אור ברסלב
קונטרס תורתו אומנותו מי הם המשתמטים האמיתיים?

קונטרס תורתו אומנותו

מי הם המשתמטים האמיתיים?

דעת רבני הציונות הדתית - המזרחי

שוויון בנטל

כאשר מדברים על שוויון בנטל, מתקבל הרושם שכל החילונים והדתיים לאומים הם כמקשה אחת, הם התורמים היחידים למשק, הם המתגייסים היחידים לצה״ל, כל האימהות שלהם אינם ישנות בלילה מחשש לגורל בניהם בצבא. ואילו כל אדם המוגדר כחרדי, או שהוא בעל חזות חרדית מיד הוא מקוטלג: כמשתמט משירות בצבא, אימו ישנה טוב בלילה, אינו תורם דבר לחברה בישראל, ועוד נהנה מקופת המדינה על חשבון החילוני הפראייר.

אך לא כך הם פני הדברים. ראשית, מכלל ה-25% שאינם מתגייסים לצה״ל בכל מחזור גיוס, רק 50%, דהיינו 13% מתוך ה-25%, הם מטעם של תורתו אומנותו, ואילו השאר אלו בד״כ חילונים וכד' שאינם מתגייסים מסיבותיהם שלהם (״מדינת תל אביב״ רק במקום ה-53 ב״ציון הגיוס״, כ-30% מהתל-אביבים משתמטים!!!). החרדי שאינו מתגייס ודוחה את שירותו עפ״י חוק לצערנו הרב נקרא ״משתמט״, ואילו אצלם המשתמטים מהצבא שלא עפ״י חוק, כגון: ״הפציפיסטים״, ״האנרכיסטים״ ו״הצפונים״ אינם מקבלים כלל כל התייחסות שלילית (דרך אגב, אם במשתמטים עסקינן, אז כל אותם ספורטאים ורקדנים למיניהם המקבלים פטור מהצבא, או הקלות בשרות, הקלות המעוררות גיחוך, הלזה יקרא שירות צבאי!) אין הם מוקעים בחברתם, אין הם מכונים פרזיטים או משתמטים, אלא להיפך, הם נישאים על כפיים בהערצה רבה, ואף מתוגמלים על כך רבות, הם גיבורי תרבות. ראה ערך הזמר אביב גפן שב-1992 חולל סערה כאשר הצהיר על כך שלא שירת בצה״ל ואף קרא לא להתגייס לצה״ל, אך בעיני החילונים והתקשורת הוא מלך. שיריו מושמעים ללא הפוגה, ובחברה החילונית הוא איקון, סמל תרבות.

חיל השם

״אתם מתים באוהלה של תורה, ואנחנו מתים בקרב״, ״אנחנו נקרעים״, ״אנחנו מסתכנים״, אנחנו ואנחנו.... אלו רק חלק מסיסמאות ההסתה. המתרשם מסיסמאות אלו מבין שכל החיילים החילוניים בצה״ל הם קרביים, הם פייטרים, והם כל היום נקרעים, אך המציאות מורה אחרת, רק 40% מכלל חיילי צה״ל הם חיילים קרביים, (ויש אומרים שרק 12% הם קרביים, עיין בדו״ח בן בסט) והשאר משרתים ביחידות תומכות, דהיינו ג׳ובניקים, יחידות מחשב, פקידים, אפסנאים, תזמורת צה״ל, כתבי גלי צה״ל, עיתון במחנה ועוד. ושאלתי לאותם אימהות ולאותם חיילים ג׳ובניקים, איך אתם מעיזים לשרת ביחידות כאלו שאין בהם שום דרגת סיכון (מה הסיכון בכתב גלי צה״ל, שייפול לו המיקרופון על רגלו?), בזמן שאימהות החיילים הקרביים אינן ישנות בלילות, מפחד בלילות. איפה השוויון בנטל? האם לשרת בקריה זה שירות משמעותי המגן על עם ישראל?

כמובן שהתשובה תהיה שצבא הוא לא דבר הומוגני (אחיד), וא״א שכולם יהיו קרביים, אלא חלק לוחמים ביחידות שדה, חלק טייסים, חלק צנחנים, חלק תומכי לחימה, חלק מגני עורף, חלק זמרים וחלק אף טבחים וכד', ובצבא כדי להגיע אל המטרה הנכספת והיא כיבוש האויב, צריך שיהיו חיילים מכל הסוגים ובכל היחידות ואין בכך כל פסול כי כולם ראויים.

כאן ניכנס אנו בני התורה ונשיבם, גם אנו חיילים, גם לנו יש תפקיד מיוחד ומשמעותי בצה״ל, בעם ישראל. החייל שלנו הוא חיל השם כפי שקראו הרמב״ם, דהיינו לוחמים מסוג אחר, בלי נשק (כמו בגלי צה״ל), ובלי מדי צה״ל - רק על אזרחי (כמו מסתערבים). גם אנו תורמים במסגרת לימודינו ואמונתנו גם אם היא לא אמונתכם, כי לא תמיד אמונתכם גם היא מסתדרת עם אמונתנו. אנו לא נבוא היום ונשנה מסורת ואמונה של 3,324 שנה (מאז מעמד הר סיני) בגלל שזה לא מוצא חן בעיניכם, כי זה לא מסתדר עם הבנתכם והכרתכם, כי לפי עיקרון זה בכלל תדרשו מאיתנו לבסוף לנטוש גם את דרך אבותינו ותורתנו, כי זה לא מתאים למציאות של המאה עשרים ואחת, וזה לא מתאים לתיאוריות המדעיות שלכם להאמין באלוקים וכד'.

אתם מאמינים ב״כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״ (דברים ח', י״ז), ואילו אנו מאמינים ש"שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט״ (תהלים ל״ג, י״ז). אנו מאמינים ב״אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. ה׳ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו״ (תהלים כ, ח' - י').

אל תכפו עלינו את אמונתכם, אדרבא, לפי אמונתנו אתם מסכנים אותנו ואת כל כלל ישראל, בכך שאתם מונעים אותנו מללמוד תורה. אומר זאת בלשונכם: ״אם רצונכם להתאבד, לכו לבד למגדל שלום ותקפצו, אולם לקחת אותנו איתכם כדי שאנו נדחף אתכם לתהום את זה לא נעשה, לכו ועשו זאת ללא עזרתנו״.

האמונה התמימה שלנו הוכיחה את עצמה אלפי שנים. אנו עם הספר העם העתיק ביותר בעולם, שכל חכמי אומות העולם עומדים ומשתאים מול שרידותנו המופלאה, ללא טנקים, ללא מטוסים, ללא מדינה וללא דגל. עברנו את כל גלי האנטישמיות, אינקביזיציות ורדיפות, וראו זה פלא, אלה שהיכו אותנו נעלמו מבמת ההיסטוריה, ואילו עם ישראל חי וקיים, ״נצח ישראל לא ישקר״ (שמואל א' ט״ו, כ״ט). מה שאין כן אתם עם אמונתכם בת ה-64 שנים, רואים אנו איך הנוער במדינת ישראל נראה ונשמע היום, ואחסוך לכם התבטאויות של ראשי מערכת החינוך הממלכתי, בגנות החינוך והנוער כיום.

אך כן אזכיר לכם, מה אמר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון לנכדו יריב בן אליעזר: ״אם נכדי יישאר כאן זה ספק, הנין ודאי לא יהיה כאן, מי שיישארו כאן לבסוף יהיו החרדים, ולהבדיל הערבים״ (שמעתי מהרב עמנואל תהילה). צאו וראו כי מזרעו של הרצל לא נותר כלום, וכן נורדאו, וכן כל הגלריה של ראשי הציונות. אחד הדברים הטובים שעשה בן גוריון בחייו היה זה שחרור בני הישיבות מעול הצבא, ובזה נתן עוד סיכוי אמיתי לנצחיותו של עם ישראל.

אמתיק את העניין במשל כדי שהרעיון יובן עד תום. לו יצויר שאדם רואה כוס של מים על גבי השולחן, והנה נכנס מאן דהו ושם רעל ציאניד בתוך הכוס. ומיד אחריו אתה רואה כי לחדר נכנס חייל שלוקח את הכוס כדי להרוות את צימאונו, אתה בוודאי צועק לעברו ״אל תשתה, ראיתי ששמו בתוך הכוס ציאניד״, החייל מסתכל לעברך בבוז ופוטר בפיו ״אני לא מאמין שיש פה רעל״. נו! מה תאמר בגלל שהוא אינו מאמין שיש רעל אתן לו למות?! ודאי שלא! אני אקום ואחטוף את הכוס מידו, ואשפוך את המים, ואם אצטרך להגיע עימו לעימות פיזי לא אהסס כלל, וזה מכוח המצוה האמורה ״לא תעמוד על דם רעך״. אי האמונה של החייל, אינה מתירה לי לנהוג ולהיגרר לאמונה הפנאטית שלו חסרת ההיגיון.

החייל ודאי יכעס, ויגיש נגדי תביעה על תקיפה בנסיבות מחמירות בכך ששפכתי לו את כוס המים, ואולי גם שהתייחסתי אליו בברוטאליות מסוימת. אך בהגיעי לבית המשפט אוכיח לשופט כי אכן היה בתוך המים רעל ציאניד, בכך שאציג בפניו ממצא שהבאתי מבדיקת מעבדה, שאכן בתוך המים היה רעל ציאניד. אין ספק כי אקבל עוד פרס ישראל, על אזרחות ראויה לשמה.

והגע בעצמך, וכי רשימת פרופסורים, דוקטורים, ואנשי אקדמיה רבים מכל גווני הקשת חזרו בתשובה שלימה רק מתוך איזו לחישה של ״אברא קדברא״?! או מתוך איזה חלום מפחיד שחלמו?! וודאי שלא! אלא מתוך חקירה ודרישה מדעית ברורה ללא שום כחל וסרק. תשאלו את פרופ' אליה ריפס מבחירי המתמטיקאים בעולם, תשאלו את פרופ' מיכאל מיכלסון, ד״ר שינדלר, פרופ' רדיקובסקי, פרופ' טרופ, פרופ' דורון אורבך, פרופ' אברהם לב, ועוד הרשימה ארוכה.

מסקנה - אי ידיעתכם מהי תורת ישראל, אינה מתירה לי לרקוד לצלילי החליל של האמונה החלולה שלכם. אך אנא קחו חופשה קצרה מחייכם ובואו להתבשם כמונו מהתורה הקדושה, ובטוחני כי אף אתם תצטרפו ללגיונו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, ובכך תשחררו את נשמתכם המעונה בסטריאוטיפים שקריים שעליהם חונכתם.

ולנו בני התורה, נשנן את דברי המדרש: ״א״ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו, אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: ״הקול קול יעקב״ - בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו, ואם לאו - הידים ידי עשו״.

שמעתי מת״ח חשוב שהעיר, למה אמר ״מצפצפין״ ולא אמר ״עוסקים״ או ״לומדים״? אלא ר״ל, אם קמים על בני התורה ומקטרגים כנגדם בדברי גנאי, כגון: ״פרזיטים״ וכד', אתם אל תשימו לב להם, פשוט ״צפצפו עליהם״ ועסקו בתורה, כי היא חיינו, ואורך ימינו, ובה נהגה יומם ולילה.

משתמט = מי שאינו שומר תורה ומצוות

אם במשתמטים עסקינן, אז לפי השקפת היהדות מי שהוא מעם ישראל ואינו מקיים את חוקי התורה, הוא הנקרא משתמט, הוא הפוגע בכלל ישראל, וזאת בגלל שישנה ערבות בעם ישראל, כדברי חז״ל במסכת שבועות (דף ל״ט עמוד א') על הפס' (ויקרא כ״ו): ״וכשלו איש באחיו״ - דרשו חז״ל: איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה! לכן אם אינו מקיים מצוות הוא המשתמט האמיתי מחובתו היהודית.

עיקרון זה של ערבות מתחדד יותר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, דברים פרשת עקב דף ט״ו עמוד א'), וז״ל: ״תחילה היה מדבר בלשון יחיד, שנאמר: ״ועתה ישראל, מה ה' אלהיך שואל מעמך״? מלמד שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר בשבילי נברא העולם, ולי נתנה התורה ועלי לקיימה כולה. חזר ודבר להם בלשון רבים מן, ״וידעתם היום כי לא את בניכם״, ללמדך שכל ישראל ערבים זה בזה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את תורת אלהינו״.

ובמדרש ויקרא רבה (מרגליות, פרשת ויקרא פרשה ד') רשב״י מביא משל יפה, הממחיש את דין הערבות, וז״ל: ״תני ר' שמעון בן יוחאי, משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה, ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו למה את עושה כן? אמר להן מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח! אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה.

הוא הדין עם החילונים הטוענים שזכותם לעשות כרצונם כי זו דמוקרטיה, נכון שזו דמוקרטיה, אך אנו בספינה אחת וכאשר אינכם מקיימים מצוות, ויותר מזה עושים עברות כולנו נפגעים. ואני קורא מעל במה זו לכל ״המשתמטים״, לחזור בתשובה ולתרום להגנת עם ישראל.

ואלו המכנים בכינויי גנאי את בני הישיבות המסולאים בפז, וגם משתמטים מחובתם היהודית ללמוד תורה ולקיים מצוות, מזכירים לי את אחאב הרשע מלך ישראל, אשר בחוצפתו וברשעותו, כינה את אליהו הנביא בכינויי גנאי, באומרו לו: (מלכים א' פרק י״ח, י״ז) ״האתה זה עכר ישראל״? ואנו נשיב להם כתשובת אליהו לאחאב (שם י״ח): ״ויאמר לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך, בעזבכם את מצות ה׳ ותלך אחרי הבעלים״.

כולם שווים?

אם על שוויון בנטל אתם מדברים, למה אינכם זועקים ואינכם מכפישים את הציבור הערבי שנהנה מהמדינה, אינו משרת בצבא ואינו תורם דבר לפי הקריטריונים שלכם? יותר מזה, חלקו אף אינו נאמן למדינת ישראל אלא עוין את מדינת ישראל, בשונה מהחרדים שלמרות הויכוחים האידיאולוגים וההלכתיים עם מדינת ישראל, הם אזרחים נאמנים למדינה בבחינת דינא דמלכותא דינא. (לפי הלשכה לסטטיסטיקה האוכלוסייה הערבית מונה כיום למעלה ממיליון וחצי, לעומת החרדים כשמונה מאות אלף, אז אצלם ״המשתמטים״ לשיטתכם הם פי שניים מהחרדים).

אלא אומר לכם בכנות, במלחמתכם אינכם מעוניינים בצבור הערבי אלא רק בחרדי.

כי הערבים בעיקרון אינם מפריעים לכם, כי הם חיים את חייהם ואינם מאיימים על ״עצמאותכם הרוחנית״, ״לעשות מה בראש שלכם״, ואילו אנו החרדים מאיימים עליכם, אנו ב״ה מתרבים, תלמודי התורה והישיבות מתמלאים בתלמידים, שכונות שלימות ״נכבשות״ ע״י החרדים, החזרה בתשובה תופסת תאוצה וחודרת כמעט לכל עיר, כפר וקיבוץ, לכל בית ומשפחה, ובכך אתם מרגישים איום על חירותכם וחירות בני משפחתכם, איום על שינוי הצביון והאוירה בישראל, איום על עתידכם במדינת ישראל שהיה לכם חלק נכבד בבנייתה, ולכן ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ההכפשה והשנאה.

איך מכפישים? לוקחים את הדבר הרגיש ביותר בחברה הישראלית, והוא הצבא.

דרכו אתם מנסים לצייר את החרדים כאנשים בלתי מוסריים שאינם מוכנים לתרום לחברה, ויותר מזה אף משתמטים מאחריותם לחברה ולמדינה. אתם משתמשים בדם, וכנגד דם קשה לענות בצורה רציונאלית, וממילא הויכוח הוא חסר תועלת ונועד מראש לכישלון.

אל תראוני שאני שחרחורת

אומנם הדגשתי לאורך כל הדרך, שאין אנו באים להתנצל על כך שאנו, ובנינו, ובני בנינו לומדים ונלמד תורה, כי זו אמונתנו, וזוהי הצלחת עמנו במלחמותינו. אך למען הדיוק, חלק גדול מהחרדים שירתו ומשרתים בצבא במסגרות שונות, וכעת ניגש לפרטן אחת לאחת.

חוזרים בתשובה

ישנם רבבות רבבות חוזרים בתשובה, ששינו את אורח חייהם וחזרו בתשובה לאחר שירותם הצבאי המלא, וכיום בעוברם ברחוב עם חזות חרדית, לא אחת הם נתקלים בחצופים למיניהם הקוראים לעברם ״פרזיט״, או ״משתמט״ תלך לצבא, בזמן שייתכן ואותו חצוף הוא עצמו לא שירת בצבא, או שהיה פקודו של אותו ״משתמט״ רק שלא זיהה אותו (היו מקרים כאלו), או מקסימום שירת בעיתון במחנה או בתזמורת צה״ל.

שלב ב׳

כמו כן, חלק נכבד מאותם אברכים שדחו את שירותם במספר שנים (אין שחרור אוטומטי מצה״ל, אלא כל שנה האברך דוחה את שירותו לשנה אחת), על מנת שיוכלו להמשיך בלימודיהם, לאחר שהגיעו לרוויה בלימוד התורה הם מחליטים להתגייס לצבא לשלב ב', שירות הנמשך בין 4 - 18 חודש, ולאחר מכן הם נכנסים למערך כוחות המילואים. מדובר באלפים רבים שכמובן התקשורת והפוליטיקאים החילונים אינם מעוניינים לפרט על כך, כי זה יפגע להם ב״בייבי״ ההסתה שלהם.

הסדר זה של דחיית שירות, שלא נטעה, אין הוא מונהג אך ורק עם החרדים, אלא כל תלמיד שהגיע לגיל גיוס ומעוניין להמשיך בלימודים נוספים, זכאי לדחיית שירות של מספר שנים עד השלמת לימודיו, והוא נקרא עתודאי. הוא הדין עם עולים חדשים שאינם אברכים, שהם זכאים לדחיית שירות או לשירות מקוצר.

נח״ל חרדי

כמו כן ישנו בצה״ל מסלול נוסף, והוא מסלול נצח יהודה - גדוד הנח״ל החרדי הקרבי, שהוקם ב-1999, והוא מיועד לתלמידי ישיבה בני 18 - 21 שאינם כלולים בהסדר תורתו אומנותו. חיילי הגדוד משרתים שירות קרבי רגיל במשך שנתיים, ובשנה השלישית הם עוברים הכשרה מקצועית ולימודים להשלמת בגרויות.

מסלולי שח״ר (שירות חרדים)

הוקמו ב-2007 בכמה חילות בצבא, והם מיועדים לדחויי שירות מבוגרים ובעלי משפחות. במסגרת מסלול זה, החיילים החרדים מקבלים הכשרה לתפקידים במערך הטכנולוגי של צה״ל. בשל תרומתו של מסלול זה להשתלבות בשוק העבודה לאחר השירות, זהו מסלול מבוקש בקרב החרדים. בינואר 2011 הוקם מחדש עבור החיילים החרדים מסלול שירות מקוצר, שנמשך שלשה חודשים ומיועד לגברים חרדים בני 26 - 27.

בשנים 2007 - 2011 גדל מספר המתגייסים החרדים למסלול הנח״ל החרדי ולמסלול השח״ר פי ארבעה בערך: מ-288 בשנת 2007 ל-988 בשנת 2011. בשנת 2011 יעד הגיוס לנח״ל החרדי היה 400 חרדים, ובשנה זו היקף הגיוס למסלול זה היה 380 חרדים. אשר למסלול שח״ר, יעד הגיוס לשנת 2011 היה 500 חרדים ובפועל גויסו 608 חרדים. קרי, יעד הגיוס לשני מסלולים בשנת 2011 היה 900 חרדים ובפועל גויסו 988 חרדים. יעד הגיוס לשלשת המסלולים, כולל מסלול שלב ב' היה 1200 חרדים,

אולם בשנה זו צה״ל לא גייס כלל חרדים למסלול ב' ולכן לא עמד ביעד הגיוס הכולל לשלושת מסלולים אלה (גויסו 988 חיילים במקום 1,200 חיילים). עם זאת, בשנה זו גייס צה״ל 294 חרדים ליחידות אחרות בצה״ל, כלומר, סה״כ גויסו 1,282 חרדים לצה״ל בשנת 2011, והיעד הכולל לשנה זו 1,200 חרדים.

שירות לאומי אזרחי (שא״ל)

בשנת 2008 החל לפעול שא״ל, אך בשנה זו הפעלתו הייתה מינורית. בשנים 2009 - 2012 חלה עלייה במספר המתנדבים החרדים לשא״ל. בינואר 2009 התנדבו 466 חרדים, ובמאי 2012 כ-674 חרדים, שהם כ-12% מכלל המתנדבים בשא״ל. בשנת 2011 הצטרפו לשא״ל 1090 מתנדבים חרדים חדשים, והיעד שקבעה הממשלה לשנה זו היה 1,200 מתנדבים חרדים חדשים.

סה״כ גויסו לצה״ל בשנת 2011 1,282 חיילים * 1090 לשא״ל = 2,372 חרדים. מספר זה אינו כולל את כל רבבות החרדים המתנדבים בארגוני ההצלה והחסד, כפי שנראה בפרק הבא.

כמה חרדים נמצאים היום בדחיית שירות?

ממשרד הביטחון נמסר למרכז המחקר והמידע של הכנסת, כי במאי 2012 היו רק 48,400 דחויי שירות חרדים מכל הגילאים, (ולא כפי שמפורסם בתקשורת החילונית שהמספר עומד על 60,000. ממספר זה צריך לקזז את בחורי ישיבות ההסדר * הסדר מרכז המונים כ-10,000, כי גם הם כלולים בספירה הכוללת, כך שסך הדחויים החרדים הם כ-38 אלף בחורי ישיבות בלבד, בכל הגילאים עד גיל 35).

הערה - מסגרות אלו שנוצרו עבור האוכלוסייה החרדית הם מתבקשות, והם תנאי בל יעבור, משום ששהות של חרדים בצבא באוירה חילונית של קלות ראש גרמה לנזקים נוראיים, שרבים מהבחורים הדתיים איבדו ומאבדים עד היום את יראת השמיים שלהם.

וכבר התריע על כך הרב משה צבי נריה בספרו מאורות נריה (עמוד 251), וז״ל: ״צה״ל הינו צבא קטלני גם בימי שלום. מדי שנה מפיל הוא עשרות קרבנות רוחניים. בחורים רבים הנכנסים לצבא כשומרי מסורת עוזבים אותו לאחר שרות של שנתיים, כשמן המסורת לא נשאר ולא כלום״. לאור דברים קשים אלו, ולאור דרישת רבני ישראל ממוסדות הצבא שמי שאין תורתו אומנותו והוא צריך להתגייס, אז שהמסגרות תהיינה מתאימות לאופי החיילים הדתיים והחרדים.

אין בהבאת מסלולי הגיוס לצה״ל נקיטת עמדה מצידי, או המלצה לשרת ביחידה כל שהיא, או לשרת בכלל. בעניין הלכה למעשה כל אחד ישאל את הרב הפוסק שלו.

עולם חסד ייבנה

חושבני שיחידות העילית של הציבור החרדי (כמובן אחרי תלמידי הישיבות והאברכים) הם ארגוני ההצלה והחסד לאלפיהם. בארגונים אלו כדוגמת זק״א, הצלה, איחוד הצלה, עזר מציון, עזרא ומרפא, לב לאחים, יד לאחים, קופת העיר, וועד עולמי, יד שרה, יד אליעזר, יד עזרא ושולמית, קו החסד, חסדי נעמי ועוד ועוד, מתנדבים רבבות רבבות חרדים בפריסה ארצית עם מתן שירות לכולם, יהודים וערבים, דתיים וחילונים כאחד.

לדוג', באיחוד הצלה ישנם 1,800 מתנדבים (רובם חרדים), ובזק״א 1,600 מתנדבים בשגרה יומיומית, ובחירום כ-3,000 מתנדבים. מתנדבים אלו פועלים 24 שעות ביממה ב-365 ימות השנה, ללא הגבלת זמן, שנים או גיל. לחלקם כבר יש וותק של 10 ו-15 שנים, ומבחינתם עוד היד נטויה. הם אינם מקבלים תשלום, תעודה או הטבה כלשהיא לאחר שירותם או תוך כדי שירותם, כפי שמקבל בצדק כל חייל המשרת בצה״ל, וכן לאחר שחרורו (מדובר באלפי שקלים כן ירבו). להיפך כאשר הם עוברים ברחוב כשהם אינם בתפקיד, במקום לקבל מחיאות (כפיים) הם מקבלים רק מחאות

קולניות על ״השתמטותם״, ובטח לא המחאות. אך עם כל זאת הם אינם מרגישים ״פראיירים״, ואף לא הקימו ״מאהל פראיירים״. הם אינם מרגישים בעבודתם נטל או חובה אלא זכות, וכמה תמוה לשמוע מאדם שחירף נפשו למען עם ישראל, שהוא מרגיש פראייר. וכי בעשותך דבר חסד ערכי מהרמה הגבוהה ביותר, אתה מתנה זאת רק אם חברך יישא עמך בעול? האם אינך רואה בכך זכות גדולה לשרת את עמך - עם ישראל דרך הצבא? גם אם לכאורה לשיטתכם טענותיכם צודקות, כדאי שתמחקו מהלקסיקון שלכם את המילה הזו שאינה לכבודכם.

בשורה התחתונה, גם אם חלק ניכר מהציבור החרדי אינו מתגייס לצה״ל, ומשרת את עמו דרך לימוד התורה בישיבות, הוא מגויס לפעולות אחרות, פעולות של חסד באלפיו וברבבותיו. פעולותיו של ציבור זה אינם מקבלות כותרות חיוביות כלל וכלל, למעט כשיש, ה׳ ישמור, פיגועים, שאז מקבלים אנשי זק״א והצלה צל״ש (ציון לשבח) זמני לכמה שעות, עד החזרת התואר האהוב והחביב על החילונים ״משתמט״ ו״פרזיט״.

יש לפעילי הציבור החרדים, לפעול להכרה בשירות החרדים בכל מסגרות פעילות החסד, ושפעילותם תוכר כשירות לאומי (אך שלא יהיו כפופים לגופים אחרים).

אם כולם ילמדו בישיבה מי ישרת בצבא?

שאלה זו כבר נשאלה ע״י דוד בן גוריון בביקורו אצל גדול הדור אז ה״חזון אי״ש״ - ר' אברהם ישעיה קרליץ: ״אם העם יבחר בך כראש ממשלה, האם היית שם לכולם גמרות תחת הזרוע, ומבקשם ללכת לישיבות? האם היית סוגר את צה״ל? מה יהיה על עם ישראל?״

ה״חזון אי״ש״ חייך והשיב לו:

״אמשול לך משל: מעשה באדם שנסע בעגלה רתומה לסוסים, ביום חורף באחת מארצות הצפון הקרות. אוזניו החלו קופאות, והאיש חשש לגורלן, שמא יהפכו לגליד קרח וישברו (תופעה מצויה בארצות הצפון הקר). שאל את העגלון מה לעשות. עצתו של העגלון הייתה לשפשף את האוזניים בשלג, כדי שישמרו על חומן. האיש עשה כמצוותו ואכן - אוזניו נשארו שלימות״.

״ראי״ - פנה הלה לאשתו - אירע לי נס״.

״מה הנס?״ שואלת האשה.

והוא משיבה: ״ראי איזה מזל שזה קרה לי בחורף, אם זה היה קורה לי בקיץ, מהיכן הייתי לוקח שלג כדי לשפשף את האוזניים...״

ו״החזון אי״ש״ סיים:

אתה שואל אותי, אם צריך היום את צה״ל. ודאי שצריך! אחרי שיצרתם את ״החורף הרוחני״, העברתם את העם על דתו ודעתו, פרצתם כל גדר מוסרי, חינכתם ב״הגיון״ מסולף, שהעם היהודי חי רק על ״כוחו ועוצם ידו״, אין כל פלא בכך שאנו חיים במלחמת מגן מתמדת, ואנו צריכים צבא למצב דיעבד זה...״.

(הרב שיינפלד משה מספר, כי בקרבת בני ברק התאמנו בימים טרום המדינה חיילי ההגנה בירי ביום שבת קודש, ושהדי היריות הגיעו לאוזניו. והנה כאשר עבר ה״חזון אי״ש״ ברחובה של עיר, לחש חייל חילוני לאוזניו: ״כבוד הרב לא צריך לפחד, זה יריות מהבחורים שלנו״ ענהו החזו״א: ״אני חושש מהיריות של הבחורים שלנו ביום שבת קודש, יותר מיריות אויבינו הערבים ביום חול״).

משל דומה מובא בחפץ חיים, על אדם שנפל לבור ורגלו נשברה. בא חופר הבור והוציאו וטיפל בו. הודה לו הפצוע מאוד. אמרו לו חבריו למה הודית לו, הלא אם הוא היה מכסה את הבור שחפר, לא היית נפגע כלל.

בברמינגהם שבאנגליה פורסם שכבאי פשוט עלה בסולם הדרגות במהירות מסחררת, לאחר היו עמוסים בעיטורי כבוד, דרגות ואותות הצטיינות, התגלה שהוא היה תמיד מצית את הדליקות כדי לכבותן ולזכות לאותה הערכה, לכן ידע תמיד היכן מוקדי השריפה.

זה בערך מה שקורה כאן!

החכמה היא לא לכבות את השריפה לאחר פריצתה, אלא, ליצור את כל הנתונים לכך שאש כזו כלל לא תפרוץ! מנהיגים ״עיוורים״ גורמים ליצירת מצבים שבהם אנשים צריכים להקריב את חייהם.

״פני הדור כפני הכלב״ (מסכת סוטה דף מ״ט:) כך נאמר על דורנו, דור של עקבות המשיח. הסביר זאת אחד מגדולי ישראל, שכאשר מכים את הכלב במקל, הכלב מסתובב אחורה ומתקיף את מתקיפו - המקל. הוא חושב שהמקל הוא המכה, אין לו מעט הבנה לראות שאדם מחזיק במקל והוא המכה.

כך המנהיגים ״ההגיוניים״ שלנו. נדמה להם, שהפלסטינאים או החיזבאללה או אחרים המתקיפים אותנו בהם רק צריך להילחם, במקום להילחם בסיבות האמיתיות, שהובילו לכך שנצטרך להכאה במקל זה, בחטאים הנובעים מחוסר תורה. וכפי שהעיד הכתוב: ״ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה', וימכרם ביד...״

במצבנו היום צריך צבא חזק - הוא עושה מלאכה חשובה ביותר. גם משה השתמש בצבא, גם יהושע, דוד ויואב. אך זה בדיעבד. ללא יחס נורמאלי בין לומדי התורה לבחורים יקרים המשרתים בצה״ל המצב יחמיר. יש ליצור במדינה הזו כוח תורני אדיר. אתם שואלים, מה יהיה אם כולם ילכו לישיבות?! ובכן יש כיום מאות אלפי חיילים בשרות סדיר ומילואים. כמה לומדי תורה יש? עשרות אלפים. אם היינו מצליחים להגדיל את מספר לומדי התורה, עוצמתנו הייתה גדלה פי כמה וכמה.

להמחשת העניין אביא שתי דוגמאות היסטוריות שאירעו לעם ישראל בשתי תקופות שונות, סוף בית ראשון וסוף בית שני, הממחישות בצורה הברורה ביותר, שאין זה אומר שאם יש צבא חזק אז בהכרח מנצחים, ומאידך גיסא, גם אם אין צבא אך יש תורה ויראת שמיים שאז כן מנצחים.

א) בסוף בית ראשון מלך בירושלים מלך צדיק, בשם חזקיה המלך. הוא חינך ודחף את עם ישראל לתורה ומצוות, כמובא במסכת סנהדרין (דף צ״ד עמוד ב'): ״וחובל עול מפני שמן״ (ישעיהו י'), אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב, מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה״.

לפיכך לאור המצב הרוחני המעולה הזה ששרר אז בי-ם, שכולם היו צדיקים ות״ח מופלגים, ולא היה בנמצא עם ארץ אחד, כאשר בא סנחריב מלך אשור, ראש האימפריה הגדולה בעולם עם צבא רב כחול הים (שני מליון ושש מאות אלף חיילים), לא חשש חזקיה מסנחריב ואמר לעמו המבוהל, לכו וערכו את סדר הפסח (אותו יום זה היה ליל הסדר), אתם תחרישון וה' ילחם לכם. ואכן באותו לילה שלח הקב״ה את מלאך גבריאל, שהיכה בצבא אשור והרג את כולם (שני מליון ושש מאות אלף) למעט חמישה, סנחריב ושני בניו אדרמלך ושראצר, נבוכדנצר ונבוזרדאן.

מהלכו זה של חזקיה לא עבר בקלות, כי היה לו מתנגד בכיר בשם שבנא הסופר, שאמר לחזקיה שהוא הולך על מהלך של התאבדות, ואת זה הוא לא ייתן לו. הוא הציע לצאת לסנחריב ולקבל ממנו תכתיבי כניעה, וע״י כך להציל את י-ם ואת יושביה. הוא אף עשה מעשה ויצא לסנחריב על מנת לחתום איתו הסכם שלום, ושם מצא את מותו כשהתברר לסנחריב שאף אחד לא בא איתו כפי שהתחייב, אלא הוא לבד. חזקיה סירב להצעת שבנא, בטענה שאנו קיימנו את חלקנו בהסכם עם הקב״ה, שהבטיח בתורתו (ויקרא פרק כ״ו, ג): ״אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם״, אז "(ו) ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם: (ז) ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב: (ח) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב״.

אמר חזקיה, בזמני כולם צדיקים ויראי שמיים וקיימנו את כל התורה כולה, ועמדנו בהסכם עם הקב״ה, לכן אני מצפה ומאמין שבורא עולם יקיים את חלקו בהסכם, כפי שמובא לעיל.

ב) בסוף בית שני אספסיאנוס קיסר צר על י-ם החזקה מאוד במשך שנתיים וחצי,

ולא יכול עליה בגלל חוסנה הכלכלי ועוצמתה הצבאית, עד כדי כך שחשב כבר לעזוב את י-ם ולחזור לארצו, בגלל האבדות הרבות שספג. הגמ' במסכת גיטין (דף נ״ו ע״א) אומרת שבי-ם היו אוצרות מזון, מלח, שמן ועצים בכמות שיכלה להספיק ל-21 שנה. חומות י-ם היו חזקות ביותר ולא ניתנות להבקעה, העם היה חזק ואיתן ברוחו. אך עם כל התנאים המצוינים והמעודדים הללו, גדול הדור באותה תקופה היה רבן יוחנן בן זכאי, שקרא לאחיינו אבא סיקרא שהיה ראש הבריונים ששלטו אז בי-ם, וביקש ממנו לשכנע את חבריו הבריונים, לצאת אל הרומאים ולקבל מהם תכתיבי כניעה. כמובן שהוא וחבריו לא הסכימו בגלל שראו את עוצמתם האדירה מול הרומאים, ולכן לא היה שייך מבחינתם לצאת לקבל תכתיבי כניעה. זאת ועוד, כדי לדחוף את העם לצאת למלחמה ולא לשלום, הם הלכו ושרפו את כל מחסני המזון שבי-ם, שבפועל גרמו לתוצאה הפוכה. העם במקום לצאת למלחמה עם הרומאים, החל לדעוך בגלל רעב ומחלות שפרצו בעיר. העיר הלכה והתדרדרה עד שלבסוף הוכרעה, ומיליונים רבים מצאו את מותם, או שנמכרו לעבדים.

משני סיפורים היסטוריים אמיתיים אלו, שאירעו בשתי תקופות היסטוריות שונות (בהפרש של כחמש מאות שנה), אנו רואים מהי הסתכלותם של גדולי ישראל. בבית ראשון לא היה לחזקיה צבא בכלל, עד כדי כך שרבשקה שר הצבא המומר של סנחריב, הציע לחזקיה אלפיים סוסים כדי שאנשיו ינהלו איתו קרב של ממש. אך לחזקיה לא היו רוכבים ולא לוחמים כלל, כולם בזמנו עסקו במלחמה אחת, והיא מלחמתה של תורה בלבד. ועל זה סמך חזקיה, כשעם ישראל עוסקים בתורה ומקיימים אותה הוא אינו חושש כלל, הוא בוטח בהקב״ה שהוא ינהל את מלחמותינו מול האויב, וכך היה.

לעומת הסיפור בבית ראשון, בבית שני ראינו עוצמה אדירה של עם ישראל, נשק, חומות בצורות וחזקות, חיילים מעולים ואמיצים, אספקה לעשרות שנים, כלומר תנאים אידיאליים ביותר להצלחה במלחמה, ובכל זאת גדול ישראל אז, ריב״ז, אמר להם לצאת לקבל תכתיבי כניעה, למה? הרי זה מנוגד להגיון ולשכל הישר? כי הוא ראה את המצב הרוחני של ישראל באותה תקופה שהיה ירוד ביותר, שנאת חינם ובמצב כזה אין סיכוי לניצחון, ועדיף לקבל תכתיבי כניעה ובכך לצמצם את החורבן.

לו באמת היינו היום במצב רוחני כזה מושלם כמו בתקופת חזקיה, בוודאי שלא היינו צריכים צבא כלל וכלל, כפי שהיה בזמנו של חזקיה. אך לדאבוננו הרב, המצב הרוחני היום במדינת ישראל הוא קשה מאוד. אומנם מצד אחד עולם התורה הולך ופורח, מרכז התורה הגדול בעולם היום הוא בישראל. אך מצד שני תהליך החילון שעברו מיליונים במדינת ישראל, הביא רבים מאוד מבני עמנו להתרחקות נוראית מדתם ומיהדותם, מיליון וחצי מילדי ישראל אינם יודעים מהו ״שמע ישראל״, חילולי שבת המוניים ועוד. לכן במצב שכזה, אין אנו ראויים לאותם ניסים גלויים כפי שהיו בדורו של חזקיה, ולפיכך אנו צריכים צבא, צבא חזק שיילחם באויב. אך בוודאי אל לנו להשלות את עצמנו, שבכוח הזרוע והנשק אנו יכולים לנצח את מיליוני אויבינו שמסביבנו, הזוממים יומם וליל להכחידנו ולהשמידנו, ולולא נסי הקב״ה לא הייתה לנו ח״ו תקומה כאן בארצנו.

לימוד תורה מול לימוד סינית

אחת השאלות האוויליות שמקשים העולם היא - לו יצויר כי מחר יופיע סטודנט שלומד חכמה סינית ויאמר כי לימודו זה מגן עלינו, האם גם אותו נפטור אותו משירות בצבא?

פשוט שאין להתייחס לטענה זו ברצינות, כי אצלנו הטענה קדמה להקמת המדינה והצבא, כך חיי עם ישראל לדורותיו, מה שאין כן אדם זה, הקמת הצבא קדמה לטענתו, ובוודאי כוונתו היא אך ורק לקנטר, ולכן אין להתייחס לטענותיו הקנטרניות ברצינות.

לימוד תורה ברצף ולאורך זמן

יש השואלים:

א) למה אתם צריכים ללמוד כל כך הרבה?

ב) למה צריך כל כך הרבה בני ישיבה?

ג) כמו כן, מה יקרה אם תעזבו את הישיבה למספר שנים, ולאחר מכן תחזרו לישיבה להמשך לימוד התורה, כפי הדגם של ישיבות ההסדר?

לימוד התורה אינו כלימוד שאר החכמות. בשאר החכמות אפשר ללמוד ולעשות הפסקות ולאחר מכן לחזור שוב ואין בכך פגם גדול, משא״כ בלימוד התורה. לימוד התורה מצריך לימוד ברצף, בעמל, בהתמדה, בשקידה, בחריצות ובעיון רב (עיין לעיל בדברי הגראי״ה קוק שכתב כן באריכות).

רבים הם המתחילים בלימודי התורה, אך רק חלקם הקטן זוכה להגיע למדרגות הגבוהות, דהיינו מורה הוראות וכד', וזה כמובא בילקוט שמעוני קהלת (רמז תתקע״ז): ״נוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא ויוצאים מהם מאה, מאה נכנסים למשנה - יוצאים מהם עשרה ואחד לתלמוד, הוי אדם אחד מאלף מצאתי״.

וכן פירש רש״י קהלת (פרק ז'): ״אדם אחד מאלף מצאתי - בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראויים למשנה אלא מאה, ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה, ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה, הרי אחד מאלף״.

בהתנתקות מהתורה אפילו לזמן מועט נגרם נזק, וככל שהנתק גדול יותר כך גודל הנזק. לפיכך כדי להעמיד תלמידי חכמים, מורי הוראות, מנהיגים רוחניים לקהילות ישראל בארץ ובעולם יש ללמוד ברצף במשך שנים רבות, בכמות גדולה של תלמידים, וכל המרבה הרי זה משובח - המרבה מלשון רבים בלימוד זה משובח, וגם המרבה בלימוד משתבח.

אביא כעת מאמרי חז״ל וגדולי ישראל, המדברים בשבח ומעלת הלימוד ברצף.

במשלי (פרק כ״ג, ה') מובא: ״ התעיף עיניך בו ואיננו, כי עשה יעשה לו כנפים כנשר, יעוף השמים״.

רש״י - ״התעיף עיניך בו - כרגע שתכפול עיניך לעמצו, ואין אותה גירסא מצויה בך״, כלומר התנתקות ולו הקלה ביותר כבר מסבה נזק ללומד.

המלבי״ם (שם) פירש - ״התעיף עיניך בו ואיננו, כי הבינה שלך, צריך אתה שלא להעלים עיניך רגע ממנה, כי הוא דומה כעוף כנף אשר ביד האדם, שברגע יפנה ממנו יעוף למעלה, כן השכלת האדם והתבונה, אם יתעלם ממנו רגע יעוף ממנו, כי אינו מתעורר מעצמו רק ברוב שקידה והשתדלות, וז״ש שאם תעיף עיניך שתתן העפעף על העין, אז בינתך איננו, כי יעשה לו כנפים לעוף ממך, וכ״פ חז״ל ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו״.

הגמ' במסכת מגילה (דף י״ח עמוד ב'): ״אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי: מאי ועפעפיך יישרו נגדך? אמר לו: אלו דברי תורה, דכתיב בהו (משלי כ״ג) התעיף עיניך בו ואיננו״.

רש״י - ״התעיף עיניך בו ואיננו - אם תכפול עיניך ממנה הרי היא משתכחת ממך כהרף עין״.

ספרי (דברים פרשת עקב פיסקא מ״ח): ״ומנין שאם שומע ראשון ראשון ומשכחו, כשם שאין הראשונים מתקיימים בידו כך אין האחרונים מתקיימים בידו, תלמוד לומר (דברים ח', י״ט): ״והיה אם שכח תשכח״, אי אתה מעלים עיניך ממנו עד שילך לו, שנאמר: משלי (כ״ג, ה') ״התעיף עיניך בו ואיננו״, וכתוב במגילת חריסים: יום תעזבני יומים אעזבך״.

מסכת סנהדרין (דף צ״ט עמוד ב'): ״נאף אשה חסר לב (משלי ו'), אמר ריש לקיש: זה הלומד תורה לפרקים (רש״י - לומד תורה לפרקים - ואינו לומד תדיר תדיר, כמי שאין לו אשה ובועל פעמים זו פעמים זו) שנאמר (משלי כ״ב): ״כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך״.

רמב״ם הלכות תלמוד תורה (פרק ג' הלכה י״ב): ״אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמים״.

כתב המאירי במשלי (ח', כ״ד), וז״ל: ״השקידה, רוצה לומר התמדת הלימוד והעיון, הוא בכלל קבלת התורה. כי שאר המלאכות אין החלק מהן תלוי בחלק האחר, שאם הוא עושה מלאכה ראויה לעשרה ימים, הנה בראשון נשלמה עשירית המלאכה. ואם יבטל קצת זמן, מכל מקום כל אשר ישוב עליה עשירית עשוי, לא יצטרך לחזור. אבל התורה, אם יפסיק בה ויבטל זמן - הכל נשכח. וכן שאם תייעד זמן בלימוד החכמה על הדרך שאמר בברייתא של אבות (אבות דר״נ כ״ו, ו') יכול אדם ללמוד תורה עשר שנים וכו״, לא תחשוב שהחלק העשירי ממנה ילמד בשנה הראשונה. אבל בראשונה ישיג מעט, ובשנייה כפליים. וכל שיתעסק בה תקל הבנתו, וימצא לפניו נתיב החכמה דרך סלולה וכו', ויפה לו שעה אחת מאורך זמן בהתחלה וכו'. ומתוך כך, כל אשר ימעט בשקידה, יפסיד מה שאין שיעור ומה שאינו ניתן להשבון״, עכ״ל.

וכתב החזו״א באגרותיו (ח״א אגרת ג') ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת, הוא קיום התוהו האפס וההעדר. הרי זה זורע ושולח עליהם מים לסחפן. עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק. בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה, וזה שעושה תורתו קרעים קרעים, אסף רוח, עכ״ד.

ובספר הזכרון על הגר״ח שמואלביץ (עמ' צ״א) הובא שהמשיל זאת לקומקום על האש, שמשך רתיחתו עשר דקות. אם כל פעם נרתיח אותו חמש דקות, לעולם המים לא ירתחו. כך גם ברוחניות, כדי ליצור רתיחה רוחנית, זקוקים לרציפות, ע״כ.

ובספר אור אלחנן (ח״א עמ' כ״ז) מובא שר' אלחנן וסרמן הי״ד, אמר: אפילו בחור בעל כשרונות בינוניים, מכיוון שילמד בהתמדה י״ב שעות ביום, מובטח לו שיצמח גדול בתורה, ודבר זה למדתי מתוך הנסיון, עכ״ד.

ובספר ברכת שלמה להגה״ק ר' שלמה אריה ליב מטוטשין זי״ע, הביא בשם הגה״ק מלובלין שמי שלא לומד שש שעות רצופות גמרא עם פירוש תוס', לא טעם טעם של יראת שמים, ע״כ.

ובספר מגיד מישרים למרן הב״י (פרשת כי תבוא) הביא, שאמר המגיד לב״י, שע״י שילמד ברצף יזכה לזכרון.

הרב אהרן קוטלר בספר משנת אהרן (דף ד' סעיף ד'): ״הדרך היחידה להעמדת גדולי התורה ותלמידי חכמים אמיתים היא רק ע״י התמסרות מלאה לתורה, בריכוז כל כוחות הרצון וכל הכישרונות. ואכן מה שראינו גם בדורות האחרונים, כי רק באופן זה הייתה עלייתם והתגדלותם של כל גדולי ישראל. ואפילו ״בדורות הראשונים כמלאכים״, שליבם היה רחב כפתחו של אולם, הוצרכו ליגיעה תמידית למעלה מן המשוער. ובתלמוד במקומות מספר נמסר על גודל יגיעתם ועמלם בתורה, בהתפשטות מכל עניינים גשמיים. ובידוע, שיגיעה ועמל הם מהדברים שהתורה נקנית בהם, ובלי זה איננה קניין בנפש האדם, ואינה הופכת את מהותו ונעשית לחלק מעצמותו, שזוהי הדמות והמציאות של תלמיד חכם אמיתי״.

השופט אולשן (מתוך חוות דעת של נשיא בית המשפט העליון לראש הממשלה): ״גיוס בני ישיבות לשנתיים ימים, כמוהו כחיסול הישיבות לגמרי, ויש אינטרס ממלכתי בקיומן של הישיבות״.

גדול התנאים רבי עקיבא - במסכת נדרים (דף נ' עמ' א') מובא שכאשר חזר ר' עקיבא לביתו לאחר 12 שנה, שמע שאיזה רשע אחד מדבר עם אשתו רחל, ואומר לה שמגיע לה כל אשר קרה לה, שבעלה עזב אותה אלמנה חיה, ושאביה נטשה. אמרה לו: לו היה בעלי ר' עקיבא שומע אותי כעת, הייתי אומרת לו שיישאר עוד 12 שנים ללמוד תורה. ר' עקיבא בשומעו את דבריה אמר, א״כ היא נתנה לי רשות להמשיך ללמוד אז אחזור כעת, ולא נכנס לביתו. שאלתי את ילדיי:

א) איך יתכן, שבדיוק ברגע שבא ר' עקיבא להיכנס לביתו, הגיע אותו רשע ודיבר סרה ברחל ובבעלה, ואז בדיוק כעסה רחל ואמרה את דבריה, שבדיוק שמעם ר' עקיבא, ויישם אותם הלכה למעשה.

ב) מדוע לא נכנס ר' עקיבא לביתו לפחות לומר שלום, ולשהות קצת עם אשתו וילדיו, ואח״כ לחזור לישיבתו?

בס״ד עיינתי באותו זמן בסוגיא זו גם במסכת כתובות (דף ס״ב עמ' ב'), ושם מופיע אותו סיפור רק ששם השוני הוא, שבמקום שיהיה כתוב שעם רחל דיבר רשע, כתוב שדיבר עמה ההוא סבא, ונזכרתי בתוספות במסכת חולין (דף ו':) ששם נאמר, כל מקום שמוזכר ׳ההוא סבא׳ זה אליהו הנביא (למעט מקרה אחד שמופיע במסכת שבת דף ל״ג), ואז התבהרו לי הדברים. משמיים רצו שר' עקיבא ימשיך ללמוד תורה עוד הרבה שנים, רק שזה יהיה ברשות אשתו ולא יעבור על איסור של צער אשתו, ולכן בדיוק כאשר הגיע ר' עקיבא לביתו, הופיע אליהו הנביא בדמות אותו רשע ואמר את דבריו, במטרה להכעיס קמעה את רחל, ואז כשאמרה רחל את דבריה בדיוק שמע אותם ר' עקיבא, וקיבל החלטה לחזור ללימודו בהיתר, ולהמשיך לגדול עוד ועוד בתורה.

ולעניין מדוע לא נכנס לביתו, ראיתי שהשיב על כך כבר ר' חיים שמואלביץ זצ״ל בספרו שיחות מוסר, שאינו דומה 12 שנים + 12 שנים ל-24 ברצף.

וחשבתי להוסיף עוד, שבמידה ור' עקיבא היה נכנס לביתו והיה רואה את כל הדלות ששורה בביתו, אולי היה מתעורר לרחמים ולא היה חוזר למקום לימודו, אלא נשאר במקומו ללמוד. כמו - כן, אשתו וילדיו אולי היו משכנעים אותו להישאר קצת, ומי יודע איך היה מתפתח העניין, ומי יודע האם היינו במצב כזה מקבלים את אותו ר' עקיבא - גדול התנאים (כהגדרת הרב שרירא גאון). אדם שעוצר באמצע עניין קשה לו לחזור לאותו מצב ולאותה התלהבות, וכפי שאמר לי בני יקירי אליה נ״י, שזה דומה למכונית שנוסעת בעלייה במהירות, ופתאום נעצרת באמצע העלייה, בוודאי שיקשה עליה לחזור לאותה מהירות, וגם כשתחזור ייקח לה זמן. הוא הדין לכל לומד תורה, או כל בחור ישיבה הלומד ברצף הוא מצליח, והצלחתו וסיפוקו הם גדולים ביותר, אך בחור שכל שבוע יוצא לביתו, אז עד שיחזור ביום ראשון כל כולו מבולבל ממה שראה בביתו, או ששמע ברחוב, או בתקשורת וכו'. וזה שאמרו חז״ל: ״אם תעזבני יום, יומיים אעזבך״ (ירושלמי, מסכת ברכות פ״א. ה״ה).

מסופר על החזו״א זצ״ל, שבביתו היה גג שמשמש לבית מדרש. פעם ישבו שם שני בחורים ולמדו בחברותא, והנה, כאשר עלה מרן החזו״א תפסם בשעת בטלה.

אמר להם החזו״א: מתיקות התורה, כמה גדולה היא נעימות התורה, ואי אפשר להשיג את זה ולהגיע לזה רק אחר שקידה של שלוש וארבע שעות רצופות בלי הפסק. בלי זה אי אפשר אפילו לצייר מהי הרוחניות הזו. וק״ו אחר חמש שעות כמה רוממות יש - איך אפשר למי שיש לו את האפשרות הזאת, להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידיים נועם זה. והוה כמו קדירה המתבשלת, להורידו מן האש, וליתן להתקרר ואח״כ להשיבה...

המשיך מרן החזו״א בעיניים בורקות - ואחר שש שעות של לימוד שוכח האדם מכל העולם וענייניו ומתדבק בדברים רוחניים, ואחר שבע שעות מרגיש האדם קרוב לקב״ה ואין לו מהנאות העולם כלום, ומתמלא שמחה, ואחר שמונה שעות אפילו לא נופלת בליבו מחשבה של תאוה וחומריו, וכולו משתוקק לאלוקיו. ואחר תשע שעות כולו קודש למעלה למעלה, ואחר עשר שעות עין לא ראתה, אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ואת רגשותיו. (עיין עוד בספר נחלת שדה).

כוחי ועוצם ידי

באחד מימי הזיכרון לשואה, התבטא רמטכ״ל מדינת ישראל דאז רא״ל גבי אשכנזי, באחד מהגטאות בהאי לישנא, וזת״ד: ״לו היה צה״ל קיים בזמן השואה, אז לא הייתה מתרחשת שואה. כיום שיש לנו צה״ל חזק, היו לא תהיה שואה״. בשומעי את דבריו אלו ייחלתי בסתר ליבי ואמרתי הלוואי, לו יהי כדבריו. אך בהכירי את ההיסטוריה של עמנו, וכן את הבטחות ה' יתברך שאמר: (ויקרא פרק כ״ו, י״ד): ״ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצות האלה: (טו) ואם בחקתי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות זאת כל מצותי, להפרכם את בריתי״, אז... ה' ישמור. אמרתי שאין אני יכול להסתפק במשאלת לב חרישית, ולעבור לסדר היום לאחר דברים אלו, אלא עלי להתריע בשער בת רבים מה יכול לקרות לנו אם לא נלך בדרך התורה, אם לא נלמד תורה, אם לא נשמור אותה, ואם נסמוך רק על כוחנו ועוצם ידינו, האסון שח״ו יגיע מי ישורנו. בקטע הבא שאביא ברצוני להראות: רבותי ההיסטוריה חוזרת! ראו הוזהרתם.

כידוע בזמן חורבן בית שני י-ם הייתה חזקה ביותר, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה צבאית (כפי שהרחבתי לעיל) ואנשיה בטחו בכוחם הרב מול האימפריה הרומאית האדירה. אך לבסוף י-ם החזקה אז נכנעה לכוחותיו של טיטוס שטבח ולא חמל במיליונים רבים, ושרו טורנוסרופוס אף חרש את י-ם עד היסוד.

52 שנה לאחר החורבן קרה אסון נוסף לעם ישראל, וייתכן שמימדי ההרג בו היו גדולים יותר אף מחורבן הבית. באותה תקופה היה גיבור עצום בישראל שנקרא בר כוכבא, שעשה שמות ברומאים עם צבאו האדיר שמנה 400 אלף לוחמים (לפי מדרש איכה רבה פרשה ב', ו', ולדעת סופר יווני צבאו מנה 580 אלף), והוא התרברב וביקש מהקב״ה שלא יסייעו במלחמות כי הוא כבר יסתדר לבד. הסוף היה מר ונמהר, לאחר שבר כוכבא הוקש למוות ע״י נחש, חדר אדריאנוס קיסר לעיר ביתר, ובמשך 3 ימים טבח ללא רחם וללא הפסקה מיליונים רבים מבני ביתר.

במדרש איכה רבה (פרשה ב') מובא תיאור של החורבן, וז״ל: ״...היו הורגים בהם עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של 40 סאה והולך בים ארבעה מילין. ואם תאמר שקרובה לים? והלא רחוקה מן הים ארבעה מילין״.

מספר ההרוגים עפ״י הגמרא במסכת גיטין (דף נ״ז:) היה מיליונים רבים, וז״ל: ״הקול - זה אדריאנוס קיסר, שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים. קול יעקב - זה אספסיאנוס קיסר, שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא (4 מליון) ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא (40 מליון).

ניצול הפטור לרעה

האם מותר לנצל את הפטור שמקבלים בני הישיבות?

המסיתים נגד בני הישיבות טוענים, שרבים ממקבלי הדיחוי אינם לומדים כלל בישיבות, ומנצלים זאת להשתמטות משירות צבאי. כמובן שטענותיהם מהבל ימעטו, ואין להם כל אחיזה במציאות, כי הצבא עורך ביקורות פתע תמידיות בישיבות הקדושות, ואחוז הלא נוכחים הוא מועט (בד״כ ההיעדרויות מסיבות בריאות וכד'), ואף הצבא אינו טוען זאת. זכורני כאשר הייתי משגיח בישיבת אור החיים, אחת לכמה חודשים היה מגיע קצין מהצבא ובודק פיזית את נוכחות התלמידים מקבלי הדיחוי, ולא זכור לי אף פעם שהייתה כל בעיה.

אין בידי כיום נתונים עדכניים לגבי ביקורות הצבא בישיבות, אך בנתונים שיש בידי משנת 1994 עולה משם: מידי שנה היו מבוצעות ביקורות ב-35% מהמוסדות התורניים (היום זה הרבה יותר). כ-6% בלבד לא נכחו בישיבה במהלך הביקורת (ולדעתי זה נתון מדהים, שהרי תמיד יש חולים או נעדרים מסיבה זו או אחרת). ב-76 חקירות שנעשו כנגד חשודים בהפרת תנאי הדיחוי נמצא כי בכ-40% מתיקי החקירה שנפתחו - תלמידי הישיבה חרגו מתנאי המעמד. פירוש חריגה אין זה אומר שלא למדו, אלא הכוונה שעבירתם הייתה: אי התייצבות בלשכת גיוס, חזרה מחו״ל באיחור, או שהייה בחו״ל ללא רשות, אי הסדרת המעמד, השתמטות מגיוס וכד'. היוצא שמתוך עשרות אלפים המקבלים דיחוי רק כ-30 מהם לא עמדו בתנאי הדיחוי כל אחד מסיבתו, וחושבני שזו תעודת כבוד לעולם הישיבות, שאינם מנצלים את הדיחוי לרעה, ויושבים ועוסקים בתורה.

דרך אגב - 60% מתלמידי ישיבה שויתרו אז על מעמדם ונדרשו להתגייס - פוטרו משרות ביטחון ע״י הצבא!

מאותם תלמידי ישיבה דלעיל, שנתגלו כמפרים את תנאי המעמד ואולצו להתגייס - פוטרו משרות ביטחון!

לאלה המפקפקים ביושרם של בני הישיבות, הינם מוזמנים להיכנס להיכלי הישיבות לראות ולשמוע את קול התורה המהדהד, ולהיווכח למורת רוחם שב״ה ״הקול הוא קול יעקב״.

בכל כלל יש כידוע יוצאים מן הכלל, ועל היוצאים מן הכלל הללו התבטא בחריפות חסרת פשרות מרן החזון אי״ש זצ״ל, וז״ל: ״כל מי שמנצל לרעה את זכות הדחייה של תלמידי הישיבות, הרי הוא בבחינת רודף, וחוטא כלפי בני הישיבות״. (החזו״א מצוטט ע״י מנהל וועד הישיבות הרב מ. טננבאום, הופיע בעיתון ״ערב שבת״ 11.12.87).

בעבר הלוחמים היו רק הצדיקים - למה היום לא?

מדין תורה, כמובא בספר דברים (פרק כ'), לפני שבני ישראל היו יוצאים למלחמה היה עומד הכהן משוח המלחמה והשוטרים שעמו לפני החיילים, והיו נותנים אפשרות לפטור מהמלחמה מסיבות, כגון: ״האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, האיש אשר נטע כרם ולא חללו, האיש אשר ארש אשה ולא לקחה, האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו״.

על הסיבה של ״הירא ורך הלבב״ דנה המשנה במסכת סוטה (פרק ח' משנה ה'), מהו בדיוק ״הירא ורך הלבב״, וז״ל: ״ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו', רבי עקיבא אומר: הירא ורך הלבב - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. ר' יוסי הגלילי אומר: הירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן. רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, הרי הוא הירא ורך הלבב״.

הרמב״ם פירש שכוונת ר' יוסי הגלילי ״המתיירא מן העבירות שבידו״, בין שהעבירות דאורייתא או דרבנן. ואילו ר' יוסי אומר שעבירות דאורייתא בלבד. ולהלכה פסק הרמב״ם כר' עקיבא.

א״כ יצא לנו מר' יוסי ור״י הגלילי שהירא ורך הלבב הכוונה ירא מעבירות שבידו, לפי ר' יוסי עבירות דאורייתא, ולפי ר״י הגלילי עברות דאורייתא ודרבנן, יוצא שהחיילים שהיו יוצאים פעם למלחמה היו צדיקים גמורים ללא כל עברות בידם, ומחשש לחייהם שוחררו מהצבא ונשארו רק הצדיקים.

כעת תישאל השאלה במלוא עוצמתה, מדוע כיום בני הישיבות היראי שמים אינם מתגייסים לצבא ומותירים את החילונים ואחרים לצאת למלחמה, כאשר בידוע שדבר זה מסכן אותם, והיה נכון יותר שדווקא בני הישיבות הם שישרתו בצבא ולא החילונים?

אומנם השאלה גדולה ומהותית מאוד, אך התשובה עליה פשוטה יותר. לעיל הזכרנו והראנו בצורה הברורה ביותר, שכאשר יצאו הלוחמים למלחמה ישבו כנגדם לומדי תורה, כמו במלחמת מדין שאלף לחמו ואלף למדו תורה כנגדם, ואילו במציאות של ימינו לומדי התורה הם יחסית ללוחמים מועטים, ולכן באין ברירה, במצב שאם בני הישיבות ילכו לצבא לא יהיו כנגדם לומדי תורה, אז הנזק שיצמח מכך הוא נוראי, ושירותו של הבחור ישיבה יצא בהפסדנו.

לא תעמוד על דם רעך

הדורשים את גיוס החרדים לצבא, או המטיפים לנו לצאת לשוק העבודה אוהבים להשתמש בפסוקים מהתורה, וציטטות מדברי חז״ל להוכיח את צדקתם, ולהראות שהחרדים אינם בסדר, ודווקא הם הולכים נגד ההלכה. אך כמובן מי שבאמת בקי בהלכה, יודע שציטטות אלו הם בעיקרן מוצאות מהקשרן, והשקר הגדול הוא חצי אמת.

גם בעניין גיוס בני הישיבות טוענים לא אחת, הנה כתוב בתורה (ויקרא פרק י״ט, ט״ז): ״לא תעמד על דם רעך אני ה' ״, ואתם שאינכם מתגייסים לצבא, עוברים על איסור תורה זה.

כפי שאמרתי לעיל, תורה אינה נלמדת מפסוק אחד בלבד, תורת ישראל היא מכלול שלם של חוקים ומשפטים הקשורים אחד עם השני ולא ניתן לנתקם, לפיכך, אכן כתוב שאסור לעמוד על דם רעך, אך מאידך גיסא, בעשרות מקומות בדברי חז״ל (כפי שהבאתי לעיל בהרחבה) מופיע עניין לימוד התורה כמגן על עם ישראל, כשומר הטוב ביותר על עם ישראל. לפיכך בני התורה הלומדים תורה בישיבות, אם יתגייסו לצבא ויינטשו את עמדת השמירה בישיבה, הם יואשמו בשבירת שמירה, בהפקרת עמדה וייתנו את הדין על כך, איך נטשו את הנשק הטוב והיעיל ביותר שמגן על עם ישראל, והתעסקו בדברים אחרים.

בין הזמנים

טענה נוספת היא, אם אתם סוברים שהתורה מגנה על ישראל ולכן צריך לומדי תורה, והרבה, אז למה יש לכם חופשות ״בין הזמנים״ שבהם בני הישיבות מתבטלים ואינם לומדים תורה, ובכך אתם לשיטתכם מסכנים ומפקירים את עם ישראל?

ראשית אסביר ש״בין הזמנים״ אלו חופשות הנוהגות בישיבות, בחודש ניסן, מיום כיפור עד ר״ח חשון, ומתשעה באב עד ר״ח אלול. חופשות אלו נועדו לבני הישיבות ולרבניהם לנוח מעט מהעמל הרב שהשקיעו בלימודיהם, כדי שיוכלו לחזור לאחר מכן בכוחות חדשים ורעננים להמשך לימוד התורה. מנוחה זו חשובה למניעת שחיקת הרבנים (וגם לסייע בעבודות הבית) וגם התלמידים.

כמובן שאין משמעות בין הזמנים הפקרות מלימוד התורה וקיום המצוות, אלא זוהי ירידה לצורך עלייה, כשהכוונה לא לירידה ברוחניות, אלא ירידת מתח הלימודים, לצורך עלייה בתחילת זמן הלימודים הבא.

גם בימים אלו מצווים בני הישיבות לקבוע להם סדר לימוד בכל יום, וכפי שמורים ודורשים זאת כל הרבנים מתלמידיהם. מרן ראש הישיבה הרב מנחם אלעזר ש״ך זצ״ל (במכתבים ומאמרים של הרב אלעזר ש״ך ראש ישיבת פוניבז', ח״ו דף י״ב), פרסם כרוז, המבקש מכל התלמידים לקבוע לימוד תורה בבין הזמנים, לא פחות מארבע שעות ביום.

טענה זו שאל לנו להתבטל מלימוד תורה, במקורה יש בה הרבה מן האמת, אך אי אפשר וזה לא אנושי לדרוש מאדם שיעבוד ויעמול 365 יום בשנה ללא מנוחה. לפי שיטה זו יהיה אסור על בחורי הישיבות לישון, גם לא לאכול, אין לדבר סוף, אלא הנהג בהם מנהג דרך ארץ. גם חיילים העומדים על משמרתם בקו הראשון של הגבול, הם אוכלים, ישנים, יוצאים ל״אפטרים״, לחופשות שבת וחגים, ו״לרגילות״, וכולם מבינים שכך צריך להיות, ואף אחד לא בא אליהם בטענה של הפקרת שמירה. ה״ה בבני הישיבות שצריכים וחייבים מנוחה, אך כמובן אל להם לשכוח שאינם פטורים מלימוד התורה בימים אלו הן מחובתם האישית, והן מאחריותם הכוללת למען כלל ישראל.

דרך אגב, ברוב המקומות בארץ קיימות ישיבות בין הזמנים, שבהם רבבות בני הישיבות מתכנסים שם ועוסקים בתורה לשמה, וממשיכים בהגנתם הרוחנית על עם ישראל.

עילויים

אנו שומעים בזמן האחרון את פשרת הקסם שמציעים מצדדי הגיוס של בני הישיבות. הצעתם היא לגייס את כל בני הישיבות ולהשאיר אך ורק את העילויים שהם ילמדו תורה, כי בפועל בעתיד רק מהם יש סיכוי שיצמחו תלמידי חכמים, והרי זו שאיפתנו.

בנימוקינו לעיל בשבח ריבוי בני הישיבה טענו, שככל שיהיו לומדי תורה כך ההגנה על עם ישראל תגבר יותר. ולכן בלימוד תורה המגן על עם ישראל, אין זה שייך רק לעילויים אלא לכל לומד תורה. ויתירה מזאת, לימוד של ״לא מוכשר כל כך״ במאמץ רב, הוא בעל ערך גדול יותר אצל הקב״ה, שהנה למרות אי כישרונותיו ובכל זאת הוא מתאמץ רבות, אז מעלת לימודו גבוהה יותר. חוץ מזה מי אמר שרק מעילויים תצא תורה, הרי המציאות מורה שפעמים רבות גדולי ישראל וגדולי תורה לא יצאו תמיד מהעילויים, להיפך, פעמים רבות אותם עילויים שלא השקיעו בלימוד בגלל כישרונם לא יצא מהם דבר, ואילו הבינוניים השקיעו יותר ומהם צמחו גדולי התורה. מי יכול בגיל 18 או 20 להחליט על עתידו של בחור אם יהיה תלמיד חכם או לא. הרי זה דיני נפשות, הרי במו ידינו אנו יכולים לאבד את גדול הדור הבא. ואנכי ראיתי בני ישיבות רבים שבבחרותם לא למדו היטב ואף רבותיהם ניבאו להם עתיד לא מזהיר, והנה בגיל ההתבגרות או לאחר נישואיהם, התעלו ונהפכו לתלמידי חכמים מהשורה הראשונה.

סוף הספר

תוכן העניינים

קונטרס תורתו אומנותו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה