קונטרס קבלת התורה - אבות ובנים
עוד יתרונות בלימוד ההורים עם בניהם · "שמע ישראל" שגילה ש"ה' אלוקינו"
בעובדה כדלקמן יש כדי להבין מעט על הרושם הנפעל בלב הבנים משיחות הוריהם.
כידוע, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, עמדו היהודים מחוסרי אונים. שמועות עקשניות סיפרו שהרכבות מובילים את היהודים למקום בלתי ידוע. רבים החליטו להפקיד את ילדיהם אצל שכיניהם הגויים, אחרים הפקידו אותם בבתי יתומים נוצריים, כשזיק של תקווה עדין מנצנץ בתוכם, שעם תום המלחמה ישובו לקחתם. אלא שעל רבים מההורים עלה הכורת ונשמותיהם נסקו לשמים, להיכלות גבוהות השמורים ליהודים שהומתו על ידי גויים.
בתום המלחמה עמל הרב כהנמאן זצ"ל להוציא נשמות יקרות אלו מבין הגויים. הוא סובב ברחבי אירופה, פנה לבתים פרטיים, חדר לכנסיות ולבתי יתומים, ובמסירות נפש עילאית עלה בידו לגלות ילדים יהודים רבים שהופקדו שם בעת המלחמה ולהצילם מהשמדה רוחנית.
בתוך כך הגיע לאוזניו שמעה של כנסיה לשם הובאו ילדים יתומים מהמלחמה. הרב פנה לכומר הראשי שעמד בראשות הכנסיה הטמאה וביקש שיהיה לו לעזר וימסור לו את הילדים היהודיים הללו.
הכומר סרב לשתף עמו פעולה, בנימוק שגם אם קיימים ילדים יהודיים בכנסיה, הרי שהם שכחו את עברם וכבר נטמעו בין הילדים הגוים ולא יעלה על הדעת להניח את האצבע ולקבוע זה יהודי וזה גוי – קבע הכומר והציע לו לוותר על הענין.
אולי בכל זאת תתן לי לשוחח עמם? – ניסה הרב את מזלו.
"בשום פנים ואופן, לא!" – נחרץ הכומר, "אתן לך רק דקה אחת. אם תצליח בדקה זו לגלות את היהודים, הנה מה טוב..."
חכך הרב בדעתו והסכים.
הכומר גיחך לעצמו, וכי מה מסוגל לעשות הרב הזה בדקה אחת? – תהה בלבו אבל הסכים לדרישה והכניסו לאולם חדר האוכל של הכנסיה שם סעדו כל ילדי המוסד את ארוחת הערב.
הרב כהנמאן נעמד למול השולחנות הארוכים וקרא בקול מלא רגש: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד".
ואז קרא דבר שהפליא את הכומר עד מאוד: מבין מכאלף הילדים שאיישו את האולם, קמו כמאתיים ילדים, רצו לעבר הרב כשהם קוראים ביללה: "מאמי"! "מאמא!"
הכומר יצא מגדרו בהתפעלות ואמר לרב: שכנעת אותי, אכן, מסתבר שאלו ילדים יהודים ואתה רשאי לקחתם, אך עליך להסביר לי מה קורא כאן? איך זה שבאמצעות פסוק אחד הצלחת לגעת בנימי נפשם של הילדים ולהחזירם לעברם, להזכיר להם את צור מחצבתם?
השיב הרב: הילדים הללו נולדו להורים האמונים על שמירת תורה ומצוות. על אף שמכורח המציאות והשמדות שנתחו על ראשיהם, לא התאפשר להם להעניק לילדיהם חינוך יהודי כדבעי כי בגיל רך נפרדו מהם, הרי שעל דבר אחד לא וויתרו: מידי לילה, קודם שהאם הרדימה את בנה, היתה קוראת עמו פסוק קדוש זה, שתוכנו מעיד על היותו נצר לעם התנ"ך, שבו שבחר הא'ל מכל משפחות האדמה. לפעמים היה מדובר בעולל רך שאפילו לא יכל לחזור על המילים, אך העובדה שאלו יצאו מפי האם אוהבת, נחרטה בלבו ונקבעה בנפשו. כל שעשיתי במעמד זה, הוא להוציא מנבכי המוח אל המודע את המשפט היהודי שנחרט שם ולא נמחה על אף הטלטולים והגלויות.
בעובדה זו יש ללמדנו, שכשהתורה מעוברת ע"י אבא ואמא אוהבים, לא נמחית במהרה. גם סופות קשות לא יכולות למחות כתב זה החרות על הנפש, באש יוקדת של אהבת אב ואם לבנם*.
* מכאן תוכחה להורים, ביניהם שומרי תורה ומצוות, שמרדימים את ילדיהם בסיפורי בדים ובשירי ערש (הרס וארס) ופזמונים זולים וד"ל.
מידי דברינו ברב מפוניבז' ובפעולותיו הברוכות לאחר חורבן יהדות אירופה, נביא מדברים שהובאו משמו בעת ששקד על הקמת הישיבה הגדולה. באותם ימים דיבר הרב על ישיבה גדולה שישבו בה שלושת תלמידי חכמים, שתהווה מגדל אור וכו' וכו'. רבים ראו בחזונו דבר בלתי אפשרי והתקשו להכיל ולקבל את רעיונותיו. הרב כהנמן הוסיף ואמר שיסוד הישיבה כבר התחיל לפני שנים על ידי אמו בהיותה בחוצה לארץ. הוא סיפר על שנות ילדותו באזור קר וקפוא. הבית היה עני והבטן היתה ריקה. אבל חום של התורה הקדושה חימם את ליבם ולימוד התורה השביע את נפשם. הם היו חמשה אחים ורק מעיל אחד וזוג מגפיים היה בבית. ערב יום הלימודים הראשון, התפתח וויכוח בין האחים – מי יזכה ללכת מחר לתלמוד תורה, שהרי לא שייך לצאת בקור כזה ללא ביגוד מתאים. כל אח טען להגנתו שלימודו נחוץ יותר ולכן לו הזכות לצאת מהבית לבית המדרש, לחיידר וכו'. אמו עקבה אחר הדיון המסעיר ולא הגיבה. למחרת מוקדם בבוקר, העירה האם את האח הגדול וזרזה אותו לצאת לישיבה. מיד ובזריזות לבש את המעיל, נעל את המגפיים. כל הדרך לישיבה ליוותה אותו האם ובהגיע לבית המדרש ביקשה שיוריד את המעיל, יחלוץ את המגפיים. משם פנתה לבית וכמעשה הראשון עשתה לאח השני, השלישי, לילד שלמד בחיידר, לקטן שלומד אותיות קדושות – את כולם, כל אחד לחוד, ליוותה הצדקת מביתה למקום לימודם. טלטולים אלו בקור הנורא פגעו בבריאותה, הסבו לה קורת רוח מרובה שזכתה לזה בזכות התורה. הרושם הזה נחקק בלבו הטהור של ראש הישיבה ומייסדה וזה נתן לו את הכח והסיוע ליישם את חזונו פי כמה ממה שתיאר, כשהמפעל האדיר שהקים היה אם לישיבות רבות.