אור ברסלב
קונטרס תורתו אומנותו דעת רבני הציונות הדתית - המזרחי › ישיבות ההסדר

קונטרס תורתו אומנותו

דעת רבני הציונות הדתית - המזרחי · ישיבות ההסדר

דעת רבני הציונות הדתית - המזרחי

ואכן, לאור פסיקתם של כל ראשי ישיבת מרכז הרב וגדולי רבני הציונות הדתית, הנהיגו בציבור הדתי החל מסוף שנות ה-50 שני מסלולים של ישיבות, בהגיע הבחורים לגיל גיוס.

ישיבות ההסדר - המסלול הראשון הוא מסלול ישיבות ההסדר. השירות במסלול ההסדר נמשך ארבע שנים, והוא כולל שנת לימוד בישיבה שהיא שנת שירות ללא תשלום (של״ת), 16 חודשים של שירות פעיל בצה״ל (שר״פ), ו-20 חודשים נוספים של לימוד בישיבה במעמד שנת שירות ללא תשלום (של״ת). בתקופת הלימודים בישיבה, תלמידי ההסדר אינם נחשבים לדחויי שירות עפ״י הסדר תורתם אומנותם, אלא הם במעמד של״ת שהוא כמעמד של חייל רגיל, אולם הם אינם נדרשים ללבוש מדים ולשאת תעודת חוגר, וכן הם אינם מקבלים תשלומים ושירותים מצה״ל. מספר ישיבות ההסדר המאושרות בשנת 2011 הוא 65, ובשנה זו התווספו על ה-5,481 הקיימים עוד 1,674 ובסה״כ ישנם כיום 7,155 תלמידים בישיבות ההסדר.

הסדר מרכז - המסלול השני הוא מסלול ישיבות ״הסדר מרכז״. מסלול זה משלב לימודים בישיבה עם שירות צבאי מקוצר, המיועד למי שמבקשים להקדיש את חייהם ללימודי תורה ולשלב בכך שירות קצר. המסלול מופעל בישיבות הציוניות הגבוהות שקיבלו לכך אישור מישיבת מרכז הרב, המרכזת את המסלול עבור צה״ל. צה״ל מגדיר את תלמידי ״הסדר מרכז״ חרדים. בניגוד לתלמידי ישיבות ההסדר, שבתקופת הלימודים הם במעמד של של״ת, תלמידי הסדר מרכז הם במעמד של דחויי שירות שתורתם אומנותם עד גיל 29. בתקופה זו עליהם ללמוד שמונה שעות ביום בלי לעסוק בשום עיסוק מלבד הלימודים בישיבה. אשר לגיוס לצבא, התלמיד יחליט אם ומתי להתגייס לצה״ל, אך עליו להיות לפחות בן 22 ולשרת 6-15 חודשים בהתאם למסלול. לאחר השירות הצבאי התלמיד חוזר ללמוד בישיבה עד גיל 29 ותלמיד ששירת בצבא במשך 18 חודשים מחויב ללמוד בישיבה רק עד גיל 26. תלמיד ישיבה ״בהסדר מרכז״ אמור להצהיר שתורתו אומנותו בכל שנה עד סיום גיל ההסדר, קרי בגיל 29, ואם לא התגייס עליו להצהיר שתורתו אומנותו בכל שנה עד גיל 40. מספר ישיבות במעמד ״הסדר מרכז״ המאושרות בשנת 2011 הוא 19, ובשנה זו התווספו על ה-2,229 עוד 445 תלמידים, ובסה״כ ישנם היום 2,674 תלמידים בישיבות ״הסדר מרכז״.

הגיוס לצה״ל בקרב הציבור הדתי לאומי תמיד היה נחשב לערך מקודש, אך בעשרים השנים האחרונות החלו להתעורר הרהורים ורעיונות חדשים בקרב ציבור זה, בגלל מספר אירועים חריפים שאירעו במדינת ישראל והם, הסכמי אוסלו וההתנתקות מחבל עזה. היו שטענו שצריך להתנכר למדינה, ואפילו הפסיקו לחגוג את יום העצמאות ולומר הלל ביום זה, והיו אף שקראו לסרב פקודה למפקדים בצבא, באם יינתנו פקודות הקוראות לעקירת יהודים ממקום מגוריהם, ועוד. כמו כן גם הצבא עבר תהליך נוסף של השתנות, ובו החיילות החלו לתפוס מקומות מרכזיים בצבא, וממלאות תפקידי פיקוד על גברים, דבר שפגע בצניעות המחנה.

בספר קוממיות לארצנו להרב משה צוריאל, הביא הרב שאלה ששאל את הדיין המפורסם הרב שמואל דביר, לגבי תלמידי ישיבות הסדר ששאלו אותו, אם להתנדב לקורס קצינים ולהאריך בשנה את שירותם בצה״ל, וכן אם יש לדחות את שנות שירותם? וע״כ השיב לו הרב:

א) התורה הבטיחה ״כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך, ולתת אויביך לפניך״ (דברים כ״ג, ט״ו) אבל זאת בתנאי של והיה מחניך קדוש ולא ייראה בך ערות דבר. אבל כאשר יש בנות המשרתות בצה״ל, ויש מהחיילים הצעירים הנכשלים מפני זה בהרהורים אסורים, או בהגרוע מכך, שוב אין השכינה מגינה ח״ו על החיילים. כיון שכך, הרי אנו שולחים את אותם השואלים לסכנה שהיא יותר גדולה ומאיימת. (הערה: ומה היה עונה הר״ש דביר על מצבנו היום, שמפני חינוך מושחת סידר המטכ״ל שהבנות ישרתו גם ביחידות קרביות, גם בתוך טנקים גם באוירונים, גם בצוללות. וכבר הרבה מהחילוניים התלוננו על קלקול האוירה הכללית במוסר ירוד. וכל זאת חוץ מהנוהל הנפסד של ״מדריכות ספורט״, אשר כל נבון יבין הנזק שבכך. הרי זה נכלל ״בערוות דבר״ שבפסוק הנ״ל).

ב) עוד העיר הר״ש דביר, כי לפי נוהל פתיחה באש, חיילים שלנו עומדים במצב נחות מאד מול האויב הערבי. בו בזמן שהטרוריסטים יורים על מנת להרוג, חלו מגבלות על החייל שלנו להקדים לקרוא אל החשוד לעצור. ואם זה לא מועיל, לירות באויר. ואם גם זה לא מועיל, יש לירות רק ברגלי האויב או בחלק תחתון של גופו, וחלילה לסכן את חייו. וכל זאת אך ורק כאשר איננו נמצא בקרבת מקום של אזרחים ערבים (וכל שכן אם יש שם תינוקות) במצב כזה עליו לשקול היטב מה יהיו התוצאות המשפטיות של ירי ללא הצדקה מוחלטת מכל הבחינות. כמובן מפני הנחיות אויליות הללו הרבה מחיילינו נהרגו ולא הצליחו לקיים ״הבא להורגך, השכם להורגו״. כאשר המצב הוא כך, קשה לזרז תלמיד להתנדב למצב מסובך כזה. בהרבה אופנים ידיהם כבולות מלנקוט אמצעי לחימה.

ג) נשתנה עוד תנאי נוסף. בתקופתנו נוהגות הממשלות השולטות בישראל לשחרר מאות אסירים ערבים, לשם ״מחוה לטובה״ למדינות ערב. במשך העשור נשתחררו יותר מאלף מחבלים. כאשר חייל ישראלי צריך להתאמץ בכל יכולתו ללכוד אותם (חי ולא מת, למען יגלו לשב״כ מידע חיוני), והחייל עומד בסכנת נפשות, ואח״כ הרבה מהטרוריסטים הנלכדים בחירוף נפש של חיילינו, משתחררים (וחלק מהם חוזרים להפעיל טרור שוב נגדנו). מי יתיר לחייל להסתכן? עד כאן מדברי מו״ר הרב דביר״, עכ״ל.

תוכן העניינים

קונטרס תורתו אומנותו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה