קונטרס קבלת התורה - אבות ובנים
עצות וחיזוק בדמיון הלימוד לנתינתה מסיני · במיני מתיקה ובמילי דאגדה
על אף הכיסופים והכמיה שהשתוקקו ליום מתן תורה, ראינו לעיל שמכל מקום תחילת כניסתם לעול התורה ולימודה היה קושי בדבר וכדפירש"י שכל ההתחלות קשות.
ומכל שכן בלימוד תורה לילד קטן, שבטבעו אינו נמשך ללמוד*, ולכן יש לפעול באופנים שונים למושכו לתורה, ע"ד מש"כ הרמב"ם (פיה"מ סנהדרין פ"י) "שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש, ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל, ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק" וכו' (ע"ש בהרחבה, לענין "לעולם ילמוד שלא לשמה" וכו').
* ראיה לזה נלמד מהטעם שהביא הירושלמי על הא דאיתא במשנה שבת (פ"א מ"ג) "ולא יקרא לאור הנר. באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראין" וכו', והטעם שהותר לתינוקות ללמוד לפני ה'חזן', איתא בבלי דמשום דאימת רבם עליהם. אמנם בתלמודה של ארץ ישראל (שבת שם) מובא טעם אחר "תני, רשב"ג אומר, התינוקות מתקינין להן ראשי פסקיהן לאור הנר. מיי כדון אילין בעיי דיטפי בוצינא. ואילין לא בעיי דיטפי בוצינא". ופירש קרבן העדה "אילין, התינוקות רוצין שיכבה הנר ולא אתי לאטויי שידליק, ואילין, החזנים רוצים שלא יכבה הנר וחישי' דלמא אתי לאטויי". חזינן, מזה שהילדים חפצים שהנר יכבה ויוכלו לצאת, כי אין מוחם בשל עדיין לאהבת הלימוד.
והדרך למשוך את הילד ללימוד הוא ע"י דברי מתיקה וכדומה (שכנזכר ברמב"ם הדבר מזרז את הילד ללמוד).
ונראה שענין זה עשוי לפתור בעיה נוספת שהורים מתמודדים עמה: ריבוי התענוגים. והמהר"ם חגיז ב"משנת חכמים" (אות ב) הביא מכתיבת יד אביו "מי שנגע יראת ה' ית' בלבבו לקרבה אל מלאכת ה', צריך שיקדמו לו דרכים להדבק בו ית', וצריך לחנוך הנער שיהיה לימוד בטהרה, ולהפרישו מהתענוגים. ועל הטוב יזכר שם הרבנית המיוחסת אמי מורתי שרה תנצב"ה, שהניחני אבא מרי המפורסם בעל מבקש ה', מוהר"ר שמואל בכמוהר"ר יעקב זצוק"ל כבן י"ג שנים, ובן הייתי לאבי רך ויחיד. ועם היות כי אבא מרי ז"ל הניח ברכה אחריו שהיתה יכולה לפרנס אותי כבן מלכים, היא היתה מאכלת אותי לחם צר, כדי שלא אתלמד בגרגרנות כשאר תינוקות. והיא שעמדה לי, כי אע"פ שבאתי בימים לא הצר לי רוב ורוע המאכלים, וזהו עיקר גדול".
חזינן, שתענוגים מזיקים לנפש הילד* (ומכל שכן ריבויים מכהים את הרגש, כי ההרגל נעשה טבע ואובדת ממנו חויית התענוג). ומאידך, ההכרח לא יגונה וכיום, במצב הנוכחי, קשה יותר למנוע לגמרי מקטנים מיני מתיקה וכדומה, ולשנותם משאר ילדי הת"ת.
* ובהספד שנשא אחד מגדולי הדור על מרנא ה"חזון איש" זצ"ל, העיר בתוך דבריו: החזון איש היה אחד, בדורות הבאים כבר קשה שיוציאו "חזון איש" נוסף. אחד המחנכים שמע את הדברים וחרה לו: באיזה כח וסמכות קובע הרב הספדן את עתידו של הדור הבא, לאמור, שבעתיד לא יצמחו אדירי תורה כ"חזון איש"? כשהעלה את קובלנתו על דברי הספדן בפני הגרא"מ שך זצ"ל, השיב לו הגרא"מ שך: שניכם צודקים, אתה צודק שתורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, אבל גם המספיד צודק, כי בימיו של ה"חזון איש" לא היו ריבוי תענוגים כבדורות הללו. ובמיעוט התענוג הוא מקניני התורה.
ולכן נראה שכדי לצאת ידי חובת שתיהם, יש לתחם את נתינת הממתקים והמעדנים לשעות אלו של הלימוד המשותף. בכך תתקבל השעה הנלמדת בנפש הילד טעם של מתיקות. וכשילד יודע שרק בשעה זו יזכה למיני מתיקה, יביא הדבר שיכסוף לבוא השעה, שבא ישב עם אביו ליד השולחן עם ספרים פתוחים שלצידם מיני מתיקה**.
** וכמובן יש גם להשגיח באופן המתנות הניתנות לילד, שלא כאותו אב נבער שנתן לילדו מכשיר תקשורת טמא בשביל שילמד עמו תורה...
ונראה גם ללמוד מדברי הרמב"ם הנזכרים, שעצם נתינת מיני מתיקה לקטנים, עליה להיות למטרה זו, למשוך אותו לדרך התורה.
כמו כן יש לאב לפעול שהלימוד עצמו יהא באווירה טובה, בשפה ברורה ונעימה. ובפתיחת הלימוד יתחיל עם רעיון משונן, שכוחו רב לפתיחת הלב, כדאיתא (שבת ל ע"ב; פסחים קיז ע"א, עיין שם) "כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן (ופירש"י שבת שם, "נפתח לבם מחמת השמחה"), לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא". וכן יש לשלב דברי הגדה, ע"ד מאחז"ל (שבת פז ע"א; חגיגה יד ע"א) דברי הגדה המושכין את הלב. ויש להזהיר שלא לאמר דברי הגדה הנראין תמוהים (כעובדין דרבב"ח בבא בתרא). וכתבו בספרים, שבדורות אלו מעשיות של צדיקים פועלים בנפש הילד להלהיבו לעבודת ה' ית' ולאהבת התורה.
וישתדל שיעשה כל תצדקי שהבן יחוש נעימות ויקשיב לדברי התורה הנאמרים מאביו, שעיקר זה גם הוא כקבלת התורה מסיני, וכמובא בזוהר הקדוש (פר' אחרי סט ע"א) "דתאנא, כל מאן דאצית למלוי דאורייתא, זכאה הוא בהאי עלמא וכאילו קביל תורה מסיני, ואפילו מכל ב"נ נמי בעי למשמע מלוי דאורייתא, ומאן דארכין אודניה לקבלי' יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא, עליה כתיב היום הזה נהיית לעם כו'". [למדנו, כל מי שמקשיב לדברי תורה אשריו בזה העולם וכאילו קיבל התורה מסיני, ואפילו מכל בן אדם גם כן צריך לשמוע דברי תורה, ואשר מטה אוזנו לקבלם, נותן יקר למלך הקדוש ונותן יקר לתורה, ועליו כתוב, "היום הזה נהיית לעם" כו'].
והכל בפנים שוחקות, במתינות ובאהבה אין קץ וכך יכניס אהבת תורה ולימודה בלב הבן. וההפך, חוסר תשומת לב גורם שהלימוד קשה לילד (עיין תענית דף ז סע"ב) ולכן חשוב ביותר שהאב יבוא רגוע לשעה זו. ועל אף הטרדות, יתבונן בגודל יקרת שעה קדושה ונשגבה זו, שהיא דומיה דקבלת התורה ממש, ובתורת ה' ית' מתבטא מעלת היהודי על שאר אינשי, וכל תכלית עמל יומו נועדה בשביל שעה זו.
ותוספת ברכה מרובה יש כשהלימוד בנעימות ובקירון פנים, כקבלת התורה מסיני, כאשר יסד הפייט "עֶלְיוֹנִים שָׂשֹוּ וְתַחְתּוֹנִים עָלְזוּ בְּקַבָּלַת תּוֹרָה הַכְּתוּבָה מִסִּינַי". ובמדרש (שהש"ר ב, יח) ומובא שרבי אליעזר בן יעקב דרש באושא (בבואו ללמד שם תורה בשעת השמד), "וידבר משה והכהנים והלוים אל כל ישראל לאמר, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם. וכי היום קבלו התורה, והלא כבר ארבעים שנה שקבלו את התורה, ואת אמרת היום הזה? אלא מלמד כיון ששנה להם משה את התורה וקבלוה בסבר פנים יפות, העלה להם הכתוב כאלו קבלוה היום מהר סיני, לכך נאמר היום הזה נהייתה לעם לה' א'להיך".
ועוד איתא במדרש (שהש"ר א, נג ועוד) על חז"ל שבעת לימודם "היו הדברים שמחים כנתינן מסיני". ועיין ב"נפש החיים" (שער ד, פי"ד) שמביא עוד מאמרים מהזוה"ק בלימוד תורה בשמחה הוא דומיה דקבלת התורה מסיני והביאור בזה.
ואין צריך להוסיף שלא ילמדם מתוך כעס, שהוא אסור תמיד וכל שכן למטרה נעלה זו. ומובא ("מדרש פינחס החדש" סק"ג) מהרה"ק רבי פינחס מקוריץ זיע"א, שהאדם המדריך את בני ביתו בדרך הישר, לא יעשה זאת בכעס כי בכך הוא מטמא את עצמו ומכניס טומאה בהם.