פרק שני - דוגמא אישית
א. דוגמא אישית
עקר החינוך תלוי בהתנהגות ההורים, שאת זה הילדים קולטים אף שהם קטנים מאד, והילדים רוצים להתדמות להורים ולחקות אותם, בין בעניני צניעות בין בדבורים ובין במעשים. והתנהגות ההורים כראוי לפני ילדיהם מועילה הרבה יותר מדיבורים ושכנועים ומוסר לילדים. ולכן לפני שההורים רוצים לחנך את ילדיהם צריך שיחנכו בראשונה את עצמם.
ככל שההורים יָראו שהם עבדי השם ושואפים לשלימות בעבודת השם, ועושים הכל בשמחה ובהתפעלות לימוד תורה, מצוות ומאה ברכות, זה נותן רושם חזק בלב ילדיהם, וגם הם ישאפו להיות כמו ההורים.
ובעיקר הדוגמא האישית במידות, כגון: שליטה על כעס וההסתפקות במועט וכדומה, מועילה מאד בחינוך.
דוגמא אישית טובה, מועילה בעיקר כשהיחס בין ההורים והילד הוא לבבי וחם מתוך אהבה וקרוב, ואז הילד רוצה להדמות להורים.
ולכן צריכים ההורים ללמד מוסר ולהתחזק במידות ודרך ארץ, כדי שיוכלו לחנך את ילדיהם כראוי, וכן לקרב את בניהם ולהעניק להם הרבה אהבה וחום, כדי שהילדים ידבקו בהם ויעשו כמעשיהם.
ב. שמירת הלשון
יש להזהר מאד שלא לדבר לשון הרע ליד הילדים ואפלו לתועלת, כמו שמצוי שהאמא מדברת בטלפון, ומספרת על תעלולי בנה או בתה או עצלותה בעזרה בבית, דברים שהבן מבין ומתבייש בזה, ואף שהאם מתכוונת לתועלת, כדי להתייעץ על חינוך בנה ואיך להגיב או לתקן, ומותר לה לעשות זאת כיון שזה לתועלת [באפנים המוזכרים בספר חפץ חיים], אבל אסור לעשות זאת ליד אחד הילדים, אף שאינה מדברת עליו אלא על אחיו ועל אחותו, שהוא אינו מבין שזה לתועלת, או שאינו יודע שמותר לדבר לצורך תועלת, ויבוא לדבר לשון הרע בחינם, ולא יועילו כל המוסרים והדבורים בעוון לשון הרע, שהרי שומע את הוריו מדברים לשון הרע. והבן מתרגל לדבר לשון הרע שסובר שזה היתר, ואחר כך קשה מאד לשרש זאת ולמנעו מהרגליו הרעים.
וצריך להרגיל את הילד מגיל קטן שלא להלשין ולספר על חברים ושכנים ואחים וכדומה, ואף שהוא רוצה לספר על חבר, צריך להרגילו שלא יזכיר שמות, ורק אם ההורים רואים שהדבר חמור וצריך לידע על מי מדבר, כדי להזהיר את הוריו או את המחנך וכדומה, מתר לשאול את הבן במי מדובר, ולבאר לו שזה לתועלת וזה מותר. עיין ב''חפץ חיים'' הלכות לשון הרע כלל ט', ה' בהגה''ה שצריך להדריכו מנערותו בענין שמירת הלשון, כדי שלא יתרגל לדבר מה שהוא רוצה, שאז קשה מאד לינטות מטבעו זה.
וכן אם האב או האם מזהירים את הבן שלא יתחבר עם פלוני, או שלא יכנס לבית השכן וכדומה, צריך לבאר לו שבזה מותר לדבר ולהזהיר כיון שיש בזה חשש קלקול, שאם לא כן לא יבין הבן למה תמיד מזהירים אותו מלשון הרע, וכעת ההורים מספרים לשון הרע על פלוני.
טבע הילדים להלשין על אחים ואחיות, כדי לשמוח במפלתם, או כדי להראות שהם יותר טובים וצדיקים, וזהו הרגל רע. צריך לבאר לילדים שלא ילשינו על האחים וצריך להעלים עין, ואם אי אפשר להעלים עין, שיוכיחנו מתחילה לבד, ורק אם זה דבר חמור מאוד או מסוכן, מותר לספר להורים כיון שיש בזה תועלת גדולה וזה מוכרח, אבל מה שאינו מכרח אסור לספר להורים.
ג. לימוד תורה
שאיפת כל אב ואם שבנם יהא תלמיד חכם ויתמיד בלמודו, ואם רואים שהבן אינו לומד בבית ומתבטל, הם חושבים שזה סתירה לשאיפתם, ולכן הם מאיצים בבן ללמד גם בבית ולא להתבטל, זו טעות חמורה. הבן צריך גם לשחק בבית או לקרוא וכדומה, אף שהוא גדול, והאצה והכרח בבן ללמוד אז נגד טבעו, אין זה חינוך טוב, ועין להלן פרק רביעי אות ה'.
ובפרט שהבן רואה את אביו מתבטל מן התורה בבית וכדומה, שאז כל השכנועים שהבן ילמד תורה הם לשוא. האב מסמל דוגמא אישית לבנו על חשיבות הלימוד בזמנו הפנוי. ולכן צריך האב להראות דוגמא אישית וללמוד גם בבית ובקול רם, ורצוי לפעמים אף עם חברותא, כדי למשך גם את רצון בניו ללמוד בבית ולהחדיר בהם אהבת תורה, ואף שהבן יודע שאביו לומד כל היום בכולל או מלמד, אינו מועיל אם בעיניו רואה את אביו מתבטל בבית.
ואף שהאבא מוכרח לעבוד או לעשות סדוריו בערב, צריך להראות לבן שיש לו צער מזה והוא רוצה ללמוד כל היום אם יש באפשרותו, ונפקא מינה שבזמן שהוא פנוי, כגון: בשבתות ומועדים, וביום שאינו עובד שילמד. וכן כשהוא לומד בבית, יראה שמחה בלמוד, ואף שהולך לשעור כל ערב, יראה שמחה גדולה בצאתו לשעור ובחזרתו לביתו, שעל ידי זה מחדיר את חשיבות לימוד התורה לבניו, וזה מועיל הרבה יותר ממוסרים ואלוצים ללמוד תורה.
ד. אמת
השל''ה הקדוש [בחלק א' עמוד 86] כתב: ''כלל גדול יהיה לאדם המייסר בנו, ושיהיה בטוח שהבן הולך בדרך הישר אף בסתר שלא בפני האב, יראה בכל כוחו להדריכו במדת אמת, כמו שכתוב: למדו לשונו דבר אמת, ויגדיל לו עונש השקר אפלו בשיחה בטלה, ויתפאר לו השכר הגדול מהאומר אמת, ויטיל מורא גדול עליו באם יוציא מפיו דבר אחד של שקר, יתרה בו התראות גדולות.
נמצא כשיהיה מידה זו של אמת תקועה בלב הבן, אז יקיים הבן כל מצוות אביו, כי ירא שישאלנו אביו עשית כך וכך או מה המעשה אשר עשית, והוא ישיב לו מפני היראה אמת, כי ירא אולי יאחז ונמצא בדאי וענשו יהיה מרבה, ומכוח שמוכרח לומר אמת, נמצא מוכרח להיות סור מרע ועשה טוב.
והנה בירושלים היה רגיל אצלי חסיד גדול, מחסידי עליון הספרדים, ואם היו נותנים לו עולם ומלואו, לא היה חס ושלום מוציא מפיו דבר שאינו אמת בברור. וספר לי מנהג אביו בעודו היה נער הוא ואחיו, ואם נעשה דבר שלא כהגן, אמר אביו: מי יודה על חטאו ויאמר אמת, אזי אמחל לו, רק יזהר מהיום והלאה שלא ישנה באוולתו. ומי שיכפר ואני אחקור ואדרוש שאחז בשקר וכפר, אני אעשה לו עונשים בכפלי כפלים. וכן עשה, מי שהודה מחל לו ונתן לו מתנה איזה מטבעות בעבור שהודה האמת, וְלָאַחֶר ששיקר ענשו בעונשים גדולים, כך היה מגדל בניו במדת האמת והיה קונה האמת במטבעות, לקיים ''אמת קנה'', ונעשה בבנו החסיד טבע האמת עולמית, עד כאן לשון השל''ה.
ביסודות החינוך של הרש''ר [חלק ב' נ''ח] כתב: ''מלבד המשמעת צריכה אהבת האמת להיות המידה הראשונה במעלה, אשר כל שאר המידות מתבססות עליה, לפי שכל חריגה מן האמת עלולה למנוע את התפתחות הנשמה הרכה, ואף על פי כן דוקא ההורים הם הם אשר פעמים רבות יתנו לילדים משחר ינקותם דוגמא של סטיה מן האמת. משלים הם את עצמם כי זה אינו אלא ענין של מה בכך, אבל למעשה נודעת לזה חשיבות מרובה, ונשקפת מכך סכנה להתפתחותם הרצויה של הילדים''.
במסכת סוכה (דף מו:) למדונו חז''ל שלא יבטיח אדם לקטן אתן לך משהו, ולבסוף אינו נותן לו, משום שבזה הוא מלמדו לשקר, שנאמר [ירמיה ט', ד']: ''למדו לשונם דבר שקר'', מבאר שהנהגת שקר אחת של האב או המחנך, מלמדת את הבן או התלמיד לשקר תמיד, וכל המוסר והדבורים על שקר לא יועילו, שהרי האב הבטיח ולא קיים ואם כן הוא שקר, ואין סומכים על הבן שילמד זכות על אביו ששכח וכדומה, דאין בו דעה ללמד זכות.
ה. החדרת ערכים נכונים
ההורים יכולים בדבור בעלמא, כגון: בשולחן של שבת, ליתן את הערכים לילדיהם ולנווט אותם לדורות. הילדים קולטים את מה שההורים מחשיבים, אם הם משבחים תלמידי חכמים ומספרים על גדולי תורה בהתפעלות, זה נכנס ללב ילדיהם, וגם הם יעריכו תלמידי חכמים וירצו להיות כמותם, וכן הבנות ירצו להנשא רק לתלמיד חכם. ואם ההורים מדברים על כסף ועסקים, או על גדלות הרופא או הפרופסור או בעל מלאכה, וכבודם ניכר מתוך התפעלותם מהם, לזה ישאפו גם ילדיהם, ואיך יצפו מהם ללמוד ולהיות אברך או להנשא לאברך?
ולכן צריך האב או האם להכין מעשיות על גדולי התורה וצדיקי הדור, ולשבח אותם בשולחן שבת ובכל הזדמנות, ולהסביר שעמל התורה זה חשוב מן הכל, ואין כבוד אלא תורה, וכמה זכו גדולי התורה, ולהתפעל ממעשיהם ולהחדיר לילדיהם את חשיבותם, ושהם מגנים על הדור. וכמו שכתוב בפרשת שלח לך: ''היש בה עץ אם אין'', אלו הצדיקים שמגנים על הדור, כמו שפרש שם רש''י. וכן לדבר בשבחו של המרא דאתרא וכדומה, כדי להחשיבו בעיני ילדיהם, גם כדי שהם יקבלו ממנו, וגם כדי שישאפו להיות גדולי תורה.
וכן אם בא בחור ישיבה או אברך לבית, צריך מאוד לכבדו ולהחשיבו בעיני ילדיו, באשר הוא עמל בתורה, וכל שכן כשנכנס תלמיד חכם לבית, צריך לכבדו בכל מיני אפשרויות, ולהגיש לו מאכל ומשקה חשוב, ולהושיבו במקום הכי חשוב, זה פועל הרבה אצל הילדים, ההתרגשות לפני תלמיד חכם וראית חשיבותו נכנסת ללבם, והם ירצו להדמות לו.
ויש שעושים להפך, כשנכנס עשיר או רופא לבית, מכבדים אותו מאד, ואילו נכנס בן תורה או אברך או תלמיד חכם לבית, אינם מתיחסים אליו בכבוד כפי הראוי לו, וזה מראה לילדים שהתורה לא חשובה כל כך חס ושלום, וישאפו לכבוד של רופא או עשירות, ואף שההורים יאמרו להם שחשוב ללמוד תורה, זה לא יעזור כלום, כשרואים בעיניהם שהכבוד לתורה אינו חשוב ככבוד לעשיר או לרופא.