אור ברסלב
קונטרס תורתו אומנותו מעלת לימוד התורה › ביזוי תלמיד חכם, ועונש המבזהו

קונטרס תורתו אומנותו

מעלת לימוד התורה · ביזוי תלמיד חכם, ועונש המבזהו

מעלת לומדי התורה

בדורנו אנו רואים את הזלזול הרב בתלמידי חכמים, שכל זב חוטם ומצורע פוער את פיו כנגדם, בבחינת: ״כל המצר לישראל נעשה ראש״ (גיטין נ״ו:). מן הסתם אין הם יודעים את גודל עוונם, לפיכך אביא כעת מהו ביזוי ת״ח ומה עונשו.

* בחומש ויקרא (פרק כ״ו, ט״ו) מובא: ״ואם בחקתי תמאסו״ (שם פס' ט״ו) - (פירש״י - אם תמאסו את החכמים), ואם משפטי תגעל נפשכם לבלתי״ - (פירש״י - תשנאו

את החכמים), או אז ״ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם, ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם״ (שם י״ז), כלומר, התורה מתרה ומזהירה ששנאת תלמידי חכמים גורמת לאסונות מול האויבים.

מסכת שבת (דף קי״ט:) א״ך יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (דברי הימים ב' ל״ו): ״ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים, ובוזים דבריו, ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו, עד (אין) [לאין] מרפא״, מאי עד לאין מרפא? - אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו״.

וכן מובא שם עוד: ״אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (דברי הימים א' ט״ז): ״אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו?״ ״אל תגעו במשיחי״ - אלו תינוקות של בית רבן, ״ובנביאי אל תרעו״ - אלו תלמידי חכמים״.

הרמב״ם הלכות תלמוד תורה (פרק ו' הלכה י״א) פסק, וז״ל: ״עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: ״ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו״, כלומר בוזים מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה: ״אם בחקותי תמאסו״, מלמדי חוקותי תמאסו, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל ״כי דבר ה׳ בזה״.

וכן פסק בשולחן ערוך (חיו״ד, הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם, סימן רמ״ג סעיף ו'): ״עוון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל: ״כי דבר ה' בזה״ (במדבר ט״ו, ל״א).

המשנה במסכת סנהדרין (דף צ' עמוד א') דנה במי שיש לו או אין לא חלק לעולם הבא, וז״ל: ״ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס״.

ובגמ' שם במסכת סנהדרין (דף צ״ט עמוד ב') דנה הגמ' מהו אפיקורוס?: ״אפיקורוס - רבי ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם. אפיקורוס כגון מאן? - אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו (מה הועילו לנו החכמים, לצורכם הם למדו ושנו). (רש״י - מאי אהני לן - והם אינן יודעין שעולם מתקיים עליהם).

אמר ליה אביי: האי מגלה פנים בתורה נמי הוא, דכתיב: (ירמיהו ל״ג) ״אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי״. (רש״י - אם לא בריתי יומם ולילה וגו' - שמהנין לעולם ומקיימין [אותו], והוא אומר דלא מהני מידי).

אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא נמי שמע מינה, שנאמר: (בראשית י״ח) ״ונשאתי לכל המקום בעבורם״. (רש״י - מהכא נמי שמעינן - שהצדיקים מהנין לאחרים).

הרמב״ם בפירושו למשנה (מסכת סנהדרין פרק י') פירש את המילה אפיקורוס, וז״ל: ״ומילת אפיקורוס היא מילה ארמית, ענינה ההקלה והזלזול בתורה או בחכמי התורה, ולפיכך מניחים שם זה בסתם על מי שאינו מאמין ביסודות התורה, או מבזה את החכמים, או איזה תלמיד חכמים שיהיה, או רבו״.

וכן פסק הרמב״ם עוד בהלכות תשובה (פרק ג' י״ד): ״כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו, אף על פי שהן מישראל אין להם חלק לעוה״ב, ויש עבירות קלות מאלו ואעפ״כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה״ב, וכדי (וכדאי) הן להתרחק מהן ולהיזהר בהן, ואלו הן: ...והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו והמבזה״ וכו'.

מסקנה - המבזה ת״ח באומרו ״מה הועיל לנו לימודך״, וכן המכנהו בכינויי גנאי, כגון: ״פרזיט״, ״משתמט״ וכד׳, הריהו אפיקורוס ומגלה פנים בתורה, שדינו הוא שאין לו חלק לעולם הבא.

בנוסף לכך שאין לו חלק לעולם הבא, מובא ברמב״ם ובשו״ע שגם בעולם הזה הוא מנודה.

הרמב״ם בהלכות שחיטה (פ״ב הלכה י״ב), וכן פסק בשו״ע (חיו״ד סימן ב', ב') אסרו את שחיטתו: ״אם היה מומר לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיא, או אפיקורוס והוא כופר בתורה ובמשה רבינו וכו', הרי הוא כעכו״ם ושחיטתו נבילה״.

הרמב״ם בהלכות אבל (פ״א הלכה י'): ״האפיקורסים והמומרים והמוסרים, כל אלו אין מתאבלים עליהם... שהרי אבדו שונאיו של הקב״ה, ועליהם הכתוב אומר: ״הלא משנאיך ה' אשנא״.

הרמב״ם בהלכות עדות (פרק י״א הלכה י״א) פסק שהוא פסול לעדות: ״המוסרים והאפיקורסים והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אלו המורדים והכופרים פחותים הם מן הגויים, שהגויים לא מעלים ולא מורידים, ויש לחסידיהם חלק לעולם הבא. ואלו מורידים ולא מעלים, ואין להם חלק לעוה״ב״.

הרמב״ם הלכות תפילין (פ״א הל' י״ג) פסק שספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו״.

מרן השו״ע (חיו״ד סימן קכ״ד, ח') פסק, שאם נגע האפיקורוס ביין, היין יין נסך ואסור בשתייה.

הרמב״ם בשו״ת הרמב״ם (סימן רס״ה) פסק, שאין לצרף את האפיקורוס למניין של מתפללים.

להמחשת וחיזוק האידיאל של לימוד תורה כערך עליון, וכמגן העם היהודי הן מההיבט הרוחני והן מהחומרי, אביא רעיון וסיפור נפלא המובא בספר לקח טוב על התורה.

בראשית (פרק י״ח פסוק כ״ו): ״ויאמר ה׳: אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם״.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ״ט.) אומרת שאלו האומרים ״מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו, לדידהו תנו״, כלומר מה תועלת יש לנו מהחכמים, הרי כל מה שהם לומדים אין זה אלא לצורך עצמם, נקראים ״מגלים פנים בתורה״, ומפרש רש״י: ״כופרים במה שכתוב בתורה״.

כאחד המקורות לדין זה, מביאה הגמ' את הפסוק ״ונשאתי לכל המקום בעבורם״.

מכאן שבכוח הצדיקים להגן על כל תושבי המקום שבו הם נמצאים. ואפילו אם בני המקום הם רשעים שכבר נגזר דינם לכליה.

הוסיף מו״ר הגר״א לופיאן זצ״ל ואמר: הנה נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו אכן נמצאו צדיקים בסדום, העיר לא הייתה נהפכת, והחיים היו נמשכים במסלולם הרגיל. בוודאי אף אחד מאנשי סדום הניצולים לא היה מעלה בדעתו שאת חייו הוא חייב לצדיקי המקום. וכאז גם עתה. איש אינו יודע כמה גזירות התבטלו בדורנו ובדורות הקודמים, בזכות הצדיקים החיים בכל דור ודור. ולא זו בלבד, אלא כאשר חוזרים אנשי הצבא מהמערכה עטורי ניצחון, רבים הם הסבורים כי הניצחון הושג רק בזכות הלוחמים. לכן, חובה עלינו לשנן את הנלמד מהפסוק: ״ונשאתי לכל המקום בעבורם״, ולזכור תמיד את גודל התרומה שתורמים הצדיקים ולומדי התורה.

דוגמא לדבר אנו מוצאים במדרש איכה (פרשה ב'), שם מסופר על מאתיים אלף גיבורים שהיו בצבא בר כוכבא. במשך שלש שנים וחצי הקיף אותם אדריאנוס בביתר, ולא יכול להם. בכל אותה העת שהה בביתר דודו של בר כוכבא, רבי אלעזר המודעי, שהיה עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום היה מתפלל ואומר: ״רבש״ע אל תשב בדין היום״. כאשר ראה אדריאנוס שאינו מצליח לכבוש את העיר, עמד לחזור לארצו. לפני שיצא משם, בא אליו כותי אחד וא״ל: ״יש באפשרותך לנצח אותם רק אם תדע לפגוע בכוח האמיתי שלהם, והוא ר׳ אלעזר המודעי. שכן כל זמן שר״א המודעי מתפלש בשק ואפר ומתפלל, לא תצליח לכובשם״. הלך אותו כותי ומצא את ר״א מתפלל. עשה את עצמו כאילו הוא לוחש לו דבר מה על אוזנו, מיד באו אנשים אל בר כוכבא ואמרו לו: ״דודך ר״א רוצה להשלים עם אדריאנוס, וראייה לדבר, ראינו כותי אחד מסתודד עמו. שלח בר כוכבא לקרות לכותי ושאלו״: מה אמרת לר״א?״ השיב לו: ״מוטב שאיהרג ולא אגלה סודות המלך״. לאחר שסיים ר״א את תפילתו, קרא לו בר כוכבא ושאלו: ״מה אמר לך הכותי?״ א״ל כיוון שהייתי שקוע בתפילה לא שמעתי כלל. נתמלא בר כוכבא כעס, בעט בדודו והרגו. מסיים המדרש: ״מיד גרמו עוונות ונלכדה ביתר״.

מסופר שבני כפר אחד באו לפני הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנא, ובקשו ממנו שימליץ בפניהם על מועמד מתאים לכהונת רב בכפרם. שלחם ר' יצחק אלחנן אל אברך מסוים, בהמליצו עליו כמתאים למלא את מבוקשם. כאשר באו האנשים אל האברך והציעו לו את המשרה, אמר להם שמצידו הוא מוכן, אבל היות והוא סמוך על שולחן חותנו, הוא מוצא את עצמו חייב לבקש ממנו רשות לכך. כאשר הציע את העניין בפני חותנו, אמר לו הלה: ״לשם מה אתה זקוק לזה, וכי חסר לך כסף? א״כ אוסיף לך על הסכום שהינך מקבל ממני בכל חודש, ובלבד שתישאר עמי״.

חלפה שנה ובפני ר' יצחק אלחנן התייצבה משלחת מעיירה חשובה, ושאלה ממנו על מועמד מתאים להיות רב בעיירה שלהם. ר' יצחק אלחנן שלחם אל אותו אברך, והלה השיב להם כדברים שאמר לקודמיהם. אשתו שמעה את דבר ההצעה וחפצה שיענה בחיוב, אך הסכימה שישאל את אביה. התשובה לא איחרה לבוא, שוב חזר החותן ושאלו: ״לשם מה נחוץ לך העניין, וכי חסר לך כסף? א״כ אוסיף לך על הסכום החודשי שהינך מקבל ממני, ובלבד שתישאר כאן״.

חלף פרק זמן נוסף ושוב הגיע אל ר' יצחק אלחנן משלחת, בבקשה להצעה של מועמד לרבנות. הפעם הייתה זו משלחת נכבדה מעיר גדולה וחשובה. גם הפעם הפנה ר' יצחק אלחנן את המבקשים אל הכתובת הנ״ל. בבוא משלחת הנכבדים עם כתב רבנות בידם, לא יכלה האשה לעמוד מנגד ואמרה, שהפעם היא אינה מוותרת. התשובה צריכה להיות חיובית. בעלה הלך לשאול את אביה, והלה חזר על דבריו ושוב הבטיח תוספת על התקציב. אך כאן התפרצה האשה ואמרה לאביה: ״עד מתי תחזיק ותתמוך בנו? הגיע הזמן שניפרד ולא נהיה יותר תלויים בך״. תגובתו של האב הייתה קצרה: ״מי יודע מי מחזיק את מי!״ ...

כעבור כמה שבועות של הכנות עזבו האברך ואשתו את העיירה, כשהם על עגלה עמוסה בחפציהם, ומגמת פניהם אל העיר הגדולה. כאשר יצאו את עירם והגיעו עד מרחק של תחום שבת, השיג אותם פרש בהול שהביא להם מברק. במברק הייתה בשורה מרה: ״אבי האשה שבק חיים לכל חי״. אז הבינו כולם היטב את משמעות דברי האב: ״מי יודע מי מחזיק את מי!״...

בספר להגיד (שמות עמ' 115) מובא סיפור על המגיד הירושלמי הרב שבתאי יודלביץ, שהוזמן פעם ע״י תלמידו לשאת דרשה בפני חיילים בבסיס צבאי. לפני דרשת הרב עמד שם קצין בכיר שנשא נאום בפני החיילים. המפקד דיבר בזחיחות דעת על כוחו של צה״ל, כי הימים היו בדיוק אחרי מלחמת ששת הימים, שתקופה זו הייתה תקופה של גאווה צבאית, צה״ל היה אז ערך מקודש ובעל הערצה עצומה. לקראת סיום נאומו נעמד לו המפקד בגב זקוף, הגביה את ידו, ופנה אל הרב ואמר לו: ״מי לא יודע כי חיל האויר היה שותף מלא לניצחון האחרון של המלחמה, הם הרי התקדמו בכל החזיתות. חיל ההנדסה - נרתמו גם הם במסירות בתחומים אחראיים ביותר. חיל רגלים - מסרו את נפשם וקידמו את הצלחת המערכה. בקיצור, הניצחון הגדול הגיע בתרומתם של חיילנו ביבשה, באויר ובים, והנה חיילים נכבדים, הגיע לכאן רב מי-ם, אולי ממש ממאה שערים או מישיבה אחרת, להציג בפניכם את מספר האחוזים - שבחורי הישיבות תרמו לניצחון.

אלפי החיילים מחאו כף בעוז ונאומו הסתיים: ״בבקשה כבוד הרב״, הכריז בציניות, ושוב מחאו כפיים.

עליתי על הבמה, ופתחתי בדברים כאשר אני רותח בפנימיותי: חבר׳ה, חיילים נכבדים. נשאלה כאן שאלה - מה תרמנו לניצחון? כמה אחוזים העניקו בני הישיבות לניצחון? אפתח את דברי בתשובה קצרה לגופו של עניין, אח״כ נעסוק בנושאים אחרים:

כפי הידוע לכם ולי, התחזית הכללית של מפקדי הצבא הייתה - שאנו עומדים בפתחה של מלחמה עגומה, לפני פתיחת המלחמה דיברו על כששים אלף הרוגים רח״ל, עד כדי כך שהוחלט להקצות את גינות העיר הגדולות - בכמה ערים - לקבורה ארעית בעיצומה של המלחמה. (עפ״י עדות עיתון ״הארץ״, באותם ימים הוכנו שני קברי אחים גדולים, אחד ליד הר הרצל, ואחד בעין דור).

בכמות כזו של הרוגים ח״ו, מי היה עוסק בקבורתם? בחורי הישיבות. הם אלו שהיו מתגייסים לקבורתם כחברה קדישא, המוסרים נפשם למצוה קדושה זו. ואז, כמובן, שהמפקד הנכבד הנואם, היה מכריז שתרמנו רבות למערכה. אבל, חיילים נכבדים, הקב״ה לא רצה שנתבטל מתורתנו, הוכרז בפמליה של מעלה כי מוותרים על אותם ששים אלף הרוגים, וזכות לימוד התורה תגן עליהם, א״כ, אני מודיע בזאת מעל הבמה, כי אנו, בני הישיבות תרמנו ששים אלף אנשים, כמו כן תרמנו את גני העיר בת״א ובי-ם... וכי רצונכם דווקא להיות בקברים?! מה איכפת לכם שה' העניק חיים לרבבות חיילים ואזרחים, ובמקום קברים ארעיים ישנן גינות עם דשא ירוק, קומו על רגליכם ותודו להקב״ה! מחיאות כפיים סוערות מהחיילים ומאיתנו לכבוד הרב.

על העיקרון דלעיל, מובא סיפור עם הגאון הגדול רבי ישראל מאיר הכהן - ״החפץ חיים״, אשר השתתף בערב התרמה להקמת בית חולים. היו שם גבירים שתרמו מיטות לטובת בית החולים, אחד תרם עשר מיטות, השני עשרים, וכן על זו הדרך. לקראת סוף מסע ההתרמה ״עקץ״ אחד הגבירים את ה״חפץ חיים״ ושאלו: ״נו! ומה בחורי הישיבות תורמים?״ ענהו הח״ח באותו מטבע: ״תלמידי החכמים תורמים, שבכוח תורתם יהיו פחות אלף חולים שלא תצטרכו אתם הגבירים לתרום את מיטותיהם״, ופני המן חפו.

תוכן העניינים

קונטרס תורתו אומנותו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה