מעלת לימוד התורה · התורה מגינה ובזכותה מנצחים
לראשונה ראינו שלימוד התורה מגן על עם ישראל בזמן מלחמה, ושהעמידו לומדי תורה כנגד העמדת לוחמים, היה זה במלחמת מדין, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל.
בספר במדבר (פרק ל״א) מובא שה' ציוה את משה לנקום במדיין, על האסון שהמיטו על בני ישראל, ממש בכניסתם לארץ ישראל, וז״ל:
א) וידבר ה' אל משה לאמר:
ב) נקם נקמת בני ישאל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך:
ג) וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין:
ד) אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא:
ה) וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא:
ו) וישלח אתם משה אלף למטה לצבא, אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא,
וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו״.
על הנאמר בפס' ד' ״אלף למטה״ פעמיים, כתב המדרש רבה (במדבר רבה, וילנא,
פרשת מטות פרשה כ״ב סימן ב') שהכוונה לאלף לוחמים, אלף שומרי כלים, ואלף לומדי תורה מכל שבט, וז״ל: ״אלף למטה וגו' - י״א שני אלפים מכל שבט ושבט שלח, וי״א ג׳ אלפים מכל שבט ושבט, י״ב אלף משמרים את כליהם וכו', וי״ב אלף לתפלה, ומנין שכן? שנאמר: ״אלף למטה אלף למטה״ הרי כ״ד אלפים, ״וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה״ - הרי י״ב אחרים, מהו וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה? שהיו נמסרין זוגות זה לזה״.
* דבר דומה לזה שבמלחמה חלק לוחמים וחלק לומדים, ראינו בגמרא במסכת שבועות (דף ל״ה עמוד ב'), ששם דרשה הגמ' על הפסוק בשיר השירים (ח'): ״כרמי שלי לפני האלף לך שלמה״ - שלמה לדידיה, ומאתים לנוטרים את פריו - רבנן״.
רש״י (שם) פירש, וז״ל: ״ומאתים לנוטרים״ כו' - לרבנן, הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם״.
והריטב״א שם (חידושי הריטב״א) פירש ג״כ כרש״י, וז״ל: ״האלף לך שלמה״
לדידיה - פי' לאנפוקינון בקרבא ולמעבד בהון אנגריא, ״ומאתים לנוטרים את פריו רבנן״ וכו', פירוש, למעסק בתורה ושאין עליו עול מלכות [נ״א: למתעסק בתורה שאין כו']״.
* וכן מתבהר ממסכת סנהדרין (דף מ״ט עמוד א') שהיה שילוב מנצח בין הלומדים ללוחמים: ״דאמר רבי אבא בר כהנא: אלמלא דוד - לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב - לא עסק דוד בתורה. דכתיב: (שמואל ב', ח') ״ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא״. מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו? משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא? משום דדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו״, כלומר, כדי שיואב יצליח בקרב חייב לומד תורה כנגדו.
* בחומש ויקרא (פרק י״ט כ״ג) מובא: ״וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל״.
על פסוק זה מובא במדרש ויקרא רבה (וילנא, פרשת קדושים פרשה כ״ה, א'), וז״ל: ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל״, הה״ד (משלי ג') ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ וכו', אמרי רב הונא בשם ר' בנימין בן לוי אמר, משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא, אמר לו אבא מתיירא אני בדרך מהליסטים (שודדים) ובים מפני אפורטין (שודדי ים), מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע ונתנה לבנו, ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה, אף כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור לישראל: בני עסקו בתורה, ואין אתם מתייראים משום אומה״.
* בחומש ויקרא (פרק כ״ו, ג') מובא: ״אם בחקתי תלכו - (פירש״י עפ״י תורת כהנים) - שתהיו עמלים בתורה) - או אז: (ג) ״ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: (ו) ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם: (ז) ורדפתם את איבכם ונפלו לפניכם לחרב״.
* מסכת בבא קמא (דף י״ז עמוד א'): ״א״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי, מאי דכתיב: (ישעיהו ל״ב) אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור? כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - אית דאמרי: אויביו נופלים לפניו כיוסף, דכתיב: (דברים ל״ג) בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ״.
* ובתלמוד הירושלמי במסכת חגיגה (פ״א ה״ז): ״תני ר״ש בן יוחאי, אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, מה טעמא? (ירמי' ט', י״א) ״על מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר מבלי עבר? ויאמר ה': על עזבם את תורתי״.
ושם מסופר שרבי יהודה הנשיא - רבי - שלח את ר' חייא, ר' אסי ור' אמי לעבור בעיירות ארץ ישראל לתקן להם ספרים ומלמדים. הגיעו למקום אחד ולא מצאו שם לא ספר ולא מלמד. אמרו לאנשי העיר: הביאו לנו את שומרי העיר, הלכו והביאו להם חיילים העומדים על המשמר בחומת העיר. אמרו להם: אלו שומרי העיר?! אלו מחריבי העיר! (כלומר כשבוטחים רק בהם יוצא מהם חורבן), אמרו להם אנשי העיר: ומי אלו שומרי העיר? אמרו להם הספרים והמלמדים, שכן כתוב: (תהלים קכ״ז א') ״אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו, אם ה׳ לא ישמור עיר שווא שקד שומר״.
זוהי השקפת התורה במלוא עוזה. לומדי התורה נמצאים בישיבות לא בפטור אלא בזכות, לא ח״ו השתמטות יקרא לזה, כי אם מסירות נפש בשעת מלחמה למען עמידת העם בפני צר ואויב מחוץ. מסירות נפש בשעת שלום למען חוסנו הרוחני, והישארות תוקף סגולתו של עם סגולה בארץ סגולה.
לאחר מלחמת העולם השנייה בה שיכל רבי יוסף כהנמן מפונוביץ זצ״ל את כל בני משפחתו, הגיע לרומא כדי לחלץ ילדים ששהו בכנסיה נוצרית, בבורחם מציפורני החיה הנאצית. בדרכו עבר ליד שער הניצחון של טיטוס, שעליו ישנו עיטור שהקים רשע זה לאחר ניצחונו על עם ישראל בחורבן בית שני. ירד הרב מהרכב ועמד מול השער, ואמר בהאי לישנא: ״טיטוס טיטוס! אתה חושב שניצחת את העם היהודי? צא וראה מה נותר מתרבותך, כולם נמצאים בתוך המוזיאונים, ואילו אני צאצא של אותם עבדים נדכאים הנראים בתבליט, שהם חיים וקיימים בזכות תורתנו הנצחית והקדושה״.
* ובמסכת מכות (דף י' עמוד א') מובא: ״א״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: (תהלים קכ״ב) ״עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם״, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם - שהיו עוסקים בתורה״.
* בזוהר (כרך ב' שמות פרשת בשלח דף מ״ד עמוד א') מובא: רח״א, ״ימינך ה' נאדרי בכח״, זוהי התורה שמאדירה את הימין, וע״כ ״ימינך ה' תרעץ אויב״. כי אין דבר בעולם שישבור כוחם של עמים עכו״ם, כמו בשעה שישראל עוסקים בתורה. שכל זמן שישראל עוסקים בתורה מתחזק הימין, ונשבר כוחם ועוזם של העמים עכו״ם. ומשום זה נקראת התורה עוז, כמש״א: ״ה' עוז לעמו יתן״.
* בראשית רבה (וילנא פרשת תולדות פרשה ס״ה): ״הקול קול יעקב״, א״ר ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, דכתיב (שמות ט״ז): ״וילונו כל העדה״ ״ויבא עמלק״, ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות. א״ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו, אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: ״הקול קול יעקב״ - בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו, ואם לאו - הידים ידי עשו״.
* מדרש תהלים (בובר מזמור י״ב): ״זהו שאמר הכתוב: ״אבד חסיד מן הארץ״ (מיכה ז', ב'), אדרינוס שחיק עצמות שאל: באיזה זכות אומה זו עמדה? אמרו לו יש בהם חסידים, ויש בהם צדיקים שעמלים בתורה ועוסקין במצוות, מיד גזר והטיל מזה גמסאות על הארץ, כיון שנתנו עליהם העול הזה, חדלו מלעסוק בתורה, ועל זה אמר דוד הושיעה ה' כי גמר חסיד״. ישנה גירסא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תרנ״ו) השונה במעט, וז״ל: ״א״ל יש בה צדיקים, יש בה יגעים בתורה, מיד גזר והטילו מרגזאות (גזירות רעות לאיים על ישראל כדי שיתבטלו מהתורה) על הארץ, כיון שנתנו עליהם העול הזה חדלו מליגע בתורה״.
הסבר המדרש - כשהגיע אדריאנוס קיסר לארץ ישראל שאל את האסטרטגים שלו, כיצד אומה זו שורדת? כלומר, הוא ראה שכל הקמים על ישראל אבדו, ולא הצליחו לשבור את רוחו של העם, כגון: המצרים, סיסרא, סנחריב, נבוכדנצר ועוד רבים. האסטרטגים שלו לא ציינו ששרידותנו תלויה בנשק, בכוח פיזי או עוצמה גשמית כל שהיא, אלא כוחנו הוא בזכות הצדיקים ולומדי התורה, ואת זה הבינו באימפריה הגדולה ששלטה אז בעולם, שישראל שורדים בדרך על טבעית ושאינה רגילה, מה שבני עמנו היום לצערנו הרב לא משכילים להבין, או מבינים אך אינם רוצה להסכים.
* מסכת סנהדרין (דף צ״ד עמוד ב'): ״והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך, ועלו מעל צוארך, וחובל על מפני שמן״ (ישעיהו י'), אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה״, כלומר, בזכות מה ניצח חזקיה את צבא סנחריב העצום? בזכות התורה הרבה שלמדו אז בזמנו (ראה בהמשך בהרחבה).
* ויקרא רבה (וילנא פרשת בחוקותי פרשה ל״ה): ״תני בשם ר' אלעזר: הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו - סוף שהוא הורג אתכם״. וכן מובא בספרי (דברים פרשת עקב פיסקא מ').
* מסכת כלה רבתי (פרק ב'): ״תאנא בכל יום מלאך יוצא מלפני הקדוש ברוך הוא לחבל את העולם, ולהפכו לכמות שהיה, אלא כיון שהקדוש ברוך הוא מסתכל בתינוקות של בית רבן, ובתלמידי חכמים שיושבים בבתי מדרשות, מיד נהפך כעסו לרחמים״.
* מסכת קידושין (דף פ״ב עמוד א'): ״רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי, או לידי זקנה, או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו - הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו״.
* זוהר (כרך ב' שמות פרשת בשלח דף מ״ד עמוד א') - רח״א: ״ימינך ה' נאדרי בכח״, זוהי התורה שמאדירה את הימין, וע״כ ״ימינך ה' תרעץ אויב״. כי אין דבר בעולם שישבור כוחם של עמים עכו״ם, כמו בשעה שישראל עוסקים בתורה. שכל זמן שישראל עוסקים בתורה מתחזק הימין, ונשבר כוחם ועוזם של העמים עכו״ם. ומשום זה נקראת התורה עוז, כמש״א: ״ה' עוז לעמו יתן״.
* זוהר (כרך ב' שמות פרשת בשלח דף מ״ד עמוד א') ז״ש ״על מה אבדה הארץ״ וגו', ״ויאמר ה': על עזבם את תורתי״, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה נשבר כוחם ועוזם של כל עובדי ע״ז, ז״ש: ״ימינך ה' תרעץ אויב״. א״ר אלעזר: ודאי כן הוא כמו שלמדנו, שכל זמן שקולם של ישראל נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הקול קול יעקב, ואם לא הידיים ידי עשו, וכבר ביארנו.
* ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״(ישעיה א', כ״ז) - בספר טללי אורות (עמ' שס״ח) מובא שרבי יוסף חיים זוננפלד רבה של י־ם מצא רמז נפלא בפסוק זה. ״ציון במשפט תפדה״ (1076) - בגימטריה ״תלמוד ירושלמי״ (1076), ״ושביה בצדקה״ (524) - בגימטריה ״תלמוד בבלי״ (524), ללמדך, שרק בקיום שני התלמודים תפדה ציון מיד הגויים, ולא בחיל ובכוח.
רבי יצחק זאב מבריסק (הגרי״ז) אמר: ״מובטחני שברוח הקודש נאמרה, ולא עוד אלא, שאף ייתכן לומר, שמשום כך קראו גופא לשני התלמודים בשם ״תלמוד בבלי״ ו״תלמוד ירושלמי״.