פרק שלישי - תוכחה ומוסר · ה. הסברה
עקר החינוך והמוסר לילד אינו על ידי אמירת ההלכות כך תעשה וכך לא תעשה, הילד אינו רובוט, ואף אם הוא עושה אחר שההורים צווהו והזהירוהו בכך, הוא מרגיש שעושה כן מתוך הכרח, שאינו מבין מה הטעם בכך, ולכן גם כשעושה אינו עושה ברצון, ועל ידי זה הוא יכול להתחמק מזה, שאינו מבין את חשיבות הדבר, וכשיגדל יכול חס ושלום לעבור על צוויים אלו.
כדי שלמוד התורה וקיום המצוות והימנע מעברות יהיו דבר עצמי ופנימי בילד, ולא דבר חיצוני לו, צריך להסביר לו את הטעם בכל מצוה, ובעיקר להסביר לו את שלושה עשר עיקרי האמונה. השגחת השם יתברך על כל דבר ועל כל פרט בגלוי ובסתר, שאי אפשר להתחבא מהשם יתברך, שהוא נמצא בכל מקום לא רק בשמים, וכן לבאר לו את פלאי הבריאה פירות, פרחים, היופי שבבריאה והשגחת השם יתברך בזה. ענין שכר על המצוות ועונש על העברות, ענין גן עדן וגיהנום, וצריך להמחיש לו מהו גיהנום, על ידי שמראים לו את חם האש, ולהסביר לו שגיהנום רותח פי ששים מאש, וכיוצא בזה בשאר עיקרי האמונה.
אין לחשוב שהילד קטן מדי ועליו לקיים את התורה בלי הסברים, אלא חנך לנער על פי דרכו, כל גיל צריך הסברים, ולפי כל גיל צריך להסביר בשפה שלו שיבין את הדברים כראוי, לפי הרמה שלו. וכמו שכתב הרמב''ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ב' גבי ספור יציאת מצרים לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש, אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים וכו'. הרי שצריך להמחיש לו על ידי דוגמאות שפחה זו או עבד זה, והכל לפי דעתו של בן. ולכן בכל דבר שמסביר לו יש להביא לו דוגמאות ומעשיות שהיו, כדי להמחיש לו את גודל האיסור והעונש. המגיע למי שעובר על זה, ועל השכר שינתן למי שנמנע מעבירה זו או עשה מצוה זו. ואפילו בדברים של זהירות או מעשים בעלמא שצריך. לחנכם ולהזהירם, צריך להסביר להם את טעמו של דבר ואת חשיבות הענין.
וכן מבואר בפרשת ויצא גבי ההסבר של יעקב לרחל וללאה, על הצורך והחשיבות לעזוב את בית אביהן ולילך לארץ כנען, שרק אחר כל האריכות והטעמים בחשיבות הענין, אמר להם שגם השם יתברך ציווה לו כן, ולא אמר להם מתחלה שצריך לעשות כן משום שהשם יתברך ציווה, אלא אמר להם מתחלה את הטעם לכך וכדאי להם לעשות כן, כדי שיבינו את צווי השם יתברך ויתיישב הדבר על לבן ויעשו זאת ברצון. וכל שכן לבניו ובנותיו שצריך להסביר להם, כדי שיקיימו הדבר ברצון ומכל ליבם.
צריך לבאר לו את משמעות התפילה, שעל ידי תפילה כראוי ובכוונה זוכה לשפע מהשם יתברך, כי הוא שומע את הכל, וזה מועיל לכלל ישראל ולפרט. ולכן כדאי להתפלל במנין ובכוונה. וכן צריך לבאר לו את חשיבות לימוד התורה, את השפע שזה מוריד לעם ישראל ולמי שלומד, וזה שומר על עם ישראל ועל מי שלומד, ולכן לא כדאי ליבטל מן התורה, אבל לומר לו רק תלמד, אל תתבטל זה לא מספיק.
וכן במצוות שבין אדם לחברו, כגון חסד, השבת אבידה וכדומה צריך לבאר לו לפי תפיסתו והבנתו, וכן בסור מרע לשון הרע, לעג לזולת, שנאת חינם צריך להסביר לו על כבוד הזולת, ושבגלל זה חרב בית המקדש, ואם אתה נזהר אתה מקרב את הגאלה. כל יהודי הוא צלם אלקים, אל תעשה לחברך מה ששנאוי עליך וכדומה.
ו. דברים היוצאים מן הלב.
כמו שחינוך הילדים ותלמידים אינו מועיל בלי דוגמא אישית, כך המוסר שאומרים הורים לילדיהם ומחנכים לתלמידיהם, אינו מועיל אלא אם כן הוא יוצא מליבם, וזה על ידי שההורים והמחנכים קיימו זאת כבר לפני כן, או שיקבלו תחלה לקיים זאת בכל לבבם, ואז יכנסו דבריהם בקרב ליבם של בניהם ותלמידיהם, ויקימו זאת. אבל אם זה לא חדור בקרב ההורים, אזי הדברים לא יכנסו ללבם, אלא יגיעו רק לאזני בניהם ולא יעשו פירות, וכמו שכתב האלשיך בספרו ''תורת משה'' פרשת ואתחנן על הפסוק: ''והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך'', ואז ''ושננתם לבניך'' שיכנסו הדברים בקרב ליבם כחצי גיבור שנונים, עין שם.
וכן הדין גבי כל מחנך ודורש בקהל, וכן מוכיח את חברו ומשפחתו ואשתו, שאם מקבל על עצמו לקיים זאת תחלה בכל לבבו, זה יחדר גם לקרב לבו של השומע ויעשה פירות. ולכן לפני שהוא מוכיח או מלמד לבניו או לאחרים, צריך שילמד מוסר על דבר זה, עד שיצא הדיבור מלבו עם יראת שמים, וכמו שדרשו חז''ל בברכות (דף ו':) אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, שנאמר: ''סוף דבר הכל נשמע'' מתי דבריו יהיו נשמעין ''את האלהים ירא'' וגו'.
וכל שכן שאם בנושא שמוכיח לבניו או לאחרים, יש בו דבר לקוי, שאזי יהיה לבוז ולקלון שדבריו סותרים את מעשיו, ולא ישמעו את דבריו כלל.
ז. התיחסות לשאלות של הילד.
מצוי מאד שהבן שואל את אביו או אמו למה עושים כך, וההורים דוחים אותו משום שאין להם זמן לענות לו, ויש שמוסיפים ונוזפים בו תעשה ואל תשאל, ועל ידי זה מונעים את הבן מלשאול, והבן מרגיש שעושה זאת מתוך כפיה, וזה קלקול בחינוך כדלעיל.
ואדרבה דוקא כשהילד שואל יש לבאר לו הדבר לפי הבנתו, דוקא אז לבו פתוח להבין והוא מתעורר יותר בהבנת ההסבר, וטוב להאריך אז ולבאר לו את תוכן המצוה ואת גודל המצוה.
וכן גבי ספור יציאת מצרים, תיקנו חכמים שיהיה על ידי השאלות של הבן מה נשתנה, שאחר ששואל ארבע שאלות אביו עונה לו: עבדים היינו, וכמו שכתוב: ''כי ישאלך בנך'', ''והגדת לבנך''. וכן מצוה לעורר את הבן על ידי שנויים, כדי שישאל מה נשתנה, כמו שכתוב בשלחן ערוך סימן תע''ג סעיף ז'.
ועל ידי שהבן שואל, הוא מקבל את התשובה מתוך סקרנות ולבו פתוח לידע ולהבין, והדברים נכנסים בלבו ומתישבים בלבו כראוי, ואז הוא עושה זאת יותר ברצון. ולמדנו מזה, דאדרבה צריך לעורר את סקרנות הילד כדי שישאל ''את פתח לו'', צריך לגרות אותו ולהסביר לו. וצריך להתיחס לשאלותיו ולענות לו כפי הבנתו, ואם אין עושים זאת, מרגילין אותו לשטחיות וחוסר הבנה ולאדישות, וכן אין לו חשק ללמד ולהתענין.
ואף שהילד שואל שאלות בענין צניעות, הולדת ילדים וכדומה, אין לדחות אותו ולומר לו: אל תשאל שאלות כאלו, כיון שיצר הסקרנות שלו גדול בענין זה, הוא לא ישקט, ואדרבה הוא יכול לשאל בענין זה חברים או קרובי משפחה, ולקבל מידע לא צנוע, ועוד שבפעם הבאה לא ישאל את הוריו בכל עניניו, ויחפש לו מקור לא ראוי לקבל תשובות.
אדרבה, צריך לעודד את הילד על ששואל, ולומר לו טוב ששאלת אותי, ותמיד תשאל אותי, וצריך ליתן לו תשובות המספקות את יצר הסקרנות שלו, ובדבר שצריך זהירות בתשובה, כגון: עניין הולדה וכדומה, טוב להתיעץ איך לענות לו, ולהסביר לו את המינימום שמכרח, ועל ידי זה הילד פתוח להוריו לספר להם הכל, ולשאול אותם גם במצביו הקשים.
אם הילד מספר להוריו על ירידה רוחנית או חטא שנכשל בו, אסור לנזף בו ולהתקיף אותו או להענישו, כי זה יגרום לו שבפעם הבאה ימנע מלספר להוריו על מצבו, וינתק הקשר עם הוריו, אלא צריך לקרבו עם אהבה וחום, ולומר לו טוב שספרת, אנו מאד שמחים בזה, ולבאר לו כראוי את הנושא וחומרת הענין, בפעם זו או בפעם אחרת. וצריך לעשות זאת בחכמה, כדי שהבן לא ימנע מלספר שוב להורים על נסיונותיו או ירידותיו, ויקים שמאל דוחה וימין היד היותר חזקה מקרבת, כדלעיל אות א'. ועין להלן אות ח'.
כשהילד שואל על מעשה מצוה של האב, יש לנצל זאת ולבאר לו על חשיבות המצוה, ועל גדלות השם יתברך שאנו עושים זאת לכבודו, כגון: ששואל על מעשה שעושים לכבוד ההורים, צריך לבאר לו את חשיבות מצות כבוד אב ואם, ושצריך להכיר להם טובה, וזו הזדמנות נפלאה להסביר לו כשהוא שואל וגם רואה זאת הלכה למעשה דוגמא אישית. ולכן צריך לעשות המצוות בפני הילד, כדי שישאל ויסבירו לו, וכן כשמרים חפץ ואינו גוררו, כדי שלא יפריע לשכנים, או שלובש חליפה ומגבעת בשביל ברכת המזון וכדומה, צריך לעוררו לשאול ולבאר לו את חשיבות המצוה.
ח. התיחסות לילד בזמן ירידה.
יש תקופות ירידה לילדים בכל מיני שטחים, ויש לידע להתמודד בזמנים אלו ואיך להגיב. מצוי אצל ילדים ובפרט אצל נערים תקופה של חוצפה כלפי האבא או האמא, יש להזהר מאד שלא לדחות את הילד בתקופה זו, זה דבר טבעי שבא עם התפתחות הילד וגדילתו, שמרגיש שהוא עצמאי ואין צריך לאביו או לאמו ולכן מתחצף, אם ההורים לוקחים זאת בחומרה ודוחים את הילד, על ידי הענשות ונזיפות, הילד יכול להרגיש שכבר הוא רשע, שכן ההורים מתיחסים אליו כרשע, ואז הוא יכול לרדת יותר ברוחניות, שהרי הוא אומר: ממילא אני רשע.
אלא צריך לעודד ולקרב את הילד גם בתקופה זו, לבאר לו שזו תקופה קשה, כולם עוברים את זה [גם אנחנו עברנו את זה], וזה בא מחמת בגרותך, נכון שאסור להתחצף להורים, וצריך לכבדם כראוי ולא לצערם, אבל מי שנוהג כך בתקופה זו הוא לא רשע, זה יעבור כמו שעובר אצל כולם, בוא נעלה לאט לאט ונמנע מחצפות, ואז הילד מרגיש שיש לו הורים שרוצים בטובתו, ויש לו משען ועזר, וממילא הוא יעלה ויעשה רצון הוריו.
וכן אם הילד מתחיל לירד בלמודיו או מביא ציונים שאינם טובים, אין להענישו או לדחותו, זה מצוי כמעט אצל כל ילד ירידה ועליה, ואם תדחה אותו ותעניש אותו זה יתן לו יותר יאוש, ויאמר: אני לא מסוגל, והוא ירד יותר, אלא צריך לעודדו זה לא מתאים לך, אתה מסוגל ליותר, בוא נמצא פתרונות איך להצליח בלמוד, וזה מועיל הרבה יותר ממה שדוחה אותו, וכדלעיל.
ואדרבה, הקרוב מועיל יותר מן הרחוק, ובפרט כשהוא מגיע להישג טוב או מביא ציון טוב צריך לעודדו ולשבחו וליתן לו אפלו פרס וכדומה, שאז זה יותר מועיל מאשר להענישו בזמן שאינו מגיע להישג טוב, שבדרך כלל ההורים מגיבים אז בזעם, וכשמביא ציון טוב אינם מתייחסים, נהפוך הוא, צריך לעודדו ולשבחו כשמביא ציון טוב ומגיע להשגים טובים, ולהעלים עין כמעט לגמרי כשמביא ציון שאינו טוב, או שגם אז לעודדו וכדלעיל.
וכן גבי תפילה, כשהוא מתפלל טוב לעודדו ולשבחו וליתן לו פרס, וכשאינו מתפלל טוב אין להענישו, רק לבאר לו חשיבות התפלה ולעודדו אתה מסגל ליותר. וכן בכל עבודת השם או מעשה חסד ועזרה בבית וכדומה, צריך לעודדו ולבאר לו החשיבות בזה.
כשהילד מתחצף וכדומה, אין להבהל ולגעור בו ולדחותו, גם אז צריך לדבר עמו בכבוד, לשמע מה מעיק עליו ולנסות לתקן. לפעמים עיקר הבעיה בהורים, הם צריכים לפשפש במעשיהם ולהתחזק ביראת שמים אמתית ובכבוד אב ואם, ואז זה ישפיע גם על הבנים שיכבדו את הוריהם כראוי.
יש להזהר מאד בתוכחה לילד שלא ליתן לו חותמת של שם גנאי, כגון: אתה חצפן או שקרן או עצלן או טפש, שאז הילד מקנה לעצמו שם זה ומציאות של גנאי, כיוון שכן קוראים לו, והוא מתייאש מתיקון בנושא זה, שהוא סובר שכך היא מהותו ולא שייך לתקן זה.
אלא צריך לומר לו בלשון זמני ומקרי: כעת התחצפת, אתה שקרת, אתה התעצלת, או התרשלת בלמודים, בלי ליתן לו חותמת ושם גנאי במהותו, ואז שייך לתקן זאת להבא, כיון שאין נותנים לו שם גנאי במהותו, אלא זה חסרון זמני של מעשה זה, ויש לומר לו: אתה התחצפת, אפשר לתקן זאת וצריך לתקן זאת, וכן בשאר דברים, כגון: שקר ועצלות והתרשלות בלמודים.