היסטורית הדיחוי
שחרורם של תלמידי הישיבות קדם להקמת המדינה. במלחמת השחרור היישוב היהודי בארץ ישראל היה קטן ומנה אז כ-600 אלף איש, וראש המטה הארצי של ״ההגנה״ מר ישראל גלילי, שחרר עפ״י הוראת דוד בן גוריון את תלמידי הישיבות מחובת הגיוס, חובה שהנהגת היישוב הטילה אז ב-9 במרס על כל הנשים והגברים עד גיל 45.
וז״ל מכתב השחרור: ״נתקבלה החלטה כי בני הישיבות, לפי רשימות מאושרות, פטורים משירות בצבא... החלטה זו כוחה יפה למשך שנת תש״ח, ובסוף השנה תיבחן הבעיה מחדש״.
בתקופה זו המצב בארץ ישראל היה קשה מאוד, ובעיקר בי-ם הנצורה שבה נהרגו מאות מהפצצות הלגיון הערבי, והיה מחסור גדול במזון, מים ודלק. למרות המצב הקשה, דעת ראשי הישיבות הייתה שאין להטיל על בני הישיבות שום חובת גיוס להגנה ואח״כ לצה״ל. נימוקיהם היו שביטול תורה של בני הישיבה ע״י שירות צבאי, ולו אפילו לאימונים צבאיים בלבד אסור איסור גמור. שירות צבאי ולימוד תורה הם תרתי דסתרי. בני הישיבות תורמים את חלקם להגנת העם בלימוד תורה כל היום.
הרבנים גם דחו הצעת פשרה מרחיקת לכת שהציע להם ״הוועד הפועל של המרכז לשירות העם״, האומרת: ״תלמידי הישיבות, ככל הצעירים בי-ם, יקבלו אימונים להגנה עצמית, מתוך הנחה שלא יוצאו לפעולה אלא במקרה של הכרח ופיקוח נפש״. אך הרבנים נשארו בסירובם לכל הצעה.
הרב איסר זלמן מלצר אמר: ״הנני פונה לראש המפקדה ...לא לשלוח יד בבני הישיבות״.
הרב יעקב משה חרל״פ (תלמיד הראי״ה קוק, וראש ישיבת מרכז הרב): ״ולזאת דעתנו דעת תורה, שכל בן ישיבה ידע את תפקידו הנאמן להיות מחיל ה׳, ואין עליו שום חובה להתייצב, להיפקד ולהירשם לשום עבודה של פלוגה אחרת״.
הרב צבי פסח פרנק (רבה של י-ם): ״ולזאת יצא מאיתנו דעתנו דעת תורה בתור הלכה פסוקה, שכל בן ישיבה, חובש ותופש בית המדרש, אל יתייצב, ויפקד וירשם לכל דבר הקשר לשמירה, גיוס וכד'. וחלילה לפקפק בזה כלל וכלל, וכל שכן להיכנס בזה בדיונים ובויתורים וכו', ולחפש היתרים בזה, אפילו גם לשעה קלה״ (מתוך כרוז שפורסם בעיתון ״היומן״ ב-5.5.49).
הרב שלמה יוסף זוין התנגד לפסק הרבנים דלעיל, ופרסם חוברת הלכתית בעיצומה של מלחמת השחרור, וז״ל: ״כל הכבוד וההערצה למרנן ורבנן, גאוני עיר הקודש, אבל הרשות ניתנה לשאול: ילמדונו רבותינו, זו מניין לכם? זו מניין לכם, שבני תורה ות״ח פטורים מלהשתתף במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מניין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ״ודעת תורה״, שבני הישיבות אין להם - לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב, ולא כלום?״. אך (עיין לקמן), שבשנים הבאות לאחר קום המדינה הביע דעתו שאסור לגעת בלומדי התורה, בבחינת ״אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו״, וכן תקף קשות את המפד״ל והקיבוץ הדתי שקיבלו החלטה שיש לגייס את בני הישיבות, וקרא להם לחזור מההחלטה הנוראה הזו, (עיין לקמן באורך).
גם דעת הרב צבי יהודה הכהן קוק במלחמת הקוממיות בשנת התש״ח הייתה, שעל כולם להתגייס, וזאת בניגוד לדעת גדולי הדור שבאותה תקופה. דעתו אז התפרסמה בחוברת ״למצוות הארץ״ ושם ציין הרב: ״חייבים לעמידה על נפשנו להצלת החיים מפני פראי המדברות המוסתים והמאורגנים וכו', מפני חיוב תורני כפול״. (אך עיין לקמן, שגם הוא לאחר המלחמה דעתו הייתה לשחרר את בני הישיבות ממספר נימוקים, וכך נהגו ונוהגים עד היום בישיבתו, ישיבת מרכז הרב).
הפטור שהעניק ראש המטה הארצי של ההגנה חודשים אחדים לפני הקמת המדינה, התמסד בשנים הראשונות לקיומה. בישיבה של וועדת הביטחון של מועצת המדינה, שהתקיימה בכ״ז באלול התש״ח (1.10.48) נשאל בן גוריון: ״הנכון שאין חובת גיוס חלה על תלמידי הישיבות? ע״כ השיב ב״ג: ״פנו למשרד הביטחון אנשי ה״אגודה״ שיש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר, ושאם הם יתחייבו בגיוס צריך יהיה לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס, ושהיה הסכם שהם ישוחררו״.
הרב הרצוג - בחורף שנת התש״ט ביקש הרב הראשי לא״י הרב י.א. הלוי הרצוג מבן גוריון, לשחרר את תלמידי הישיבות משירות בצה״ל: ״אחרי העיון וההתבוננות החודרת מבחינת קיומה של תורתנו הקדושה אחרי השואה האיומה, שבה הושמדו רבבות תלמידי הישיבות באירופה, ראשיהם וחכמיהם הי״ד, ולא נשאך מהם רק שריד - מעט, אחד מעיר ולא שניים ממשפחה ...דעתי היא שיש לשחרר אותם מחובת הצבא בכדי לתת למעטים הללו להמשיך בלימוד תורתנו הקדושה, שהיא גם לצורך ולכבוד מדינתנו״.
בן גוריון השיב לרב הרצוג, ״אבקש מראש המטה הכללי לעיין בתשומת לב הראויה בבקשתך״.
את הסכמתו הרשמית לשחרור קבוע של בחורי הישיבות, נתן בן גוריון במכתב ששלח בשנת 1949 אל השר הרב יצחק מאיר לוין, מנהיג ״אגודת ישראל״ ונציגה בממשלה.
ב-9.1.50 התקיימה פגישה של גדולי ישראל אז עם ב״ג, וכה כתב ב״ג ביומנו: ״באה אצלי משלחת ראשי ישיבה: הרב מלצר, הרב טיקוצ׳ינסקי, הרב כ״ץ מפ״ת, הרב סורוצקין ועוד צעיר אחד (הרב טננבוים). באו לבקש על שחרור בחורי ישיבה משרות ביטחון. ואם כי הודעתי להם מראש שבקשתם כבר ניתנה, ביססו דבריהם באריכות. בזה אחר זה ביקשו שניתן חוק על שחרור. הסברתי להם שהחוק לא יתקבל. הציעו תקנות ע״י הממשלה או שר הביטחון, שמא ישתנה בינתיים שר הביטחון. נימקתי קושי התקנה ...הם חוששים שרוב בחורי הישיבה יפסיקו משנתם - לא ישובו אליה. גם לא הסכימו להצעתי לאמן בחורי הישיבות במקומם, כי הבאתי ראיה ממשה רבנו ויהושע בן נון״ וכו'.
בשנת התשי״א, לאחר שהשחרור כבר היה לנוהג קבוע, חזר הרב הרצוג לנושא. בדברים שבכתב גם בפעם זו, כמו במכתבו אל בן גוריון, מדגיש הרב הרצוג, שהשואה והחשש לעתיד לימוד התורה כתוצאה ממנה היא הסיבה לבקשה, וז״ל: ״כבר הבעתי את דעתי, שזוהי מלחמת מצוה, ולמלחמת מצוה מוציאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (משנה סוטה ח', ז'), אכן בנוגע לבני ישיבות, כדי שלא תשתכח תורה, ח״ו, מישראל, שאלו שבא״י הן שארית הפליטה - נעשו סידורים מיוחדים בישוב החדש לחוד ובירושלים לחוד״.
בשנת 1954 הורה שר הביטחון, פנחס לבון, לגייס כל בחור ישיבה שמשך שחרורו מצה״ל היה 4 שנים ומעלה. משה שרת, ראש הממשלה באותה עת, הורה לו לבטל את הוראתו. היה זה הניסיון היחיד לממש את הביטוי ״דחיית גיוס״, ע״י הגבלת הדחייה לפרק זמן קצוב.
בעקבות מעשהו זה של לבון, כתב לו בן גוריון מכתב, וז״ל: ״אולי יועיל אם תדע זאת: אף פעם לא נעשה ביני ובין שום מפלגה דתית הסכם בעניין פטורי בחור ישיבה. עשיתי הדבר מתוך התנדבות חופשית ... הפטורים, בניגוד למה שראיתי באחד העיתונים, לא היה פרי הסכם קואליציוני. אגב, ריבוי מספר בחורי הישיבה - אם מלאכותי ואם כן, מחייב לפי דעתי שינוי השיטה של הפטורים״.
המצופה מסוף דברי בן גוריון היה, שיתחיל מיד בצמצום והגבלת מספר בני הישיבות המקבלים דיחוי, אך לא כך היה, בן גוריון ומפלגתו המשיכו לתת פטורים גורפים ואף הרחיבו אותם, למרות שבכל אותם שנים (1977 - 1952) אגודת ישראל לא הייתה בממשלה.
בשנת 1957 הרחיב ב״ג את המושג ״תורתו אומנותו״, והחילו גם על מי שמלמד תורה ולא רק על מי שלומד תורה. כך נוצר מושג חדש ״ללמוד וללמד״.
ההרחבה אפשרה לשחרר משרות צה״ל בכל שנה 100 בחורים נוספים - פרט לתלמידי הישיבות - אם יתחייבו ללמד ״בחיידרים״, בתלמודי תורה ובבתי ספר במשך 4 שנים. ההסדר כלל שלשה חודשי אימונים צבאיים, ושרות במילואים בתום 4 שנות ההוראה. המשמעות העקרונית של השינוי מתבטאת בהסכמה, לשחרר משרות חובה גם לצורך שאינו תלמוד תורה.
בחודש אוקטובר בהיות משה דיין שר הביטחון, קבעה ועדת שרים מיוחדת, שמספר המשוחררים החדשים בכל שנה לא יעלה על 800. ההחלטה הייתה תקפה במשך כ-8 שנים עד שבוטלה בשנת 1977 ע״י שר הביטחון דאז עזר ויצמן. בשנת 1975 סירב שר הביטחון שמעון פרס להגדיל את המכסה. אולם מנתונים שפרסמה ועדת ״מנחם הכהן״, עולה, שלמרות זאת היה מספר המשוחררים החדשים בשנה זו קרוב ל-900 והוא הדין בשנת 1976.
והחל משנת 1977 התקבלו עוד הקלות רבות לבני הישיבות, אך יש לציין שהחל משנה זו אגודת ישראל הייתה כבר בממשלה, וב-1984 גם תנועת ש״ס.