְבֹיהיִה והניקוד מן וגְבוהִים עליהם, ושם זה בגימט' ג"פ שם י"ה ובגי' שם מ"ה. עכ"ל:
מריב"ש זללה"ה, סדר התפלה דברכות אמצעיות שהם שאלות צרכיו לפרנסה ולרפואה כו', לא יהיה כוונתו עבור עצמו, כי אם עבור חסרון שבשכינה, וז"ש אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, פי' לא תתפלל על דבר שחסר לך כי לא יקובל תפלתך ע"י שמכניס גופניות בתוך תפלתו, אלא כשתרצה להתפלל התפלל על כבדות שיש בראש, פי' בכל צרתם לו צר כמאז"ל כשאדם מצטער שכינה אומרת קלני מראשי, וראוי להתפלל שלא יהי' לשכינה צער מחמת צערו, כי הדבר שחסר לך החסרון יש בשכינה, כי אדם הוא חלק אלו"ה ממעל. והחסרון שיש בחלק יש בכלל (זהו פי' אלא מתוך כובד ראש, והפירוש הוא) והכלל מרגיש את החסרון של החלק, א"כ תהיה תפלתך על החסרון של הכלל, זהו פי' אלא מתוך כובד ראש. והפירוש הוא כי כל החסרון של אדם וצער ויסורין הוא מחמת שאינו בדביקות הש"י שהוא מחמת החטא, שעי"ז נפרד מהדביקות כי החטא הוא מסך המבדיל שעי"ז לא יוכל להתאחד עם הקדושה, אבל כשמתעורר א"ע לחזור בתשובה שלמה ויודע שהתורה או התפלה שמדבר הוא ענף מן עולם הדיבור שבדבר ה' שמים נעשו ומחשבתו הוא ענף מן עולם המחשבה ועי"ז יש לו דביקות. אז ניצול מכל צער וחסרון כי הקב"ה ע"כ נקרא שמו שלום שהוא שלימות בלתי שום חסרון. כי אם הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, וא"כ מהו דקאמר שיתפלל על חסרון שבשכינה, אלא החסרון הוא מצדינו מחמת שאנחנו מפרידים את עצמינו מדביקות ה' ע"י חטא. וזהו צערא דשכינתא. וכאשר חוזר בתשובה מעומקא דלבא ומוחא. ומטהר הפגם המסך המבדיל ועי"ז יש לו דביקות שע"י תורתו ותפלתו מתקשר ומתייחד. דהיינו שגורם יחוד קוב"ה ושכינתיה. דהיינו השפעת אור גדול מהקב"ה שהוא אלהות הנעלם לשכינתיה דהוא אלוהות השוכן בתחתונים ומחיה את כולם. וז"ש לך ה' הגדולה כו' לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. ופי' בזוהר רישא דכל רישין, פי' דאעפ"י דזהו מדת המלכו' שנותן פרנסה ורפואה ועוזר מכל מיני צער לעבדיו שזהו גדולתו ותפארתו, אעפ"כ אין להתפלל בשביל עצמו כ"א בשביל צערא דשכינתא שמצטערת בצער האדם. וז"ש לך ה' הגדולה גו' לך ה' הממלכה גו', פי' אעפ"י שאתה עוזר בגדולתך כו' כי כל בשמים ובארץ מזה ניכר כי לך ה' הממלכה. אעפ"כ איני עבור עצמי כי אם על והמתנשא לכל לראש, פי' אני מתפלל עבור השכינה שהיא לכל לראש, רישא דכל רישין:
מ"כ בס' בעלי ברית אברם מבעל המחבר ס' חסד לאברהם על פסוק ויצא משה לקראת חותנו וגו'. כי חסדו אשר גמלו לא ישכח גם מפי זרעו לעד, כי מה שהאכילהו והשקהו נעשו קרובים לבשר אחד, וזהו כי הקורבה בבני אדם הוא. אם מצד הגוף שהם לבשר אחד. ואם מצד הנפש כי לזה נקראו התלמידים בני הנביאים. ודע כי יש תחבולה אנושית לקרב הרחוק ואם אינם ממשפחה אחת, וזהו כאשר יאכלו כאחד ביחד מפת אחד, והנה לפי שהמאכל ישוב חלק אבר. והנה כמו שהאחים הנה קורבתם הוא שנתהוו מזרע אחד. כן אלו הרחוקים חומר אחד ומאכל אחד הוא בכל אחד נעשה חלק אבר. ולזה יתקרבו אחר שנתרחקו, וזה הוא אומרו, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהי"ם וגו'. והנה כל בעל שכל ישום וישרוק ע"ז. וזה אחר שתכלית האדם הוא השכל. הנה היה כל תפארתו ומעיניו בו ולא בחומר. וזה לפי שהחומר הוא משתתף בו עם בעלי החיים. והנה האדם יאכל וישתה כמו הבעלי חיים ומשגל כמו הבע"ח כי זה לקיום המין וזה לקיום באיש. ר"ל לקיום החומר הזמן הקצוב לו. כמו שחוש המשוש חרפה לנו מצד שאנו משותפים בו עם בע"ח ג"כ. והנה יש לפלא על השלימים כמו אהרן מלאך ה' וזקני ישראל בבואם לאכול עם יתרו. כי יש בעלי שכל מהפילוסופים כאשר ידעו שבמאכלם הם משותפים עם בעלי חיים היו אוכלים לבדם בהחבא כמו חוש המשוש שהיא חרפה לנו, ולזה אמר החכם בס' מאזני המעשה וז"ל ויש אל האוכל ליתן אל לבו שהוא באוכלו מותרות האילנות והצמחים הוא כמו החזיר באוכלו גללי האדם. כי אלו היו האילנות בעלי לשון היו מדמים אוכלי מותריהם לאוכלי מותרות בע"ח אין הפרש ביניהם עכ"ל:
ולפ"ז אחר שהמאכל שהוא מוכרח להעמדת החומר. הנה ראוי לשלימים לאכול בהחבא כמו חוש המשוש. וא"כ למה השלימים כמו אהרן וזקני ישראל ישבו לאכול לחם עם חותן משה, ועוד למה משה ע"ה לא היה שם לאכול עמהם. אמנם ממה שזכרנו יובן והוא שיתרו עם משה כבר נתקרבו במדין כמ"ש קראן לו ויאכל לחם. אבל אהרן וכל הזקנים בראותם את יתרו שהיה רחוק ורוצה להתקרב לזה באו לקרבו. וז"א ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם, לרמוז למה שאמרנו שכמו שהאחים הם מזרע אחד וחומר אחד יכללם, כן הלחם בשובו בשניהם חומר אחד וחלק אבר הנה באמת יתקרבו כמו האחים. ולזה המצריים שהיו מתועבי' העברים בעיניהם לא יאכלו עם העברים לחם לפי שתועבה היא למצרים. כי בזה יתקרבו כנז'. ואפשר שזה הוא הטעם איסור בישולי עו"ג כמו שנתנו הטעם משום חתנות. כי בזה יתקרבו הרחוקים כנז':
מ"כ בס' שארית ישראל בשם הריב"ש שכל החיבורים שהיו עד המהרש"א ועד בכלל היו ברוה"ק וכיון שהוא ברוה"ק היא תורה עצמה. ואמר שרק הגילוי הוא ע"י רוה"ק אבל כיון שנתגלה ונעשה תורה באמת. תורה בעצם גבוה יותר מרוה"ק, וכיון שהיא תורה אפשר לפרש על פי פרד"ס, גם החיבורים שאחר המהרש"א יש בהם שהם ברוה"ק ויש שלא ברוה"ק. מ"מ כיון שנתקבל החיבור אצל בני ישראל הגם שאינו מקובל אצל הכלל כי אם בפרט הנקרא בשם ציבור ממשיכין כח רוה"ק בזה החיבור רק שלא יהיה ח"ו נגד רצון הבורא ית' וד"ל, עוד אמר בשם הריב"ש שהט"ז והש"ך הם פוסקים האחרונים וע"כ צריך לראות שלא לעבור על דעתם כ"א להחמיר אבל לא להקל נגדם כ"א בצירוף איזה טעם באופן שגם הם היו מסכימים להקל כגון בהפסד מרובה וכדומה, אבל מ"מ גם החיבורים שאחר הט"ז והש"ך ח"ו להרהר עליהם מאחר שנתקבלו ויש הסכם עליהם נמשך בהם כח רוה"ק, מ"כ במאמר ההג"ה עם הבה"ט אפשר לפרש ג"כ ע"ד פרד"ס מאחר שהיא תורה כנ"ל:
עוד שם בשם הריב"ש, על מאמר כל שאינו מחויב בדבר שאינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אמר שלפעמים מוכרח הצדיק ליפול באיזה דבר כדי להוציא את הרבים מידי חובתן מבחי' החוב. וד"ל:
עוד שם על מאמר רז"ל טורא בטורא לא פגע אינש באינש פגע. פי' על דרך הרמז. טורא מי שהוא מחזיק עצמו גבוה כהר שיש לו גדלות, אזי בטורא באיש כזה לא פגע. פגיעה לשון תפלה. פי' אין החכם יכול לבקש עבורו. כי אמר שיותר נקל לחכם לעשות טובה לבעל עבירה ר"ל יותר מלאיש שיש לו גדלות שזה מכיר ערכו והוא בהכנעה וזה אינו מכיר ערכו. אבל אינש מי שהוא מחזיק עצמו במדרגות אינש שהוא מדרגה פחותה ויודע ערכו, אזי באינש פגע. עבור זה האדם יכול החכם לבקש מהשי"ת. עכ"ל: