אור ברסלב
קונטרס תורתו אומנותו דעת רבני הציונות הדתית - המזרחי

קונטרס תורתו אומנותו

דעת רבני הציונות הדתית - המזרחי

פוליטיקאים וקצינים על הפטור

חוסר בהירות רב קיים בציבור הדתי לאומי לגבי דעת התורה בנושא גיוס לצבא,

האם עדיף לימוד תורה ברצף בישיבות הגבוהות, או שיש צורך ואף חובה להתגייס לצבא או לישיבות ההסדר. ישנם רבנים בני דורנו הטוענים שחובה רבה להתגייס לצבא יותר מאשר לימוד תורה, והלומדים ואינם מתגייסים עוברים על חילול ה', ועל לא תעמוד על דם רעך ועוד. כעת נבדוק את דעת גדולי התורה האמיתיים של הציונות הדתית, לגבי לימוד תורה מול צבא.

הראשון שהתבטא בנושא לימוד תורה וצבא היה הגאון הגדול רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ״ל, שהוא למעשה האבא הרוחני של תנועת המזרחי. בשנת התרע״ז (1917) פנה הרב בתחנונים אל רבה הראשי של אנגליה ד״ר יוסף הרץ, ובו בקשה שיפעל אצל השלטונות באנגליה, שישחררו את בני הישיבות משירות בצבא הבריטי, בזמן מלחמת העולם הראשונה.

אביא כעת קטעים חשובים מדבריו המופיעים בספר אגרות הראי״ה (חלק ג' דף פ״ח אגרת תת״י), וז״ל: ״...מטרתנו ברורה היא לנו ואחת היא: להציל את נשמת היהדות בממלכה זו, התלויה בנימין רבים בקיומן של הישיבות האחדות. וברור הדבר שבשלילותן של הזכויות של חופש בני הישיבה מעבודת הצבא כעת מטות הן הישיבות, אשר בעמל רב ובמסירות נפש נוסדו, להיות נופלות בלא תקומה חלילה. על כן זאת היא שאלתי ודרישתי מאת הדרת כבודו, יכיר נא את האחריות הגדולה שבמשרתו הרב, וידע שכעת הגיע השעה שיעשה את הצעד הנכון להציל מה שהוא יקר לנו מחיים וכו'. הממשלה חייבת היא להיות זהירה שלא לנגוע בנימין הנפשיים של כל דת ואמונה, ואנחנו לפי הכרתנו הדתית, חורבנן של הישיבות שיהיה נצמח מלקיחת מבחר בניהן לעבודת הצבא, הוא לנו חורבן דתי איום ונורא.

שונה הוא הצביון של דתנו הקדושה ביחס לחיוב של דרישת התורה מהצביון של הדתות הנוצריות בייחוד. ובעוד אשר ההתלמדות הדתית עומדת היא אצלן בעיקרה רק בתור ענין מכשיר לקליריקליות, להכשרתה של הכהונה, הכמריות וכו', נהפוך הוא אצלנו, שראשית לכל החיובים לכל אדם מישראל כקטן כגדול, כרב כבעל הבית, כסוחר כאומן, הוא תלמודה של תורה. הישיבות לא נוסדו מעיקרן רק בשביל בשביל התכלית להעמיד לנו רבנים, הישיבות בישראל מעולם היו והינן מקדשי תורה שאנו חייבים חובה תורית שלא יתחסרו מאיתנו בכל מדינה, וכשם שלא תעז שום ממשלה נאורה לגזור עלינו להחריב את בתי כנסיותינו, לשרוף את ספרי תורותינו, כן לא תוכל להטיל עלינו חוק של החרבת ישיבותינו וכו', וממילא מובן הדבר שאין הזכות של ישיבותינו ביחס לחופש בניהן מעבודת הצבא כדי שלא ישבתו מלימודיהם, יכול להיות עומד במדרגה אחת עם כל הדתות האחרות. ובשעה שאצל הנוצרים ביטול התלמוד הדתי אינו כי עם חיסרון הכשרת כהנים דתיים, שהוא חיסרון שאפשר לו להתמלאת בכל עת, אצלנו החיסרון הזה הוא חיסרון שלא יוכל להימנות.

גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין, ומכל עבודת הקודש היותר נשגבה. ובשעה שתבטל הממשלה את ישיבותינו הרי היא כאילו גוזרת עלינו גזירת שמד. מסירות נפשו של ר' עקיבא הייתה בעיקרה על הגזירה שלא יעסקו ישראל בתורה, אעפ״י שגם אז לא כל ההמון כולו עסק בתורה. אבל חוק הוא לישראל שחובתו היותר קדושה השומרת את חייו הרוחניים ממיתה אכזרית היא, שיימצא בעריו ומדינותיו חלק רשום מקודש לתלמוד תורה, ששום לחץ מדיני לא יוכל להסיר מאיתנו את החובה הקדושה הזאת״.

ובהמשך בנוסף למכתב הזה הוסיף הרב תזכיר, ובו בירור הדברים כמובא לקמן, וז״ל: ״הממשלה הרוממה שהיא מתחשבת כראוי לממלכה נאורה עם הרגשות העדינים של תושביה, וזהירה ביותר מלפגוע בתוכן הקודש הנעלה של הדת והאמונה, צריכה לדעת שעפ״י תורת ישראל תלמידי חכמים אסור ללוחצם ללכת למלחמה. וכ״כ גדול הוא החטא של לחיצת ת״ח למלחמה עד שלא הניחו חז״ל מלבקר את מעשה מלך צדיק כאסא מלך יהודה, ואמרו שנענש שחלה את רגליו מפני שעשה אנגריא בת״ח וכו'.

ויותר מזה ראינו את גדולת האיסור לעשות אנגריא בת״ח לכופם על יציאה למלחמה, אפילו על מלחמת מצוה גדולה מאוד וכו', מהמלחמה שערך אברהם אבינו נגד המלכים שמן השמיים הסכימו על ידו וכו', ומכל מקום אמרו מפני מה נענש אברהם וכו'.

והצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע״י מה שנמצאים בה ת״ח העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החיל הלוחמים.

ומתוך כך תנהג בוודאי ממשלה נאורה, היודעת בכל עת להתרומם ממעלה לרוח הגס ההמוני, ומכירה איך להוקיר את השרידים אשר ה' קורא, העוסקים בתורה, הנאמנים ביראת שמיים ובעבודת ה', ולא תפריע אותם מעבודתם הקדושה, ובכוח ההשפעה הרוחנית העליונה שאנשי קודש כאלו משפיעים על מדינתה וממלכתה תנצח את מלחמותיה, ותוסיף אומץ וגבורה רבה, והם היחידים הללו יועילו לה הרבה יותר בכוחם הרוחני, בהיותם עוסקים בתורה ובמוסר ובעבודת ה׳, ומשפיעים ע״י זה רוח קדושה ואמונה בסביבתם וחוגם, שבזה הם גיבורי כוח הרבה יותר ממה שיוכלו להועיל לה בכוחם החלש החומרי, בצאתם לעבוד עבודות גשמיות.

וכ״כ גבוהה היא בישראל תעודת לימוד התורה ללומדיה הקבועים, עד שעפ״י המסורת התלמודית היא לא תוכל להיות נדחית גם מפני ציווי של כל מלך ושליט וכו'.

אומנם ללחוץ ת״ח לבטל תורתם וללכת למלחמה או לשום עבודה חומרית אחרת, זה אסור בכל כמו שביארנו מהאיסור של עשיית אנגריא על ת״ח.

והכל סובב הולך על היסוד הגדול הזה, שהצלחת המדינה וניצחון המלחמה עצמה קשורה הרבה בעבודה הרוחנית, שהיחידים שבבני המדינה המיוחדים לעבודת שמיים ממשיכים את עבודתם הקדושה בתורה, ובעבודת ה׳ הנחוצה להתקדם תמיד בדבר יום ביומו. על כן ת״ח העוסקים בתורה הם המגינים על הארץ, ועוזרים להצלחת הנשק הלאומי לא פחות, וגם יותר מכל החיל הלוחם, ומזה תוצאה בטוחה שממלכה אידיאלית המכרת את הוד הקודש, לא תכוף את התלמידים השוקדים על דלתי התורה לבטל את תורתם ולעסוק בעבודה גשמית שאינם מסוגלים לה״, עכ״ל.

יש הרוצים לפרש את דברי הראי״ה, שזה נאמר רק לעניין גיוס בני ישיבות לצבא האומות במלחמתם זה עם זה, אך לא בא״י בצבא העם היהודי. כמובן שהמעיין בדברי הרב רואה בצורה הוודאית ביותר, שהרב דיבר בכל עת ובכל זמן, ללא הבדל אם זו מדינה יהודית או לא.

כעת ראיתי גם בספר ״פנינים מן דברי הראי״ה״ שליקט הרב משה צוריאל (עמ' 230) שדחה זאת, וז״ל: ״אבל בכתב עת ״עיטורי כהנים״ (ע״י ישיבת עטרת כהנים, העיר העתיקה, גליון שבט תשמ״ו) כותב הרב שלמה אבינר כי שמע מפי הרצי״ה, כי גם בא״י יש ללמוד בישיבה לפחות עשר שנים לפני שמתגייסים לצבא, כדי שיוכלו לקיים מצוה זו כהוגן, בכל תנופתה הרוחנית. ויש להוסיף, כי עובדא היא שבישיבת ״מרכז הרב״ העדיפו לימוד על פני גיוס, עד גיל עשרים ושש כאמור (ע״ע ״שיחות רצי״ה״, ״פרקי משיח״ דף 6״, וכן בספר ״צבא וישיבה״ ג״כ בהוצאת ישיבת עטרת כהנים).

במלחמת הקוממיות בשנת התש״ח דעת הרצי״ה הייתה שעל כולם להתגייס, וזאת בניגוד לדעת רוב גדולי הדור שבאותה תקופה. דעתו אז התפרסמה בחוברת ״למצוות הארץ״ ושם ציין הרב: ״חייבים לעמידה על נפשנו להצלת החיים מפני פראי המדברות המוסתים והמאורגנים וכו', מפני חיוב תורני כפול״.

אך לאחר מלחמת תש״ח שינה הרב את דעתו, וכפי שהבאתי לעיל העדיף הרב שהבחורים ימשיכו ללמוד תורה מאשר גיוס לצבא. בספר "קוממיות לארצנו" (עמ' 424) להרב צוריאל משה הביא הרב מספר הסברים להחלטת הרב, וז״ל: ״מדוע שינה הרב את דעתו? פשוט הוא שהנסיבות השתנו. בשנת תש״ח היינו במצב בטחוני ירוד ביותר. לא היה מספיק נשק בידי חיילנו, וגם היה צורך לכל זוג ידיים נוספות. אבל כעבור זמן שמדינת ישראל נתעצמה ב״ה, וגם הייתה עלייה ארצה של למעלה ממיליון עולים, כבר הייתה אפשרות לשחרר מהגיוס כמה וכמה מגילאי הגיוס, מפני כל מיני סיבות שונות ומשונות (חלק לא שירתו בפעילות צבאית כי היו בלהקה הצבאית או אנשי ״גלי צה״ל״!), שחררו השלטונות בחורים רגילים מן חובת הגיוס. הסיבות הידועות לשחרור היו תרבותיות, חברתיות, סוציולוגיות, או שנמצאו בלתי מתאימים. א״כ כל שכן שיש לשחרר תלמידי חכמים! ״לא תהא כוהנת כפונדקית״.

זאת ועוד, בשנת תש״ח היה מדובר על מלחמה מידית. ידעו כי כשוך הקרבות התלמידים יחזרו האימונים עסקו בשמירה שוטפת, ולא מעשה קרב לתקופה קצרה, והיה ברור כי כבר לא יחזרו ללימודיהם. ולכן ״למעשה״ הרצי״ה הסתייג מגיוס בני ישיבות לצה״ל.

ואפשר שהרצי״ה שינה דעתו מפני שהתפרסם מאוד, שאחוזים גבוהים של המתגייסים נטשו שמירת התורה, וחלק רב נהיו מחללי שבתות. הכל מפני אוירה מובהקת של שנאת דת אשר שררה בימים ההם, לא כך היה המצב בתש״ח״, עכ״ל.

וכעת נעבור לדיון מה עדיף - ישיבות הסדר, או להמשיך בלימודים ברצף בישיבות הגבוהות?

בשיחות הרב צבי יהודה (פרק ראשון ישיבה וצבא) נשאל הרב: האם יש בלימוד בישיבת ההסדר צד של ביטול תורה מפני תקופת השרות בצבא, או שדווקא לימוד שם הוא לכתחילה? על כך השיב הרב בתשובה (303), וז״ל: ״ביחס לישיבות ההסדר, אלה שמוכנים ומוכשרים להתגדל מאוד במעלות התורה והדרכתה, צריכים להיקלט ולהיקבע בישיבות הגבוהות למשך תקופות שנים, בהסכמת והכרת העומדים בראש מערכת צבאינו. לישיבות ההסדר בוודאי יש ערך וצורך רב במצבינו בזמנינו, מפורטים הם הבירורים האישיים והמיוחדים, שאין פרצופיהם שוים ואין דיעותיהם שוות (304)״.

ושם בתשובה (305) הוסיף, וז״ל: ״הישיבות הגבוהות השלמות בשקידת התורה והדרכתה, הן העיקריות להגדלת התורה והאדרתה. וישיבות ההסדר המסודרות עם התחשבות בהכרחיות הצבאית, הינן השניות בערך במדרגות רוממות התורה, עם הצורך והחשיבות שיש בהן לפי מציאותנו עכשיו״ (306).

ובמכתב מ-ח' באדר התשל״ח, כותב רבינו, וז״ל: ״אין להשוות הערך של ישיבות ההסדר לזה של ישיבות גבוהות. התעכבות הראויים לישיבות גבוהות היא כחטא של ביטול תורה״.

עוד נשאל שם הרב, שיש הטוענים שיש בכך חילול ה' בעיני אנשים חילוניים?

על כך השיב הרב, וז״ל: ״יש צורך להסביר להם בכל תוקף ועוז את הערך של בניין מספר רב של תלמידי חכמים, גדולי תורה עבור עם ישראל. כל הדיבורים האלה הם דיבורים של חולשה שאינם מוסיפים שמירת הלשון. אדרבה, ביטול תורה הוא חילול ה׳, וקידוש ה׳ הגדול הוא להגדיל תורה ולהאדירה! צריך אומץ להסביר לאנשים המכונים לא דתיים, כמה נחוץ וחיוני שיהיו אנשי תרבות בישראל״.

לפי עדותו של הרב דוד שפירא (נכדו של האדמו״ר ״החלוץ״, וכיום רבה של שכונת בית הכרם, הוא מבוגרי ישיבת כרם דיבנה וישיבת מרכז הרב) הרצי״ה אף התנגד בתחילה לעצם הקמת ישיבות ההסדר. דבריו מובאים בעיתון הצופה (15.5.98) בראיון לעיתונאי שאול שיף, וז״ל: ״למדתי במחזור הראשון של ישיבת ״כרם דיבנה״ (שבט הטירה). באחד הימים בא ראש הישיבה הבלתי נשכח הגרח״י גולדוויכט ז״ל מפגישות מחוץ לישיבה בהתאם. ראש הישיבה גילה את אוזנינו, כי הלך להיוועץ בעניין זה עם המשגיח של ישיבת פוניבז', הרב יחזקאל לוונשטיין, אם אכן ראוי להנהיג את ההסדר בישיבת כרם דיבנה. הרב לוונשטיין שקל את הענין זמן מה, ואז השיב לו: ״בשבילך זה בסדר״. וכששאל הרב גולדוויכט את הרב לוונשטיין: ״ולמה לא בפוניבז׳?״, הגיב הרב לוונשטיין: ״בשביל התלמידים שלך זה טוב, אבל אין זה מתאים לפוניבז׳ ״. התלמידים בכרם דיבנה לא התלהבו מרעיון ההסדר, והלכו לשפוך את ליבם בפני רבי צבי יהודה קוק. שמע רבי צבי יהודה את סיפור ההסדר והתנגד לכך בתוקף. וכך אמר לנו: ״מי שלומד בישיבה לא צריך ללכת לצבא״. הוא דפק על השולחן וכמעט צעק: ״תורה מגנא ומצלא״.

הרב ח״י גולדויכט ראש ישיבת ההסדר הראשונה כרם דיבנה, צוטט אומר, וז״ל: ״אם בישיבות מייצרים נעליים, הרי אנו משתדלים לייצר את העור״.

ובמילים אחרות ביטא כבר לעיל הרצי״ה: ״חשיבות ישיבות ההסדר עם כל חיוניותן, אין הן אלא שניות במעלה״.

הרב יעקב משה חרל״פ (תלמיד הראי״ה קוק) במלחמת תש״ח פסק שאין לבני הישיבות להתגייס, וז״ל: ״ולזאת דעתנו דעת תורה, שכל בן ישיבה ידע את תפקידו הנאמן להיות מחיל ה', ואין עליו שום חובה להתייצב, להיפקד ולהירשם לשום עבודה של פלוגה אחרת״. (כרוז מתוך עיתון ״היומן״ 5.5.48).

הרב שלמה יוסף זוין (עורך האנציקלופדיה התלמודית, דבריו הובאו ב״הפרדס״ חוברת ח' שנה מ״ז עמ' 8) התייחס אל הישיבות הגבוהות כה״לכתחילה״, ואילו ישיבות ההסדר הם צורך חשוב להצלת הנוער, אך בוודאי שאין להשוותם אל הישיבות הגבוהות: ״אין לנו דבר ח״ו נגד הישיבות המיוחדות המקיימות הסדר עם הצבא. אדרבא, יישר כוחם! הם הצילו חלק גדול מן הנוער, שלולי ישיבות ההסדר היו רובם הולכים לרעות בשדות אחרים לגמרי. אבל אין מצוה מכבה עברה. אין לזה עניין לישיבות הגדולות, בהן מקדישים התלמידים את כל זמנם ומרצם ללימוד התורה ברמה גבוהה. ביחס לישיבות הגבוהות אנו אומרים: אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו!

הרב שאול ישראלי ראש ישיבת מרכז הרב (הובאו דבריו בעיתון הצופה, א' טבת התשמ״ז) ג״כ כתב שערך לומדי התורה גדול אף משירות בצבא, וז״ל: ״אדם היושב ולומד תורה, מקים את העולם לא פחות מאשר הצבא. בשעה שיושבים ועוסקים בתורה אין להסיח הדעת ממנה. לימוד התורה מצריך את כולו של האדם, וגם אם בגלל התקדמותו בלימוד התורה לא ישרת בסופו של דבר כלל בצה״ל, אין לפגוע משום כך בלימוד התורה ובלומדי התורה״.

הרב חיים דוד הלוי רבה של תל אביב, נשאל אם באמת עפ״י ההלכה פטורים בני ישיבות משירות צבאי? וע״כ השיב הרב בספרו עשה לך רב (חלק א' שאלה כ״א), וז״ל: ״אומנם נכון הדבר, בני ישיבות ולומדי תורה פטורים משירות צבאי וכו'. זאת ועוד, ערך וחשיבות לימוד התורה עד כדי פיטור משירות צבאי הוא דבר שביסוד האמונה העמוקה שבלב. הרואה בלימוד תורה השתלמות מקצועית בלבד לא יבין שחרור לומדי תורה משירות צבאי, אך היודע ומאמין במעמקי ליבו, כי נשמת רוח חייה של האומה קשור ואחוז בלימוד התורה, וכי במידה שעם ישראל מרבה בלימוד תורה מגדיל ביטחונו מכל צר ואויב, יבין לאשורו שחרורם של לומדי תורה משירות צבאי״.

הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז בתשובה לשואל (במכתב מאלול התשמ״ה, העתק בידי) ששאל, וז״ל: ״האם להמשיך וללמוד בישיבה גבוהה, או שמצוה ללכת להסדר? וע״כ השיב הרב, וז״ל: ״פשיטא ששניהם חשובים ויקרים, אולם ככל שמרבים בתורה - עדיף״.

הרש״ל הרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו (בתשובה במכתב מב' חשון התשמ״ו, העתק בידי) השיב, וז״ל: ״כל מי שיכול להמשיך וללמוד תורה ודאי שעדיף. לימוד זה מגן על עם ישראל אף יותר משירות צבאי״.

זקן ראשי ישיבות בני עקיבא היום הרב צוקרמן, אמר (בראיון לקול ישראל במוצ״ש פרשת פנחס התשע״ב), וז״ל: ״צריך לפטור את בני הישיבות מהצבא, כדי שימשיכו ללמוד תורה״.

להשלמת התמונה המראה בבירור, שלימוד התורה הוא העדיף על שירות בצבא ובישיבת הסדר, מצאתי לנכון להביא ציטוטים נבחרים מדבריו של הרב משה צבי נריה, מייסד וראש ישיבות בני עקיבא, אבי דור הכיפות הסרוגות, במאמרו הנפלא והמחזק כל בר דעת, ובפרט בני תורה, בשם ״בני הישיבות וגיוסם״.

״הרבה שבחים נאמרו על הנוער הישראלי, וכידוע אין הנוער הדתי מן הגרועים שבנוער. עוול הוא להציג דווקא את הטובים והמעולים שבנוער הדתי - את בני הישיבות - כמשתמטים. זה נוגד את ההיגיון, ומסלף את המציאות.

אם מהדהדת בעולמנו שאלתו - תוכחתו של משה רבינו ״האחיכם יצאו (יבואו) למלחמה ואתם תשבו פה?״ אין לפטור תופעה זאת בתשובה קלה ופשטנית: משתמטים! אלא חובה עלינו להבין את הדבר לאשורו.

ובכן יהיה נא ברור ומודגש, כי אם מישהו חושב שהעובדה שבנים אלה אינם מגיעים לצה״ל בגיל המקובל זו אשמה, לא אשמת בני הישיבות הנשמעים לראשי הישיבות היא. בני הישיבות אינם אשמים, הם אינם משתמטים!

חלק ניכר מבני הישיבות היה מתגייס ברצון לצה״ל, וממלא כל משימות הצבא שכם אחד עם חבריו. לא רק ממלא משימות חובה, אלא גם מצטיין. רבות הדוגמאות של בני ישיבות שהתגייסו לצבא והצטיינו בקרבות, שמשו מופת לחבריהם, והעלו את הרמה החברתית והתרבותית בצה״ל״.

״אף עתה שזכינו לעצמאות מדינית, עדיין אין עובדה זאת כשלעצמה מבטיחה את הרציפות הרוחנית של האומה. רוח האומה עודנו זקוק - ותמיד יהיה זקוק - לטיפוח מסור ולהגנה מתמדת, ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו דילול המעיינות. גם המסתפקים במינימום של תודעה יהודית להמונים, צריכים לדעת כי אלה לא יגיעו למינימום של הנחלת יהדות, אם לא יהיו בתוכנו יחידים המגיעים למקסימום. צבא הגנה לישראל שומר על הגוף, והישיבות על הנפש. צה״ל מגן על היהודים, והישיבות מגינות על היהדות״.

״שקידה בתורה והרציפות של הלימוד היא מטרה כשלעצמה. הוא הדין התמדה באיכות - ההשתקעות הגמורה בעולמה של תורה, זהו ערך מיוחד לעצמו״.

״היוצא מאוהלה של תורה ספק אם יהיה מסוגל לחזור אליו. לא משום שכוח משיכתו של אוהל התורה חלש הוא, אלא משום שדרישותיו קשות ומרובות. לא קל לעמוד בעול תביעותיו היום יומיות.

כשם שבקרית פלדה לא תתכן הפסקה באישו הלוהטת של תנור היציקה, וכל ירידה ממעלית החום הגבוהות פוגעת בכושר ההיתוך, הוא הדין בישיבה. הפסקה כלשהי, יציאה לעולם אחר, מורידה את המתח ומעבירה את כל התחושה הפנימית לפסים אחרים, לימוד לסירוגין יכול לפגוע קשות במהות הלימוד, להוריד את המתח הגבוה״.

״יהא ברור: בני הישיבות בזמננו אינם רואים את שחרורם כזכות אלא כחובה, וגם אם אצל חלק מהם הופכת הדחייה לשחרור - לא משוחררים הם, אלא משועבדים הם למשמרת - הקודש בישראל. כל זמן שהם ממשיכים בלימודם, בגיוסם לתורה - אין מגייסים אותם לצה״ל, כדרך שאין מגייסים חייל שבחיל - רגלים לחיל - האוויר״.

לצערנו, אין לנו עודף של בני תורה, אין לנו עודף של חלוציות רוחנית. עם כל מאמציהם המרובים של ראשי הישיבות - לא רבים הם בני התורה. הם מועטים. פחות ממה שנחוץ. אין לימוד תורה שלמה ומגמות חומריות יכולות לדור בכפיפה אחת. בהתנגשות שביניהן, לרוב יד השואפים לקריירה על העליונה, ומספר הממשיכים בלימוד תורה בישיבות לא גדול הוא. קשה לחנך לחלוציות רוחנית, בדור של דחף לרמת חיים גבוהה. אם שרדו לנו שרידים - נשמור עליהם מכל משמר. הם נחוצים לנו, חיוניים לאומה. גם בשעת חירום, אפילו כשהסכנות המוחשיות נמשכות תקופה ארוכה יותר, אין לפגוע במוסדי דור ודור אשר האומה כולה בנויה עליהם, אשר להרוס אותם קל, ולחזור לבנותם קשה מאוד. נדע להוקיר את שבט לוי, המוותר על תועלת חומרית, כי יודעים אנו להעריך את בני קהת, נושאי ארון - הברית.

ובת קול מכרזת ואומרת: ״אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי״!

הערה - יום לאחר שהחליטו 298 צירים בועידת המפד״ל, כי יש לחייב את כל לומדי הישיבות ללכת לצבא, פרסם הרב נריה זצ״ל מאמר, ובו אמר כי 298 זה גימטריה רצח, כאן רצחה המפד״ל את עולם התורה - ואכן דברים כדורבנות.

גם הרב שלמה יוסף זוין גינה החלטה זו (דבריו נאמרו בישיבת מועצת הרבנות הראשית לישראל. הובאו ב״הפרדס״ חוברת ח' שנה מ״ז עמ' 7), וז״ל: ״דבר נפל בישראל, ודבר חמור מאוד. בוועידה הארצית של המפד״ל הוחלט ברוב דעות גדול לדרוש את גיוסם של בני הישיבות לצבא. את אשר לא העז לעשות ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, ואת אשר לא ההינו לעשות כל שרי הביטחון שחנו מאז ועד עתה ועד בכלל, הרהיבו עכשיו חברי ועידת המפד״ל. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! וכו'. אף אומות העולם יודעות שלתלמידי הישיבות יש לתת דחייה לגיוס כל משך זמן לימודם בישיבה. כך נוהגת ארה״ב מקום הריכוז היותר גדול של יהודים, וכך אף במדינות אחרות. להחלטה זו תוכל להיות השלכה שלילית ביותר אף בחו״ל. ״הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?״

בהמשך דבריו שם תקף הרב בחריפות את המפד״ל ואת הקיבוץ הדתי, שהם דחפו את המפד״ל להחלטה אומללה זו, והוסיף עוד הרב, וז״ל: ״זכורני, שבשנה הראשונה להקמת המדינה נפגשתי פעם עם ראש ישיבת חברון הגאון ר' יחזקאל סרנא ז״ל, ואמר לי: הנס הגדול שאירע לנו הוא זה שבן גוריון נתמנה אז לראש הממשלה. הוא ב.ג. - הבין לרוחנו ואמר בפומבי כי מאחר שכל הישיבות שהיו בחו״ל, נחרבו ע״י הצר הצורר, ולפליטה נשארו הישיבות בארץ, עלינו לשמור על הגחלת של התורה שלא תיכבה. ואנן מה נענה בתריה? עלינו לנסח עכשיו קצת אחרת ולומר כך: נס גדול קרה לנו שאיש הקיבוץ הדתי איננו ראש הממשלה, ואיש הקיבוץ הדתי איננו שר הביטחון ...״, עכ״ל.

ישיבות ההסדר

ואכן, לאור פסיקתם של כל ראשי ישיבת מרכז הרב וגדולי רבני הציונות הדתית, הנהיגו בציבור הדתי החל מסוף שנות ה-50 שני מסלולים של ישיבות, בהגיע הבחורים לגיל גיוס.

ישיבות ההסדר - המסלול הראשון הוא מסלול ישיבות ההסדר. השירות במסלול ההסדר נמשך ארבע שנים, והוא כולל שנת לימוד בישיבה שהיא שנת שירות ללא תשלום (של״ת), 16 חודשים של שירות פעיל בצה״ל (שר״פ), ו-20 חודשים נוספים של לימוד בישיבה במעמד שנת שירות ללא תשלום (של״ת). בתקופת הלימודים בישיבה, תלמידי ההסדר אינם נחשבים לדחויי שירות עפ״י הסדר תורתם אומנותם, אלא הם במעמד של״ת שהוא כמעמד של חייל רגיל, אולם הם אינם נדרשים ללבוש מדים ולשאת תעודת חוגר, וכן הם אינם מקבלים תשלומים ושירותים מצה״ל. מספר ישיבות ההסדר המאושרות בשנת 2011 הוא 65, ובשנה זו התווספו על ה-5,481 הקיימים עוד 1,674 ובסה״כ ישנם כיום 7,155 תלמידים בישיבות ההסדר.

הסדר מרכז - המסלול השני הוא מסלול ישיבות ״הסדר מרכז״. מסלול זה משלב לימודים בישיבה עם שירות צבאי מקוצר, המיועד למי שמבקשים להקדיש את חייהם ללימודי תורה ולשלב בכך שירות קצר. המסלול מופעל בישיבות הציוניות הגבוהות שקיבלו לכך אישור מישיבת מרכז הרב, המרכזת את המסלול עבור צה״ל. צה״ל מגדיר את תלמידי ״הסדר מרכז״ חרדים. בניגוד לתלמידי ישיבות ההסדר, שבתקופת הלימודים הם במעמד של של״ת, תלמידי הסדר מרכז הם במעמד של דחויי שירות שתורתם אומנותם עד גיל 29. בתקופה זו עליהם ללמוד שמונה שעות ביום בלי לעסוק בשום עיסוק מלבד הלימודים בישיבה. אשר לגיוס לצבא, התלמיד יחליט אם ומתי להתגייס לצה״ל, אך עליו להיות לפחות בן 22 ולשרת 6-15 חודשים בהתאם למסלול. לאחר השירות הצבאי התלמיד חוזר ללמוד בישיבה עד גיל 29 ותלמיד ששירת בצבא במשך 18 חודשים מחויב ללמוד בישיבה רק עד גיל 26. תלמיד ישיבה ״בהסדר מרכז״ אמור להצהיר שתורתו אומנותו בכל שנה עד סיום גיל ההסדר, קרי בגיל 29, ואם לא התגייס עליו להצהיר שתורתו אומנותו בכל שנה עד גיל 40. מספר ישיבות במעמד ״הסדר מרכז״ המאושרות בשנת 2011 הוא 19, ובשנה זו התווספו על ה-2,229 עוד 445 תלמידים, ובסה״כ ישנם היום 2,674 תלמידים בישיבות ״הסדר מרכז״.

הגיוס לצה״ל בקרב הציבור הדתי לאומי תמיד היה נחשב לערך מקודש, אך בעשרים השנים האחרונות החלו להתעורר הרהורים ורעיונות חדשים בקרב ציבור זה, בגלל מספר אירועים חריפים שאירעו במדינת ישראל והם, הסכמי אוסלו וההתנתקות מחבל עזה. היו שטענו שצריך להתנכר למדינה, ואפילו הפסיקו לחגוג את יום העצמאות ולומר הלל ביום זה, והיו אף שקראו לסרב פקודה למפקדים בצבא, באם יינתנו פקודות הקוראות לעקירת יהודים ממקום מגוריהם, ועוד. כמו כן גם הצבא עבר תהליך נוסף של השתנות, ובו החיילות החלו לתפוס מקומות מרכזיים בצבא, וממלאות תפקידי פיקוד על גברים, דבר שפגע בצניעות המחנה.

בספר קוממיות לארצנו להרב משה צוריאל, הביא הרב שאלה ששאל את הדיין המפורסם הרב שמואל דביר, לגבי תלמידי ישיבות הסדר ששאלו אותו, אם להתנדב לקורס קצינים ולהאריך בשנה את שירותם בצה״ל, וכן אם יש לדחות את שנות שירותם? וע״כ השיב לו הרב:

א) התורה הבטיחה ״כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך, ולתת אויביך לפניך״ (דברים כ״ג, ט״ו) אבל זאת בתנאי של והיה מחניך קדוש ולא ייראה בך ערות דבר. אבל כאשר יש בנות המשרתות בצה״ל, ויש מהחיילים הצעירים הנכשלים מפני זה בהרהורים אסורים, או בהגרוע מכך, שוב אין השכינה מגינה ח״ו על החיילים. כיון שכך, הרי אנו שולחים את אותם השואלים לסכנה שהיא יותר גדולה ומאיימת. (הערה: ומה היה עונה הר״ש דביר על מצבנו היום, שמפני חינוך מושחת סידר המטכ״ל שהבנות ישרתו גם ביחידות קרביות, גם בתוך טנקים גם באוירונים, גם בצוללות. וכבר הרבה מהחילוניים התלוננו על קלקול האוירה הכללית במוסר ירוד. וכל זאת חוץ מהנוהל הנפסד של ״מדריכות ספורט״, אשר כל נבון יבין הנזק שבכך. הרי זה נכלל ״בערוות דבר״ שבפסוק הנ״ל).

ב) עוד העיר הר״ש דביר, כי לפי נוהל פתיחה באש, חיילים שלנו עומדים במצב נחות מאד מול האויב הערבי. בו בזמן שהטרוריסטים יורים על מנת להרוג, חלו מגבלות על החייל שלנו להקדים לקרוא אל החשוד לעצור. ואם זה לא מועיל, לירות באויר. ואם גם זה לא מועיל, יש לירות רק ברגלי האויב או בחלק תחתון של גופו, וחלילה לסכן את חייו. וכל זאת אך ורק כאשר איננו נמצא בקרבת מקום של אזרחים ערבים (וכל שכן אם יש שם תינוקות) במצב כזה עליו לשקול היטב מה יהיו התוצאות המשפטיות של ירי ללא הצדקה מוחלטת מכל הבחינות. כמובן מפני הנחיות אויליות הללו הרבה מחיילינו נהרגו ולא הצליחו לקיים ״הבא להורגך, השכם להורגו״. כאשר המצב הוא כך, קשה לזרז תלמיד להתנדב למצב מסובך כזה. בהרבה אופנים ידיהם כבולות מלנקוט אמצעי לחימה.

ג) נשתנה עוד תנאי נוסף. בתקופתנו נוהגות הממשלות השולטות בישראל לשחרר מאות אסירים ערבים, לשם ״מחוה לטובה״ למדינות ערב. במשך העשור נשתחררו יותר מאלף מחבלים. כאשר חייל ישראלי צריך להתאמץ בכל יכולתו ללכוד אותם (חי ולא מת, למען יגלו לשב״כ מידע חיוני), והחייל עומד בסכנת נפשות, ואח״כ הרבה מהטרוריסטים הנלכדים בחירוף נפש של חיילינו, משתחררים (וחלק מהם חוזרים להפעיל טרור שוב נגדנו). מי יתיר לחייל להסתכן? עד כאן מדברי מו״ר הרב דביר״, עכ״ל.

מסקנה

בכותבי פרק זה, דנתי בעיקר בשאלה מה עדיף, לימוד תורה ברצף בישיבות גבוהות, או יציאה ממסגרת הישיבה והליכה לשירות צבאי עם שילוב לימוד בישיבה - ישיבת הסדר. המסקנה היא חד משמעית, מכל גדולי ישראל, ומכל גדולי רבני הציונות הדתית ללא יוצא מן הכלל, ערך לימוד התורה ברצף בישיבות הגבוהות, הוא גדול יותר מאשר שילוב צבא עם לימוד תורה.

למרות המסקנה הברורה שערך לימוד התורה ברצף בישיבות הקדושות הוא גדול יותר, אין אני בא חלילה וחס להמעיט בערך בחורי ישיבות ההסדר, המקדשים שם שמיים בשירותם הצבאי. מטרת החיבור בכלל ופרק זה בפרט, היא להראות ולחזק את מעמד לומדי התורה הן בקרב הציבור הכללי, והן בקרב הציבור הדתי, אשר לפעמים גם בקרבו מתעוררים ספיקות לגבי עדיפות השרות הצבאי או לימוד התורה, ולפעמים יותר מזה הם אלו שעומדים בחזית המתקיפים בצורה קשה את בני הישיבות.

כל זמן שבאים ומתפארים בבני ישיבות ההסדר, שהם משלבים את השירות בצבא עם לימוד תורה, אין אני בא לטעון על כך דבר, זו זכותם וחובתם של אלו שאינם יכולים, או אינם רוצים ללמוד תורה ברצף. אך כאשר יש דתיים הבאים ומסיתים כנגד בני הישיבות דרך ישיבות ההסדר, בטענה שהנה יש אפשרות לשלב גם תורה וגם צבא, לאלו אני בא להשיב:

א) ראו לעיל ולקמן את ערך התורה, כמה מגינה היא על ישראל כאשר לומדים אותה בכלל, וברצף בפרט.

ב) ראו מה אומרים רבני הציונות הדתית, על לומדי התורה ברצף ואינם מתגייסים.

ג) ראו שכיום מלבד 65 ישיבות ההסדר, יש 19 ישיבות עפ״י ״הסדר מרכז״, הדוחים את שירותם הצבאי לשנים רבות, ולבסוף מתגייסים לשירות צבאי מקוצר, וחלקם אף אינם מתגייסים כלל.

עוד יש על לבי לומר, לאותם דתיים הטוענים שצריכים כולם לשאת בנטל, ומדברים על שוויון בנטל ולא להשתמט, להם אני משיב:

א) אם על שוויון אתם מדברים, מדוע בני ישיבות ההסדר משרתים רק 16 חודשים בפועל, ולא 36 חודשים כמו כל חייל?

ב) אם אתם סוברים שרק בכוח הזרוע ניתן לנצח את האויב, אז בכלל למה צריך ״הסדר״, הרי אתם סוברים שניצחון משיגים רק בכוח, אז לכו על זה עד הסוף ולא בצורה חלקית.

שוב אין אני כותב את דברי אלו על מנת לקנטר, אלא דברי אלו הם בבחינת ״ענה כסיל כאיוולתו״, לאלו הקוראים לעצמם דתיים וחלוקים על רבותיהם ועל גדולי ישראל.

תוכן העניינים

קונטרס תורתו אומנותו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה