קיצור מחברת הקודש· רבי מאיר בורנשטין
ליקוטים
פזר נתן לאביונים. ארז"ל שאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה שאמר אבא פזר נתן לאביונים וגו'. הנה בפסוק זה קשה דהל"ל פזר הז' בצירי ולא בפתח שהוא שם דבר. לז"נ שכוונת הפסוק בא לפרש גודל כח הצדקה כי לא די מי שנותנה לשם צדקה אלא אפילו מי שלא נתן לשם צדקה כמעשה אותו שר העיר שנתחלף לו מטתו במטת חסיד א' כי פעם עשה סעודה גדולה לגדולי העיר ולא באו ונתן הסעודה לעניים. וזהו אומרו פזר נתן לאביונים. אף ע"פ שכבר פזר לצורכו רק שאח"כ לתן לאביונים עכ"ז שכרו הרבה מאוד כי צדקתו עומדת לעד הרי כמה גדול כח הצדקה פזר נתן לאביונים. פזר ע"ה גימ' רפ"ח להורות שלא יש כח להעלות מן הרפ"ח ניצוצין שנפלו אלא מי שעושה עצמו עני לפניו ית'. וזהו שאמר נתן לאביונים למי שהוא עני נותן כח להעלותו וזו בתנאי שיהא בו מדת הצדקה שאם אין בו מדה זו גם הוא לא יעשה עמו צדקה אף שיהיה בו כל מצות אחרות כיון שעבירה מכבה מצוה. אבל אין עבירה מכבה צדקה כמו שאינה מכבה תורה כי אם נותן צדקה תרד נשמתו להעלות מן הרפ"ח אבל אם לא יהיה בו צדקה אף שיהיה בו כל מצות אחרות אפשר שלא די שלא יעלה מן הרפ"ח אלא יתאחזו בו וישאר אף הוא שם. אבל למי שיש בו מדה זו צדקתו עומדת לעד ולכן קרנו תרום בכבוד כי לא לבד תעלה ותרום למעלה אלא אף תעלה עמה מן הרפ"ח והיינו בכבוד:
מהרח"ו זלה"ה גודל מעלת ענוה שמי שזוכה למעלת ענוה אח"כ זוכה לחסידות ולכל מדות טובות זוהר ויקרא דף קמ"ה ע"א. זוהר פ' וישלח. טוב נקלה ועבד לו. דלא אזיל אבתרא דיצה"ר ולא אתגאה כלל ומאיך רוחיה ורעותיה לגבי קוב"ה וכדין ההוא יצה"ר מתהפך לעבד לו. דלא יכיל לשלטא עליה. וההוא ב"נ שליט עלוי כדכתיב ואתה תמשול בו. רמב"ם. יש דיעות שאסור לאדם לנהוג בהם דרך בינונית אלא יתרחק מקצה אל קצה. והוא גובה הלב שאין הדרך הטובה שיהא האדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה ביותר כמ"ש והאיש משה עניו מאוד ואחז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח. מדרכי בעלי תשובה להיות שפלים ונבזים בעיניהם ביותר:
עמק המלך. יקשה למה משבח התורה משרע"ה במדת ענוה. וכי היה מדה טובה בעולם שלא היה בו. אלא מוכח שמדת ענוה עולה על כל מדות ומצות האמורות בתורה. כי כל תיקוני התורה אינם אלא לתקן מדת ענוה:
נועם אלימלך. ענוה הוא המקור ושורש לכל דבר שבקדושה. והוא המקיים את הכל. ולכך נקרא ענוה עקב כמ"ש עקב ענוה יראת ה'. כי כמו שהרגל הוא קיום כל הגוף שהגוף עומד עליו כן ענוה. ובכל דבר שאדם עושה צריך להיות ענוה במעשה ההוא. וז"ש עקב תשמעון את המשפטים האלה. בכל המשפטים האלה צריך להשרות בו ענוה (שם) ויאמר אליו מה זה בידך ויאמר מטה. פי' איזה מצוה אתה מחזיק בידך על דרך שאחז"ל במאי זהיר טפי. ויאמר מטה ר"ל הכנעה ושפלות:
מאור עינים. והנה לפי רוב הענוה ושפלות שיש באדם כך הוא השראת שכינתו ית' בתוך האדם. וכל מה שמקרב א"ע אל בהירות הבורא יבוא אל מדרגת שפלות ביותר. מאחר שמשיג גדולת הבורא יתברך מתמעט בעיני עצמו ביותר. ולכך משרע"ה שהשיג מאוד גדולת הבורא היה עניו מכל אדם כי כל זמן שאדם נחשב בעיני עצמו למאומה אזי יש לו גבול. וא"א להבורא יתברך להשרות קדושתו בתוכו שהוא יתברך בלי גבול. ולכן לא היה מקום הארון מן המדה. ואם האדם הוא בבחינת אי"ן אז הבורא יתברך מצמצם שכינתו בתוכו. הכלל שהשפלות הוא השער לכל המדות וא"א לעבוד בשום אופן אפילו מעט מן המעט אם אין לו מדה זאת. והעיקר שיקבע בלבו באמת שהוא כן:
חובת הלבבות. כל מדות טובות סמוכות להכנעה והוא ראש ותחלה להם. וכן ראש התשובה השפלות והכנעה כמ"ש ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם, ויש מהשבים אשר לו יתרון מן הצדיק, דהיינו שחטא ואח"כ שב ממנה ושם חטאיו לנגד פניו ומבקש תמיד מחילה עליהם ונכלם מבשתו מהבורא ונכנס בלבו המורא מעונשו ונשברה נפשו והוא נכנע ושפל לפני אלהי' תמיד והיה חטאו סבת כניעותו והשתדלותו לפרוע חובת הבורא. ולא יתגאה במעשהו וישמר בשארית ימיו מן החטא. וחוטא זה יש לו יתרון על הצדיק שלא חטא חטא ההוא, וכבר נאמר שיש חטא שמועיל יותר מצדקת הצדיק. ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב כשיפנה לבו מן הכנעה ודבק בגאות ובאהבת השבח. כמו שאמר אחד לתלמידיו. אילו לא היה לכם עון הייתי מפחד עליכם יותר ממה שהוא גדול מן העון. א"ל מה הוא. אמר להם הגאות:
ראשית חכמה. ודע כי המופת המובהק על האדם אם השם לנגדו תמיד שזה פרי כל התורה הוא השפלות. ואתן לך משל לשני אנשים שיש לכל א' אלף דינרים. ואחר דר בכפר אשר כל הכפר אין להם אלף דינרים. אין ספק שזה מתגאה על אנשי הכפר. ואחד דר בעיר אשר אנשיה עשירים גדולים. אז ישפל בעיניו עשרו לנגדם. כן מי שהוא רחוק מהשי"ת מתגאה אמנם הצדיקים אשר השם לנגדם תמיד ישפלו עד לעפר בראותם בגדולת ה' ובמלאכיו וחסדיו ישפל מאוד לנגדם:
מדרש שמואל. אחז"ל והכל לפי חשבון שהש"ית מעריך מעשה בני אדם לפי טבעו שנולד. ולפעמים יתן הדין ליתן שכר לרשע. לפי שנולד במזג רע מאוד רק שמתגבר על יצרו ואינו חוטא כ"כ לפי ערך הטבע שנולד. ולפעמים יתן הדין להעניש לצדיק לפי שנולד בטבע טוב מאד. ואילו היה מתחזק א"ע בעבודת ה' אזי היה צדיק גדול יותר ממה שהוא. וזה ענין רשע וטוב לו צדיק ורע לו. לכן צריך לדון כל אדם לכף זכות. כי אולי נולד בטבע רע מאוד רק שמתגבר על יצרו והוא יותר צדיק ממך:
ערבי נחל ודע שהשפלות מקור החיים והוא התענוג האמיתי שלא ידע אדם כלל שהוא העובד. אלא ידמה בדעתו לחוטא. וזשארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים. ר"ל שניהם ביחד שעושה מע"ט ומרבה בתשובה כי מוחזק לחוטא בעיני עצמו ע"ש באריכות. ומסיק בסוף והמבחן לאדם שנכרת ממקורו הוא הגאוה. כי הגאוה הוא לאות שנכרת נשמתו ממקור החיים שהוא ענוה:
מהרב הקדוש אי"א מוהר"ר חיים מאיר יחיאל ממאגלניצא זי"ע. וז"ל עיקר שפלות להיות כאין רק שהכל הוא מהבורא יתברך כמ"ש הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל, הארץ מתחת אין עוד. וכ"ז שמרגיש עצמיותו הוא רחוק מהאמונה זו. וצריך אדם להתפלל להשי"ת שיתגלה האוצר של האמונה ויראה הטמון בלב האדם בבחינת שינה כמו השלהבת בגחלת. וצריך לעורר הניצוץ הטמון בקרבו כמו שצריך לנפח ברוח פיו בהגחלת לעורר הניצוץ אש שבו. וצריך לירא מהחטא יותר מן המיתה כי המיתה ממרק החטאים. עוד אמר יצו ה' את הברכה באסמיך. אם האדם אינו חושב א"ע לדבר נפרד ויש בפני עצמו רק שהוא חלק אלה"י ומטמין א"ע בהבורא. א"כ אין דנים את האדם אלא את הבורא כביכול. לזה האיש יכול לילך הברכה בלי ערך. וז"ש יצו ה' את הברכה באסמיך. ע"י שהאדם מטמין ומכסה עצמו בהשם ית'. והעיקר לעבוד באמת. ועיקר אמת הוא שלא ירגיש גופו כלל בעת העבדות. וצריך שידע שבכל מצוה ומצוה בונה עולמות:
זוהר פרשת שלח. זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא. כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא. והכי פתח רב מתיבתא מאן דאיהו זעיר איהו רב. ומאן דאיהו רב איהו זעיר. ת"ח לא רבי קוב"ה אלא לדאזער. ולא אזעיר אלא לדרבי. זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא. כמה איהו רב בעלויא בההוא עלמא:
מס' חסד לאברהם (מעין חמישי עין משפט נהר י') לבאר סוד גיהנם ויצר הרע. הענין כי שכר עבירה עבירה עצמה. כיצד יצר הרע הוא גיהנם דאיהו ממונה על גיהנם. והענין כי יצה"ר יש בו כוחות רבות כח לפתות על ע"ז ועל שאר עבירות ר"ל וכל כוחותיו משונה זה מזה וכן יש בו אוצרות אש זה משונה מזה כדי להעניש במספר כוחותיו כי אותם הכוחות שבו הם הם המפתים הם המענישים הם גיהנם שהכל אחד. ולזה כאשר יתפתה האדם אחר יצה"ר הרי הגביר כח גיהנם ונכנס בקליפות להתענש על ידו וכל אותם הכוחות דבוקים בו בהיותו חוטא בהם ודביקות אותם הקליפות עמו הוא עושה רושם חטאו באבר ההוא שבו מחטיא והוא מכריז עליו פלוני חטא חטא זה. ולפיכך הם שס"ה כוחות הגיהנם להעניש. והם שס"ה רשמים לרשום החוטא כנזכר והיינו סוד אמרו בזוהר פרשת ויצא שנראה לאדם כאשה יפה והיינו לפתותו ועולה ומסטין היינו הרושם המרגיז ויורד ונוטל הנשמה ומעניש בגיהנם כנזכר, וענין הרושם והכרוז הוא אומרו חקוקין על עצמותיו אחר שכלה הבשר ונשאר רושם על עצמותיו עד קבלת עונשו וכענין החטא והפגם בעשייתו כן ממש תיקונו בתשובתו. ומיני טהרה הם ג' הא' תשובה ויסורין הב' מיתה וגיהנם הג' גלגול וכל אחד קשה מחבירו. היותר טובה שבכולם והוא טהרה, היותר נכונה שבכל טהרת העונות התשובה ממש כמו שהגביר כח היצר הרע במעשיו כן מבטל כוחו במעשיו מדה כנגד מדה וממש מכבה אש היצה"ר באש הנבער בעבודתו ית'. ויש עון שגורם פגם בנפש ונתקן בגיהנם ויש עון פוגם בספיר' ונתקן בגלגול ויש שצריך תיקון בגלגול ובגיהנם. אמנם בתשובה מוחה הכל ומתקן הכל. וסוד אש גיהנם הוא, כי החיות שהם מיכא"ל גבריא"ל אוריא"ל רפא"ל וכל חיילי הקדושות שתחת ממשלתן הם יונקין מהדין ואש הגבורה מלמעלה וקיומם באש שהם מן האש ומזונם אש ומתמציתם דהיינו השמרים הדין הנשפע לחיצונים נעשה נהר דינור שהם כוחות הדין משתלשלים אלו א עד יתקרב אל הסתר פנים מקום שאין ק שאין אור הקדושה שופע אליהם ואלו ט יצר הרע וגיהנם. והצדיקים הם טובלים בנהר לא בסוף שאול ותחתית וכיוצא אלא בסוד כניסתם לקודש עוברים דרך שם לטבילה הנזכר ואינם מצטערים אלא כשיעור הנאתם מן הגשמיים והיינו אומרו גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. אמנם הרשעים מפני דבקותם ברשע ועול וחמס אין בנפשם אחר כלותם שם כח אפילו להתגלגל שהיא מתבטלה שם מכל וכל והיינו אומר שהוא נעשה אפר וזהו אם לא עשה תשובה בעולם הזה. אמנם אם עשה תשובה דרך אחרת לו. והוא כי ממש האיש ההוא השורף נפש בגיהנם הנזכר הוא ממש היה יורד ושורף איברי הקרבן הניתנים על המזבח תמורת החוטא ויצה"ר שהגביר בעבירה ואש גיהנם שהלהיב בעבירה היה נשרף שם ומתבטל באש גבוה ושם יתבטל הקטיגור שברא והמשחית שיצר בעונו המזומן לו בגיהנם לשורפו על עבירה ההיא שם היה נשרף ומתבטל בסוד תשובתו ושרפות איברי חטאתו או אשמתו, וזה מה שרציתי לבאר:
ס' חסד לאברהם, בסוד גיהנם והגלות. הענין כי העון גורם פגם בנשמה כנזכר, והפגם הוא שימשוך מהקליפה אליה רוח טומאה והיא נטמאת ונפגמת ברוח הטומאה ההיא והחזיר הנשמה לתוך אשו של גיהנם מקור הרוח הטומאה הנשפע עליו כל דבר אל שרשו אשו של גיהנם מעכל רוח הטמא ומחזירו אליו ונפרד מהנשמה והנשמה נשארת טהורה ונקיה לחזור אל שרשה שממנה נחצבה והיינו העופרת החוזר אל יסוד העפר הטמא שמשם שרשה. וכן ענין הגלות ישראל כי כמו שהם נמשכו אחרי הקליפות ונטמאו בעולם הזה כן הקב"ה מגלה אותם לטהרם בסוד הגלות שעל ידי הגלות כללות האומה נטהרת ונצרפת בסוד הגלות. והטומאה הנדבקת בהם בעון חילול התורה בארץ ישראל מתעכל ומתבטל מעט מעט. ובעת הגאולה יתבררו ויתלבנו בענין שיצאו טהורים ככסף הצרוף, ע"כ מס' חסד לאברהם:
זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע. לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וקשה למה יהיה המדה כך, ועוד חלק חבירו מאין הוא. והלא רשע הוא ורשע לגבי צדיק חבירו קרית ליה, ועוד למה יתן החלק לזה הצדיק והלא הרבה צדיקים יש. ועוד מאין יש לרשע חלק בג"ע, וגם בסיפא קשה מאין יש לצדיק חלק בגיהנם. וי"ל דאיתא בכתבי האר"י שהרשע אם מרבה לחטוא ר"ל יכול הוא להחטיא את הצדיק כי אוי לרשע אוי לשכנו ואף ע"פ שאינו יכול להחטיאו בפועל מביא את הצדיק לידי הרהור עבירה וכן הצדיק במעשיו הטובים ובעבודתו יכול הוא להעלות את נפש הרשע ואם לא יכול הוא להעלותו מחמת שנשתרש בחטא עכ"ז מביאו לידי הרהור תשובה ולכך אמרו הרשעים מלאים חרטות זו הרהור תשובה רק מחמת שנשתרשו בחטאם חוזרים לסורם ואיתא המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק וכו' שמא הרהר בתשובה, נמצא אע"פ שהוא רשע גמור נעשה צדיק גמור בהרהור תשובה. וז"ש זכה. פי' הצדיק על ידי מעשיו נוטל חלקו וחלק זרו. פי' הרשע שהרהר בתשובה ונעשה צדיק כמוהו באותו רגע וזהו חבירו דקאמר וגם תיכף כשהרהר בתשובה נגזר ליתן לו חלק בג"ע ועכשיו שחזר לסורו ניתן חלקו להצדיק שהביאו לידי הרהור תשובה ומשלו ניתן לו לכן הוא מדה שיתן לו ולא לאחר, וכך הוא להיפוך הרשע ע"י חטאו מביא את הצדיק לידי הרהור עבירה ונעשה הצדיק חבירו של הרשע ונגזר עליו להיות לו חלק בגיהנם ואח"כ חזר הצדיק לתמותו והחזיק בצדקו. נוטל הרשע חלקו בגיהנם שהביאו לידי הרהור עבירה וכפעלו ישולם לו וכך היא המדה:
הבא לטהר מסייעין אותו, וי"ל כי הנה אנו רואים אדם הבא לטהר את עצמו דהיינו שרוצה להתפלל לפניו יתברך ועושה הכנה גדולה לזה ובעומדו להתפלל בתוך עיקר כוונתו באמצע התפלה באה לו מ"ז והיכן הוא הסיוע לזה מלמעלה, אך האחת הוא כי אדרבה זהו הסיוע שלו, שהש"י שולח זאת לאדם בכדי להעלותה לשורשה כגון שבא לו מ"ז מאהבה רעה או מיראה רעה וכיוצא בזה והוא מדחה המחשבה הרעה ההיא ומדבק א"ע באהבה או ביראה דלעילא ומסיים תפלתו בהתלהבות יותר גדולה ובזה יק ניצוצות מהקליפה. וזהו הסיוע שמסייעין אותו, וזהו פי' הפסוק. וזרח השמש. ר"ל שהאדם עומד להתפלל בהתלהבות וזרח לו השמש ואח"כ פתאום באמצע התפלה ובא השמש שאבד התלהבות שבא לו מ"ז, ולמה הוא כך לזה אמר הטעם אל מקומו שואף ר"ל שואף הוא לשון ניתוק כמו שף מדוכתיה ר"ל השי"ת מזמין לו כדי שיהיה אדם זה שואף אל מקומו פי' שיוציא הניצוצות ויחזירם למקומם לשורשם בקדושה. וזהו שאמר זורח הוא שם:
הלואי שיהיה מורא שמים כמורא ב"ו וכו' הלואי הוא לשון חיבור ודמיון דבר לדבר כלומר תדמו מורא שמים למורא בשר ודם, למשל כשישן ובא רבו והקיץ אותו בידו מיד הוא נרתע ונזדעזע לפניו, ומכש"כ כשהשי"ת מקיצו משנתו שהוא בחצות הלילה כידוע. ע"כ מס' אור תורה מהרב המגיד ממעזריטש זללה"ה: