אור ברסלב
קונטרס תורתו אומנותו מעלת לימוד התורה

קונטרס תורתו אומנותו

מעלת לימוד התורה

הקדמה

לפני שאתייחס לסוגיה הבוערת בעניין גיוס בני הישיבות, החלטתי להרחיב תחילה בפרק זה מעט על מעלת התורה , כדי לתת לאנשים מושג מהי תורה ומהו ערכה, ומהי חשיבותה לעם ישראל כעם וככוח המגן עלינו, הן ברוחניות והן בגשמיות, ולאחר מכן להתייחס לעניינים הבוערים, לצערי הרב, אנשים המכנים את עצמם דתיים הם אלו שעומדים בראש המסיתים, ולענ״ד דבריהם נובעים מחוסר ידיעת התורה וערכיה במקרה הטוב, ובמקרה הרע משנאת ת״ח. אנשים אלו המבזים ת״ח מוגדרים בהלכה אפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא, ואם יראו כעת את דברי חז״ל הקשים, אולי יתעוררו לתשובה וישנו את מעשיהם והתבטאויותיהם.

חובה על כל יהודי ללמוד תורה

בספר יהושע פרק (א', ח') כתוב: ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל״.

הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה (בהקדמה) כתב שהלכות תלמוד תורה יש בכללן שתי מצות עשה: (א) ללמוד תורה. (ב) לכבד מלמדיה ויודעיה.

ושם (פרק א') פירט הרמב״ם מי חייב ללמוד תורה, איך ועד מתי, וז״ל:

הלכה ח' - ״כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: ״והגית בו יומם ולילה״.

הלכה ט' - ״גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים, ומהן שואבי מים, ומהן סומים, ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו״.

הלכה י' - ״עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר: ״ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך״, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח״.

וכך פסק מרן השולחן ערוך (בהלכות תלמוד תורה, חיו״ד סימן רמ״ו הלכה א')

״כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א', ח'). ומי שא״א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים״.

״הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור). ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו״.

מתי החלו ללמוד תורה?

לימוד תורה ובתי מדרש ללימוד תורה הוזכרו עוד לפני האבות הקדושים, שם בן נח ונינו - עבר הוזכרו כלמדנים בבתי מדרש, כמובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין, הלל עמוד 135): ״חמשה צדיקים עמדו בעולם: נח, שם ועבר, אשור ואברהם, נח לא הקפיד לעבוד אלא עמד ונטע כרם, שם ועבר הטמינו עצמם [ועסקו בתורה] ״.

וכן מובא גם בילקוט שמעוני (תורה פרשת תולדות רמז ק״י) לגבי רבקה אמנו ע״ה: ״ותלך לדרוש את ה'״, וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים? אלא לא הלכה אלא לבית מדרשו של שם ועבר, ללמדך כל מי שהוא מקבל פני זקן כאלו הוא מקבל פני שכינה״.

לימוד התורה בישיבה בעם ישראל החל כבר מהאבות הקדושים, והמשיך הלאה במצרים, במדבר ועד ימינו ללא כל הפסקה, כמובא בגמרא במסכת יומא (דף כ״ח ע״ב), וז״ל: ״דאמר רבי חמא ברבי חנינא: מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם.

היו במצרים - ישיבה עמהם, שנאמר: (שמות ג') ״לך ואספת את זקני ישראל״, היו במדבר - ישיבה עמהם, שנאמר: (במדבר יא) ״אספה לי שבעים איש מזקני ישראל״. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: (בראשית כ״ד) ״ואברהם זקן בא בימים״, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: (בראשית כ״ז) ״ויהי כי זקן יצחק״, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: (בראשית מ״ח) ״ועיני ישראל כבדו מזקן״. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: (בראשית כ״ד) ״ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו״, אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו. (בראשית ט״ו) ״הוא דמשק אליעזר״ - אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים״.

וכן הרמב״ם בהלכות עבודה זרה (פרק א' הלכה ג') פירט לנו איך החל אברהם לעבוד את ה', ואיך הועברה התורה והאמונה בה' מדור לדור, וז״ל: ״...ויקרא שם בשם ה' אל עולם״ (בראשית כ״א, ל״ג), וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה. וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר. ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו. ויעקב אבינו למד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד. והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה׳. עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות. ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה״.

כאשר נאלץ יעקב אבינו ע״ה לרדת לגלות במצרים, שלח לפני כן את יהודה לבנות ישיבה, ורק אח״כ ירד למצרים, כמובא בחומש בראשית (פרק מ״ו, כ״ח): ״ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה, ויבאו ארצה גשן״.

ועל כך מובא במדרש אגדה (בובר, בראשית פרק מ״ו סימן כ״ח): ״ד״א ״ואת יהודה שלח״, לתקן לו בית תלמוד, שיהיה מורה בו בתורה, ויהיו שם השבטים קוראים בתורה״, כלומר יהודי בכל מצב ובכל מקום חייב שתהיה לו ישיבה שהיא מרכז החיים (ולא מתנסי״ם וכד'), וכן לומדי תורה.

ואכן, מאז ועד ימינו אנו לא פסק ולא נדם קול התורה מעם ישראל אפילו רגע אחד, הן בהיותו בארץ ישראל בשיא תפארתו ואף בשפלותו, והן בהיותו בגולה בין שבעים זאבים, הן בימי מלחמה וכל שכן בימי שלום, תמיד ישבו ולמדו תורה, כי התורה היא כוחנו והיא סוד שרידותנו.

חשיבות ומעלת לימוד התורה

* במסכת מגילה (דף ט״ז עמוד ב') מובאים דברי חז״ל הקדושים על מעלת לימוד התורה ביחס למצוות החשובות ביותר, ומשם מתברר שמעלתה גדולה אף מהצלות נפשות, כיבוד אב ואם ובנין בית המקדש:

״אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. (ועיין בתוס' סוטה (דף כ״ב עמ' ב') שכתבו שכל זה באופן שלא הגיע לידו עניין הצלת נפשות, שאם רואה טובע בנהר ויעצום עיניו וילמד, חטא גדול בידו).

אמר רב ואיתימא רב שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים - לא הניחו עזרא ועלה.

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש״.

* במשנה מסכת אבות (פרק א' משנה ב'): ״שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים״ - הקדים התורה ואח״כ עבודה וגמילות חסדים, בבחינת ות״ת כנגד כולם.

* מסכת נדרים (דף ל״ב עמוד א'): ״דאמר ר' אליעזר: גדולה תורה - שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״.

* מסכת מועד קטן (דף ט' עמוד ב'): ״כתיב (משלי ג'): ״יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב (משלי ח') וכל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה!״

* מסכת ברכות (דף ח' עמוד א'): ״והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד״.

* מסכת ברכות (דף י״ז עמוד א'): ״אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן״ (מאפשרות לבעליהן ללמוד תורה, וממתינות להם עד שישובו מהישיבה).

רמב״ם הלכות תלמוד תורה (פרק א' הלכה ג׳): ״אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום״.

הלכה ד׳ - ״היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להיעשות ע״י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו״.

״ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה. רבינא אמר: מחרימין אותה״.

וכך פסק הרמב״ם הלכות תלמוד תורה (פרק ב' הלכה א'): ״מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו מחרימין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן״.

* מסכת שבת (דף ל' עמוד א'): ״אמר לו: (תהלים פ״ד) ״כי טוב יום בחצריך מאלף״, טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח״.

זלמן שז״ר

(נשיא מדינת ישראל השלישי, בין השנים התשכ״ג - התשל״ג) (1963 - 1973)

״והלא ענין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של ״ושננתם לבניך״ עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית, ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה. ועוד בימי ר' שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר. ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה, עשיר ורש, בין עיקר בין מרובה ילדים, רווק ולא רווק - כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה״.

(דברים אלו נאמרו על ידי מר שז״ר בשנת התש״ט, 1949 בהיותו שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, והודפסו ע״י מדינת ישראל על שטר של 200 ש״ח)

התורה מגינה ובזכותה מנצחים

לראשונה ראינו שלימוד התורה מגן על עם ישראל בזמן מלחמה, ושהעמידו לומדי תורה כנגד העמדת לוחמים, היה זה במלחמת מדין, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל.

בספר במדבר (פרק ל״א) מובא שה' ציוה את משה לנקום במדיין, על האסון שהמיטו על בני ישראל, ממש בכניסתם לארץ ישראל, וז״ל:

א) וידבר ה' אל משה לאמר:

ב) נקם נקמת בני ישאל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך:

ג) וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין:

ד) אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא:

ה) וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא:

ו) וישלח אתם משה אלף למטה לצבא, אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא,

וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו״.

על הנאמר בפס' ד' ״אלף למטה״ פעמיים, כתב המדרש רבה (במדבר רבה, וילנא,

פרשת מטות פרשה כ״ב סימן ב') שהכוונה לאלף לוחמים, אלף שומרי כלים, ואלף לומדי תורה מכל שבט, וז״ל: ״אלף למטה וגו' - י״א שני אלפים מכל שבט ושבט שלח, וי״א ג׳ אלפים מכל שבט ושבט, י״ב אלף משמרים את כליהם וכו', וי״ב אלף לתפלה, ומנין שכן? שנאמר: ״אלף למטה אלף למטה״ הרי כ״ד אלפים, ״וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה״ - הרי י״ב אחרים, מהו וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה? שהיו נמסרין זוגות זה לזה״.

* דבר דומה לזה שבמלחמה חלק לוחמים וחלק לומדים, ראינו בגמרא במסכת שבועות (דף ל״ה עמוד ב'), ששם דרשה הגמ' על הפסוק בשיר השירים (ח'): ״כרמי שלי לפני האלף לך שלמה״ - שלמה לדידיה, ומאתים לנוטרים את פריו - רבנן״.

רש״י (שם) פירש, וז״ל: ״ומאתים לנוטרים״ כו' - לרבנן, הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם״.

והריטב״א שם (חידושי הריטב״א) פירש ג״כ כרש״י, וז״ל: ״האלף לך שלמה״

לדידיה - פי' לאנפוקינון בקרבא ולמעבד בהון אנגריא, ״ומאתים לנוטרים את פריו רבנן״ וכו', פירוש, למעסק בתורה ושאין עליו עול מלכות [נ״א: למתעסק בתורה שאין כו']״.

* וכן מתבהר ממסכת סנהדרין (דף מ״ט עמוד א') שהיה שילוב מנצח בין הלומדים ללוחמים: ״דאמר רבי אבא בר כהנא: אלמלא דוד - לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב - לא עסק דוד בתורה. דכתיב: (שמואל ב', ח') ״ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא״. מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו? משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא? משום דדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו״, כלומר, כדי שיואב יצליח בקרב חייב לומד תורה כנגדו.

* בחומש ויקרא (פרק י״ט כ״ג) מובא: ״וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל״.

על פסוק זה מובא במדרש ויקרא רבה (וילנא, פרשת קדושים פרשה כ״ה, א'), וז״ל: ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל״, הה״ד (משלי ג') ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ וכו', אמרי רב הונא בשם ר' בנימין בן לוי אמר, משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא, אמר לו אבא מתיירא אני בדרך מהליסטים (שודדים) ובים מפני אפורטין (שודדי ים), מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע ונתנה לבנו, ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה, אף כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור לישראל: בני עסקו בתורה, ואין אתם מתייראים משום אומה״.

* בחומש ויקרא (פרק כ״ו, ג') מובא: ״אם בחקתי תלכו - (פירש״י עפ״י תורת כהנים) - שתהיו עמלים בתורה) - או אז: (ג) ״ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו: (ו) ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם: (ז) ורדפתם את איבכם ונפלו לפניכם לחרב״.

* מסכת בבא קמא (דף י״ז עמוד א'): ״א״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי, מאי דכתיב: (ישעיהו ל״ב) אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור? כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - אית דאמרי: אויביו נופלים לפניו כיוסף, דכתיב: (דברים ל״ג) בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ״.

* ובתלמוד הירושלמי במסכת חגיגה (פ״א ה״ז): ״תני ר״ש בן יוחאי, אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, מה טעמא? (ירמי' ט', י״א) ״על מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר מבלי עבר? ויאמר ה': על עזבם את תורתי״.

ושם מסופר שרבי יהודה הנשיא - רבי - שלח את ר' חייא, ר' אסי ור' אמי לעבור בעיירות ארץ ישראל לתקן להם ספרים ומלמדים. הגיעו למקום אחד ולא מצאו שם לא ספר ולא מלמד. אמרו לאנשי העיר: הביאו לנו את שומרי העיר, הלכו והביאו להם חיילים העומדים על המשמר בחומת העיר. אמרו להם: אלו שומרי העיר?! אלו מחריבי העיר! (כלומר כשבוטחים רק בהם יוצא מהם חורבן), אמרו להם אנשי העיר: ומי אלו שומרי העיר? אמרו להם הספרים והמלמדים, שכן כתוב: (תהלים קכ״ז א') ״אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו, אם ה׳ לא ישמור עיר שווא שקד שומר״.

זוהי השקפת התורה במלוא עוזה. לומדי התורה נמצאים בישיבות לא בפטור אלא בזכות, לא ח״ו השתמטות יקרא לזה, כי אם מסירות נפש בשעת מלחמה למען עמידת העם בפני צר ואויב מחוץ. מסירות נפש בשעת שלום למען חוסנו הרוחני, והישארות תוקף סגולתו של עם סגולה בארץ סגולה.

לאחר מלחמת העולם השנייה בה שיכל רבי יוסף כהנמן מפונוביץ זצ״ל את כל בני משפחתו, הגיע לרומא כדי לחלץ ילדים ששהו בכנסיה נוצרית, בבורחם מציפורני החיה הנאצית. בדרכו עבר ליד שער הניצחון של טיטוס, שעליו ישנו עיטור שהקים רשע זה לאחר ניצחונו על עם ישראל בחורבן בית שני. ירד הרב מהרכב ועמד מול השער, ואמר בהאי לישנא: ״טיטוס טיטוס! אתה חושב שניצחת את העם היהודי? צא וראה מה נותר מתרבותך, כולם נמצאים בתוך המוזיאונים, ואילו אני צאצא של אותם עבדים נדכאים הנראים בתבליט, שהם חיים וקיימים בזכות תורתנו הנצחית והקדושה״.

* ובמסכת מכות (דף י' עמוד א') מובא: ״א״ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: (תהלים קכ״ב) ״עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם״, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם - שהיו עוסקים בתורה״.

* בזוהר (כרך ב' שמות פרשת בשלח דף מ״ד עמוד א') מובא: רח״א, ״ימינך ה' נאדרי בכח״, זוהי התורה שמאדירה את הימין, וע״כ ״ימינך ה' תרעץ אויב״. כי אין דבר בעולם שישבור כוחם של עמים עכו״ם, כמו בשעה שישראל עוסקים בתורה. שכל זמן שישראל עוסקים בתורה מתחזק הימין, ונשבר כוחם ועוזם של העמים עכו״ם. ומשום זה נקראת התורה עוז, כמש״א: ״ה' עוז לעמו יתן״.

* בראשית רבה (וילנא פרשת תולדות פרשה ס״ה): ״הקול קול יעקב״, א״ר ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, דכתיב (שמות ט״ז): ״וילונו כל העדה״ ״ויבא עמלק״, ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות. א״ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו, אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: ״הקול קול יעקב״ - בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו, ואם לאו - הידים ידי עשו״.

* מדרש תהלים (בובר מזמור י״ב): ״זהו שאמר הכתוב: ״אבד חסיד מן הארץ״ (מיכה ז', ב'), אדרינוס שחיק עצמות שאל: באיזה זכות אומה זו עמדה? אמרו לו יש בהם חסידים, ויש בהם צדיקים שעמלים בתורה ועוסקין במצוות, מיד גזר והטיל מזה גמסאות על הארץ, כיון שנתנו עליהם העול הזה, חדלו מלעסוק בתורה, ועל זה אמר דוד הושיעה ה' כי גמר חסיד״. ישנה גירסא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תרנ״ו) השונה במעט, וז״ל: ״א״ל יש בה צדיקים, יש בה יגעים בתורה, מיד גזר והטילו מרגזאות (גזירות רעות לאיים על ישראל כדי שיתבטלו מהתורה) על הארץ, כיון שנתנו עליהם העול הזה חדלו מליגע בתורה״.

הסבר המדרש - כשהגיע אדריאנוס קיסר לארץ ישראל שאל את האסטרטגים שלו, כיצד אומה זו שורדת? כלומר, הוא ראה שכל הקמים על ישראל אבדו, ולא הצליחו לשבור את רוחו של העם, כגון: המצרים, סיסרא, סנחריב, נבוכדנצר ועוד רבים. האסטרטגים שלו לא ציינו ששרידותנו תלויה בנשק, בכוח פיזי או עוצמה גשמית כל שהיא, אלא כוחנו הוא בזכות הצדיקים ולומדי התורה, ואת זה הבינו באימפריה הגדולה ששלטה אז בעולם, שישראל שורדים בדרך על טבעית ושאינה רגילה, מה שבני עמנו היום לצערנו הרב לא משכילים להבין, או מבינים אך אינם רוצה להסכים.

* מסכת סנהדרין (דף צ״ד עמוד ב'): ״והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך, ועלו מעל צוארך, וחובל על מפני שמן״ (ישעיהו י'), אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה״, כלומר, בזכות מה ניצח חזקיה את צבא סנחריב העצום? בזכות התורה הרבה שלמדו אז בזמנו (ראה בהמשך בהרחבה).

* ויקרא רבה (וילנא פרשת בחוקותי פרשה ל״ה): ״תני בשם ר' אלעזר: הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו - סוף שהוא הורג אתכם״. וכן מובא בספרי (דברים פרשת עקב פיסקא מ').

* מסכת כלה רבתי (פרק ב'): ״תאנא בכל יום מלאך יוצא מלפני הקדוש ברוך הוא לחבל את העולם, ולהפכו לכמות שהיה, אלא כיון שהקדוש ברוך הוא מסתכל בתינוקות של בית רבן, ובתלמידי חכמים שיושבים בבתי מדרשות, מיד נהפך כעסו לרחמים״.

* מסכת קידושין (דף פ״ב עמוד א'): ״רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי, או לידי זקנה, או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו - הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו״.

* זוהר (כרך ב' שמות פרשת בשלח דף מ״ד עמוד א') - רח״א: ״ימינך ה' נאדרי בכח״, זוהי התורה שמאדירה את הימין, וע״כ ״ימינך ה' תרעץ אויב״. כי אין דבר בעולם שישבור כוחם של עמים עכו״ם, כמו בשעה שישראל עוסקים בתורה. שכל זמן שישראל עוסקים בתורה מתחזק הימין, ונשבר כוחם ועוזם של העמים עכו״ם. ומשום זה נקראת התורה עוז, כמש״א: ״ה' עוז לעמו יתן״.

* זוהר (כרך ב' שמות פרשת בשלח דף מ״ד עמוד א') ז״ש ״על מה אבדה הארץ״ וגו', ״ויאמר ה': על עזבם את תורתי״, כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה נשבר כוחם ועוזם של כל עובדי ע״ז, ז״ש: ״ימינך ה' תרעץ אויב״. א״ר אלעזר: ודאי כן הוא כמו שלמדנו, שכל זמן שקולם של ישראל נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הקול קול יעקב, ואם לא הידיים ידי עשו, וכבר ביארנו.

* ״ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״(ישעיה א', כ״ז) - בספר טללי אורות (עמ' שס״ח) מובא שרבי יוסף חיים זוננפלד רבה של י־ם מצא רמז נפלא בפסוק זה. ״ציון במשפט תפדה״ (1076) - בגימטריה ״תלמוד ירושלמי״ (1076), ״ושביה בצדקה״ (524) - בגימטריה ״תלמוד בבלי״ (524), ללמדך, שרק בקיום שני התלמודים תפדה ציון מיד הגויים, ולא בחיל ובכוח.

רבי יצחק זאב מבריסק (הגרי״ז) אמר: ״מובטחני שברוח הקודש נאמרה, ולא עוד אלא, שאף ייתכן לומר, שמשום כך קראו גופא לשני התלמודים בשם ״תלמוד בבלי״ ו״תלמוד ירושלמי״.

עונש על ביטול תורה

אלו הרוצים לבטל את בני התורה מלימודם, צריכים לקחת בחשבון את הסיכונים הגדולים לעם ישראל, ולהם עצמם.

* מסכת שבת (דף קי״ט עמוד ב'): ״אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר: (ירמיהו ו') שפך על עולל בחוץ וגו' מה טעם שפך - משום דעולל בחוץ.

* מסכת בבא מציעא (דף פ״ה עמוד א'): ״אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: (ירמיהו ט') מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה, על מה אבדה הארץ? דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר (ירמיהו ט'): ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם״, אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה״. (רש״י - גילו דעתם שאינה מתנה חשובה להם״).

* ובתלמוד הירושלמי במסכת חגיגה (פ״א ה״ז): ״תני ר״ש בן יוחי, אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, מה טעמא? (ירמי' ט', י״א) ״על מה אבדה הארץ, נצתה כמדבר מבלי עבר? ויאמר ה': על עזבם את תורתי״.

* זוהר (כרך ב' שמות פרשת בשלח דף מ״ד עמוד א') - ובשעה שישראל אינם עוסקים בתורה, מתחזק השמאל, ומתחזק כוחם של העמים עכו״ם שיונקים מן השמאל, ושולטים עליהם על ישראל, וגוזרים עליהם גזירות שאינם יכולים לעמוד בהם, ועל זה נגלו בני ישראל ונתפזרו בין האומות.

* מסכת נדרים (דף ל״ב עמוד א'): ״אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת״ח (הר״ן - הוליכן למלחמה), שנאמר: (בראשית י״ד) וירק את חניכיו ילידי ביתו״.

* מסכת סוטה (דף י' עמוד א'): ״דרש רבא: מה נענש אסא? (רש״י - לחלות) מפני שעשה אנגריא (רש״י - עבודת המלך) בתלמידי חכמים, שנאמר: (מלכים א', ט״ו) ״והמלך אסא השמיע את כל יהודה״.

* מסכת סנהדרין (דף ק״ו עמוד א'): ״מאי לשון רפידים? רבי אליעזר אומר: רפידים שמה, רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה, שנאמר: (ירמיהו מ״ז) לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים״.

רש״י - ״מפני רפיון ידיים - של תורה ומצות, והכי נמי רפידים - רפיון ידיים הוא, כלומר, מפני שרפו ידיים מן התורה, בא עליהם עמלק״. (לא שהפסיקו ללמוד תורה, אלא שהייתה כאן רק התרופפות וכבר מצא עמלק מקום לתבוע את אשר הובטח לו ״ופרקת עולו״).

לא רק בני יעקב חיים עם אמונה והבטחה זו, גם עשיו ובניו קיבלו הבטחה כזו מאביהם, שבמידה וישראל יפרקו עול תורה אז הם יוכלו על ישראל, כמובא בספר בראשית (פרק כ״ז, מ'): ״ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך״. וע״ז מובא במדרש בראשית רבה (וילנא פרשת תולדות פרשה ס״ז): ״א״ר יוסי בר חלפתא, אם ראית אחיך פורק עולה של תורה מעליו, גזור עליו שמדים ואתה שולט בו״.

* מסכת עירובין (דף ס״ג עמוד ב'): ״דאמר רבי אבא בר פפא: לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, שנאמר (יהושע ה'): ״ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא״ וגו', וכתיב: ״ויאמר (לו) [לא] כי אני שר צבא ה' עתה באתי״ וגו'. אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. - על איזה מהן באת? - אמר לו: עתה באתי. מיד: (יהושע ח') ״וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק״.

רש״י - ״הכי קאמר ליה: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, בערב ביטלתם התמיד, ועכשיו שחשיכה אתם מבטלים תלמוד תורה, לפי שהיו עסוקים במלחמה ביום לא היה להן עת לעסוק בתורה אלא בלילה, והדבר מוכיח שעל עסקי תלמוד תורה הוכיחו״.

מעלת לומדי התורה

״אילו היו אומות העולם יודעים מה היה המקדש יפה להם, קסטריות (מבצרים) היו מקיפים אותו כדי לשומרו (מדרש במדבר רבה א', ג'), כלומר, כל השפע שיורד לעולם זה בזכות בית המקדש, ולו ידעו זאת אומות העולם היו מציבים שמירה חזקה כדי לשומרו מפני כל צר ואוייב.

על אותו משקל אפשר לומר - לו ידעה מדינת ישראל כמה עוזרות הישיבות לקיומה, חיילים הייתה מעמידה סביב להן, לשמור על התלמידים לבל יבטלו אף רגע אחד מלימודם, כי בנפשו של היישוב הוא. שהרי כל קיום והתפתחות מדינת ישראל לענ״ד הוא בגדר של נס, ודברים כעין אלו שמעתי לפני מספר שנים מראש ממשלת אנגליה גורדון בראון, שאמר: ״שאחד הניסים הגדולים של ה-120 הוא התפתחותה של מדינת ישראל״. כדי שיתרחש נס של הקב״ה צריך עפ״י אמונתנו זכויות (נכון, גם עשייה), והזכות של המדינה, שאותה אני רואה שעמדה למדינת ישראל, היא לומדי התורה לרבבותיהם, שכיום ב״ה כאן הוא מרכז לימוד התורה הגדול ביותר בעולם.

* בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ז' עמוד ב') מובא דיון לגבי חומה שבונים אותה מפני האויב, מי צריך לממן אותה, וז״ל: ״רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן (רש״י - רמא דשורא אדרבנן - הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם). אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב: (תהלים קל״ט) ״אספרם מחול ירבון״, אספרם למאן? אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו: (בראשית כ״ב) ״כחול אשר על שפת הים״, צדיקים עצמם מחול ירבון? אלא הכי קאמר: אספרם למעשיהם של צדיקים - מחול ירבון, וק״ו: ומה חול (רש״י - שהוא מועט ממעשיהם של צדיקים) שמועט - מגין על הים (רש״י - והוא לו לחומה), מעשיהם של צדיקים שהם מרובים - לא כל שכן שמגינים עליהם. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה, מאי טעמא לא תימא ליה מהא: (שיר השירים ח') ״אני חומה ושדי כמגדלות״, אני חומה - זו תורה, ושדי כמגדלות - אלו ת״ח (רש״י - אלמא אין צריכין חומה), ור״ל סבר לה כדדרש רבא: (שיר השירים ח') ״אני חומה״ - זו כנסת ישראל, ״ושדי כמגדלות״ - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות״.

* מסכת ברכות (דף ל״ד עמוד ב'): ״אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן - (ישעיהו ס״ד) ״עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו״.

* רמב״ם הלכות שמיטה ויובל (פרק י״ג הלכה י״ב): ״ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל, ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: ״ברך ה' חילו״, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: ״אני חלקך ונחלתך״. (כשבכנסת יקבלו שכל ויבינו שבני הישיבות הם חיילים בצבא ה', אז החייל הזה יקרא עפ״י המלצת הרמב״ם ״חיל ה׳ ״).

הלכה י״ג - ״ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה״ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע״ה אומר: ״ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי״.

ביזוי תלמיד חכם, ועונש המבזהו

בדורנו אנו רואים את הזלזול הרב בתלמידי חכמים, שכל זב חוטם ומצורע פוער את פיו כנגדם, בבחינת: ״כל המצר לישראל נעשה ראש״ (גיטין נ״ו:). מן הסתם אין הם יודעים את גודל עוונם, לפיכך אביא כעת מהו ביזוי ת״ח ומה עונשו.

* בחומש ויקרא (פרק כ״ו, ט״ו) מובא: ״ואם בחקתי תמאסו״ (שם פס' ט״ו) - (פירש״י - אם תמאסו את החכמים), ואם משפטי תגעל נפשכם לבלתי״ - (פירש״י - תשנאו

את החכמים), או אז ״ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם, ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם״ (שם י״ז), כלומר, התורה מתרה ומזהירה ששנאת תלמידי חכמים גורמת לאסונות מול האויבים.

מסכת שבת (דף קי״ט:) א״ך יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (דברי הימים ב' ל״ו): ״ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים, ובוזים דבריו, ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו, עד (אין) [לאין] מרפא״, מאי עד לאין מרפא? - אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו״.

וכן מובא שם עוד: ״אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (דברי הימים א' ט״ז): ״אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו?״ ״אל תגעו במשיחי״ - אלו תינוקות של בית רבן, ״ובנביאי אל תרעו״ - אלו תלמידי חכמים״.

הרמב״ם הלכות תלמוד תורה (פרק ו' הלכה י״א) פסק, וז״ל: ״עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: ״ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו״, כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה: ״אם בחקותי תמאסו״, מלמדי חוקותי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל ״כי דבר ה׳ בזה״.

וכן פסק בשולחן ערוך (חיו״ד, הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם, סימן רמ״ג סעיף ו'): ״עוון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל: ״כי דבר ה' בזה״ (במדבר ט״ו, ל״א).

המשנה במסכת סנהדרין (דף צ' עמוד א') דנה במי שיש לו או אין לא חלק לעולם הבא, וז״ל: ״ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס״.

ובגמ' שם במסכת סנהדרין (דף צ״ט עמוד ב') דנה הגמ' מהו אפיקורוס?: ״אפיקורוס - רבי ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם. אפיקורוס כגון מאן? - אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו (מה הועילו לנו החכמים, לצורכם הם למדו ושנו). (רש״י - מאי אהני לן - והם אינן יודעין שעולם מתקיים עליהם).

אמר ליה אביי: האי מגלה פנים בתורה נמי הוא, דכתיב: (ירמיהו ל״ג) ״אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי״. (רש״י - אם לא בריתי יומם ולילה וגו' - שמהנין לעולם ומקיימין [אותו], והוא אומר דלא מהני מידי).

אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא נמי שמע מינה, שנאמר: (בראשית י״ח) ״ונשאתי לכל המקום בעבורם״. (רש״י - מהכא נמי שמעינן - שהצדיקים מהנין לאחרים).

הרמב״ם בפירושו למשנה (מסכת סנהדרין פרק י') פירש את המילה אפיקורוס, וז״ל: ״ומילת אפיקורוס היא מילה ארמית, ענינה ההקלה והזלזול בתורה או בחכמי התורה, ולפיכך מניחים שם זה בסתם על מי שאינו מאמין ביסודות התורה, או מבזה את החכמים, או איזה תלמיד חכמים שיהיה, או רבו״.

וכן פסק הרמב״ם עוד בהלכות תשובה (פרק ג' י״ד): ״כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו, אף על פי שהן מישראל אין להם חלק לעוה״ב, ויש עבירות קלות מאלו ואעפ״כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה״ב, וכדי (וכדאי) הן להתרחק מהן ולהיזהר בהן, ואלו הן: ...והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו והמבזה״ וכו'.

מסקנה - המבזה ת״ח באומרו ״מה הועיל לנו לימודך״, וכן המכנהו בכינויי גנאי, כגון: ״פרזיט״, ״משתמט״ וכד׳, הריהו אפיקורוס ומגלה פנים בתורה, שדינו הוא שאין לו חלק לעולם הבא.

בנוסף לכך שאין לו חלק לעולם הבא, מובא ברמב״ם ובשו״ע שגם בעולם הזה הוא מנודה.

הרמב״ם בהלכות שחיטה (פ״ב הלכה י״ב), וכן פסק בשו״ע (חיו״ד סימן ב', ב') אסרו את שחיטתו: ״אם היה מומר לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיא, או אפיקורוס והוא כופר בתורה ובמשה רבינו וכו', הרי הוא כעכו״ם ושחיטתו נבילה״.

הרמב״ם בהלכות אבל (פ״א הלכה י'): ״האפיקורסים והמומרים והמוסרים, כל אלו אין מתאבלים עליהם... שהרי אבדו שונאיו של הקב״ה, ועליהם הכתוב אומר: ״הלא משנאיך ה' אשנא״.

הרמב״ם בהלכות עדות (פרק י״א הלכה י״א) פסק שהוא פסול לעדות: ״המוסרים והאפיקורסים והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אלו המורדים והכופרים פחותים הם מן הגויים, שהגויים לא מעלים ולא מורידים, ויש לחסידיהם חלק לעולם הבא. ואלו מורידים ולא מעלים, ואין להם חלק לעוה״ב״.

הרמב״ם הלכות תפילין (פ״א הל' י״ג) פסק שספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו״.

מרן השו״ע (חיו״ד סימן קכ״ד, ח') פסק, שאם נגע האפיקורוס ביין, היין יין נסך ואסור בשתייה.

הרמב״ם בשו״ת הרמב״ם (סימן רס״ה) פסק, שאין לצרף את האפיקורוס למניין של מתפללים.

להמחשת וחיזוק האידיאל של לימוד תורה כערך עליון, וכמגן העם היהודי הן מההיבט הרוחני והן מהחומרי, אביא רעיון וסיפור נפלא המובא בספר לקח טוב על התורה.

בראשית (פרק י״ח פסוק כ״ו): ״ויאמר ה׳: אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם״.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ״ט.) אומרת שאלו האומרים ״מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו״, כלומר מה תועלת יש לנו מהחכמים, הרי כל מה שהם לומדים אין זה אלא לצורך עצמם, נקראים ״מגלים פנים בתורה״, ומפרש רש״י: ״כופרים במה שכתוב בתורה״.

כאחד המקורות לדין זה, מביאה הגמ' את הפסוק ״ונשאתי לכל המקום בעבורם״.

מכאן שבכוח הצדיקים להגן על כל תושבי המקום שבו הם נמצאים. ואפילו אם בני המקום הם רשעים שכבר נגזר דינם לכליה.

הוסיף מו״ר הגר״א לופיאן זצ״ל ואמר: הנה נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו אכן נמצאו צדיקים בסדום, העיר לא הייתה נהפכת, והחיים היו נמשכים במסלולם הרגיל. בוודאי אף אחד מאנשי סדום הניצולים לא היה מעלה בדעתו שאת חייו הוא חייב לצדיקי המקום. וכאז גם עתה. איש אינו יודע כמה גזירות התבטלו בדורנו ובדורות הקודמים, בזכות הצדיקים החיים בכל דור ודור. ולא זו בלבד, אלא כאשר חוזרים אנשי הצבא מהמערכה עטורי ניצחון, רבים הם הסבורים כי הניצחון הושג רק בזכות הלוחמים. לכן, חובה עלינו לשנן את הנלמד מהפסוק: ״ונשאתי לכל המקום בעבורם״, ולזכור תמיד את גודל התרומה שתורמים הצדיקים ולומדי התורה.

דוגמא לדבר אנו מוצאים במדרש איכה (פרשה ב'), שם מסופר על מאתיים אלף גיבורים שהיו בצבא בר כוכבא. במשך שלש שנים וחצי הקיף אותם אדריאנוס בביתר, ולא יכול להם. בכל אותה העת שהה בביתר דודו של בר כוכבא, רבי אלעזר המודעי, שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום היה מתפלל ואומר: ״רבש״ע אל תשב בדין היום״. כאשר ראה אדריאנוס שאינו מצליח לכבוש את העיר, עמד לחזור לארצו. לפני שיצא משם, בא אליו כותי אחד וא״ל: ״יש באפשרותך לנצח אותם רק אם תדע לפגוע בכוח האמיתי שלהם, והוא ר׳ אלעזר המודעי. שכן כל זמן שר״א המודעי מתפלש בשק ואפר ומתפלל, לא תצליח לכובשם״. הלך אותו כותי ומצא את ר״א מתפלל. עשה את עצמו כאילו הוא לוחש לו דבר מה על אוזנו, מיד באו אנשים אל בר כוכבא ואמרו לו: ״דודך ר״א רוצה להשלים עם אדריאנוס, וראייה לדבר, ראינו כותי אחד מסתודד עמו. שלח בר כוכבא לקרות לכותי ושאלו״: מה אמרת לר״א?״ השיב לו: ״מוטב שאיהרג ולא אגלה סודות המלך״. לאחר שסיים ר״א את תפילתו, קרא לו בר כוכבא ושאלו: ״מה אמר לך הכותי?״ א״ל כיוון שהייתי שקוע בתפילה לא שמעתי כלל. נתמלא בר כוכבא כעס, בעט בדודו והרגו. מסיים המדרש: ״מיד גרמו עוונות ונלכדה ביתר״.

מסופר שבני כפר אחד באו לפני הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנא, ובקשו ממנו שימליץ בפניהם על מועמד מתאים לכהונת רב בכפרם. שלחם ר' יצחק אלחנן אל אברך מסוים, בהמליצו עליו כמתאים למלא את מבוקשם. כאשר באו האנשים אל האברך והציעו לו את המשרה, אמר להם שמצידו הוא מוכן, אבל היות והוא סמוך על שולחן חותנו, הוא מוצא את עצמו חייב לבקש ממנו רשות לכך. כאשר הציע את העניין בפני חותנו, אמר לו הלה: ״לשם מה אתה זקוק לזה, וכי חסר לך כסף? א״כ אוסיף לך על הסכום שהינך מקבל ממני בכל חודש, ובלבד שתישאר עמי״.

חלפה שנה ובפני ר' יצחק אלחנן התייצבה משלחת מעיירה חשובה, ושאלה ממנו על מועמד מתאים להיות רב בעיירה שלהם. ר' יצחק אלחנן שלחם אל אותו אברך, והלה השיב להם כדברים שאמר לקודמיהם. אשתו שמעה את דבר ההצעה וחפצה שיענה בחיוב, אך הסכימה שישאל את אביה. התשובה לא איחרה לבוא, שוב חזר החותן ושאלו: ״לשם מה נחוץ לך העניין, וכי חסר לך כסף? א״כ אוסיף לך על הסכום החודשי שהינך מקבל ממני, ובלבד שתישאר כאן״.

חלף פרק זמן נוסף ושוב הגיע אל ר' יצחק אלחנן משלחת, בבקשה להצעה של מועמד לרבנות. הפעם הייתה זו משלחת נכבדה מעיר גדולה וחשובה. גם הפעם הפנה ר' יצחק אלחנן את המבקשים אל הכתובת הנ״ל. בבוא משלחת הנכבדים עם כתב רבנות בידם, לא יכלה האשה לעמוד מנגד ואמרה, שהפעם היא אינה מוותרת. התשובה צריכה להיות חיובית. בעלה הלך לשאול את אביה, והלה חזר על דבריו ושוב הבטיח תוספת על התקציב. אך כאן התפרצה האשה ואמרה לאביה: ״עד מתי תחזיק ותתמוך בנו? הגיע הזמן שניפרד ולא נהיה יותר תלויים בך״. תגובתו של האב הייתה קצרה: ״מי יודע מי מחזיק את מי!״ ...

כעבור כמה שבועות של הכנות עזבו האברך ואשתו את העיירה, כשהם על עגלה עמוסה בחפציהם, ומגמת פניהם אל העיר הגדולה. כאשר יצאו את עירם והגיעו עד מרחק של תחום שבת, השיג אותם פרש בהול שהביא להם מברק. במברק הייתה בשורה מרה: ״אבי האשה שבק חיים לכל חי״. אז הבינו כולם היטב את משמעות דברי האב: ״מי יודע מי מחזיק את מי!״...

בספר להגיד (שמות עמ' 115) מובא סיפור על המגיד הירושלמי הרב שבתאי יודלביץ, שהוזמן פעם ע״י תלמידו לשאת דרשה בפני חיילים בבסיס צבאי. לפני דרשת הרב עמד שם קצין בכיר שנשא נאום בפני החיילים. המפקד דיבר בזחיחות דעת על כוחו של צה״ל, כי הימים היו בדיוק אחרי מלחמת ששת הימים, שתקופה זו הייתה תקופה של גאווה צבאית, צה״ל היה אז ערך מקודש ובעל הערצה עצומה. לקראת סיום נאומו נעמד לו המפקד בגב זקוף, הגביה את ידו, ופנה אל הרב ואמר לו: ״מי לא יודע כי חיל האויר היה שותף מלא לניצחון האחרון של המלחמה, הם הרי התקדמו בכל החזיתות. חיל ההנדסה - נרתמו גם הם במסירות בתחומים אחראיים ביותר. חיל רגלים - מסרו את נפשם וקידמו את הצלחת המערכה. בקיצור, הניצחון הגדול הגיע בתרומתם של חיילנו ביבשה, באויר ובים, והנה חיילים נכבדים, הגיע לכאן רב מי-ם, אולי ממש ממאה שערים או מישיבה אחרת, להציג בפניכם את מספר האחוזים - שבחורי הישיבות תרמו לניצחון.

אלפי החיילים מחאו כף בעוז ונאומו הסתיים: ״בבקשה כבוד הרב״, הכריז בציניות, ושוב מחאו כפיים.

עליתי על הבמה, ופתחתי בדברים כאשר אני רותח בפנימיותי: חבר׳ה, חיילים נכבדים. נשאלה כאן שאלה - מה תרמנו לניצחון? כמה אחוזים העניקו בני הישיבות לניצחון? אפתח את דברי בתשובה קצרה לגופו של עניין, אח״כ נעסוק בנושאים אחרים:

כפי הידוע לכם ולי, התחזית הכללית של מפקדי הצבא הייתה - שאנו עומדים בפתחה של מלחמה עגומה, לפני פתיחת המלחמה דיברו על כששים אלף הרוגים רח״ל, עד כדי כך שהוחלט להקצות את גינות העיר הגדולות - בכמה ערים - לקבורה ארעית בעיצומה של המלחמה. (עפ״י עדות עיתון ״הארץ״, באותם ימים הוכנו שני קברי אחים גדולים, אחד ליד הר הרצל, ואחד בעין דור).

בכמות כזו של הרוגים ח״ו, מי היה עוסק בקבורתם? בחורי הישיבות. הם אלו שהיו מתגייסים לקבורתם כחברה קדישא, המוסרים נפשם למצוה קדושה זו. ואז, כמובן, שהמפקד הנכבד הנואם, היה מכריז שתרמנו רבות למערכה. אבל, חיילים נכבדים, הקב״ה לא רצה שנתבטל מתורתנו, הוכרז בפמליה של מעלה כי מוותרים על אותם ששים אלף הרוגים, וזכות לימוד התורה תגן עליהם, א״כ, אני מודיע בזאת מעל הבמה, כי אנו, בני הישיבות תרמנו ששים אלף אנשים, כמו כן תרמנו את גני העיר בת״א ובי-ם... וכי רצונכם דווקא להיות בקברים?! מה איכפת לכם שה' העניק חיים לרבבות חיילים ואזרחים, ובמקום קברים ארעיים ישנן גינות עם דשא ירוק, קומו על רגליכם ותודו להקב״ה! מחיאות כפיים סוערות מהחיילים ומאיתנו לכבוד הרב.

על העיקרון דלעיל, מובא סיפור עם הגאון הגדול רבי ישראל מאיר הכהן - ״החפץ חיים״, אשר השתתף בערב התרמה להקמת בית חולים. היו שם גבירים שתרמו מיטות לטובת בית החולים, אחד תרם עשר מיטות, השני עשרים, וכן על זו הדרך. לקראת סוף מסע ההתרמה ״עקץ״ אחד הגבירים את ה״חפץ חיים״ ושאלו: ״נו! ומה בחורי הישיבות תורמים?״ ענהו הח״ח באותו מטבע: ״תלמידי החכמים תורמים, שבכוח תורתם יהיו פחות אלף חולים שלא תצטרכו אתם הגבירים לתרום את מיטותיהם״, ופני המן חפו.

תוכן העניינים

קונטרס תורתו אומנותו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה