פרק שלישי - תוכחה ומוסר
א. תוכחה
עקר החינוך אינו תלוי בתוכחות והענשות, אף על גב שגם זה מוכרח, אבל זה רק פרט קטן בחינוך, צריך לרחק ולהוכיח, אבל מעט ובעדינות. וכמו שכתוב במסכת סוטה (דף מ''ז:) שכלפי ילדים לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. צריך מידי פעם דחיה אבל רק ביד שמאל החלשה, אבל עקר החינוך בא על ידי ימין מקרבת הקרוב צריך להיות חזק יותר ותמידי כל יום לקרב אותו בשבחים ועידוד, ורק מידי פעם צריך גם לרחק על ידי תוכחה בניחותא.
במסכת שבת (דף לד.) צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה, כדי שהתוכחה תועיל ויקבלו ממנו צריך לאמרו בניחותא, לומר לו בבקשה, עם הסבר, ולא כאדם שנותן פקודות וצווים, ההורים אינם צריכים להיות בבית שוטרים ומשגיחים, אין זה עיקר תפקידם, אלא עיקר תפקידם הוא החום והאהבה והקירוב לילדים, גם אם לבנה וגם אב לבתו צריך קירוב ושבחים ונגיעות של חיבה וחום אף שהם גדולים.
ועוד שהעדוד והחום שנותנים ההורים לבניהם ובנותיהם קושר אותם לבית, אבל אם אין ההורים נותנים מספיק חום ואהבה וקרוב, אלא הם בעיקר שוטרים ומחנכים, הילדים יכולים חס ושלום לחפש את החום הזה בחוץ בין חברים, ולהיות מנתקים מביתם ומהוריהם, וזו סבה לקלקול רוחני באשר החברים מכתיבים להם מה לעשות, שהרי הם נקשרים למקור החום והקרבה. והרבה בנים ובנות שהתקלקלו, סיפרו שהסבה העיקרית לזה, משום שהיה חסר להם חום וקרבה בבית:
ולכן צריך לשבח את הבן והבת על כל מעשה טוב שעושים, ולהראות להם את מעלתם בין ברוחניות ובין בגשמיות, ואף שנכשלו במבחן לא לנזוף בהם על זה, אלא לעודדם אתה מסוגל ליותר, בפעם הבאה נלמד ביחד למבחן, ואדרבה כשמצליח במבחן לעודדו ולשבחו על זה, וזה נותן לו כוחות להתאמץ גם בפעמים הבאות.
וכן כשהבן התבטל מן התורה לא לנזוף בו ולהענישו, אלא לעודדו אתה מסוגל ללמוד, אתה יכול להיות תלמיד חכם, ואדרבה כשהבן למד וניצל את הזמן צריך לעודדו ולשבחו על זה, ליתן לו פרס, ואפילו להכין עוגה על הצלחתו, וזה נותן לו כוחות להמשיך להתמיד.
תוכחה זו היא בעקיפין, והיא מועילה הרבה יותר מתוכחה גלויה. עידוד בזמן הצלחה, מועיל יותר מתוכחה או עונש בזמן כשלון.
היחס החם עם הילד בגיל הינקות מקשר ביניהם, וכשהילד יגדל יהיה מקורב להוריו ופתוח אליהם, גם בתקופות הקשות בגיל ארבע עשרה חמש עשרה, אבל הענשה רבה ומכות בגיל הרך מרחיקות מן ההורים ואינו פתוח אליהם כראוי, ובתקופות הקשות יהא קרע ביניהם, חס ושלום.
כשיש הרבה ימין מקרבת על ידי מלא החם והאהבה, חיוך ודבור בלשון רכה, לא צריך הרבה דחיה של שמאל דוחה, כדי לעשות רושם, מספיק אם ההורה מסתכל עליו בפנים חמוצות, או שאומר לו מלה קשה, זה כבר עושה עליו רושם, כיון שאינו רוצה לאבד את האהבה התמידית של ההורים. העונש הוא במה שמאבד את האהבה של ההורים, וזה מספיק.
אבל אם ההורה תמיד מעניש את הילד על ידי מכות או צעקות, כבר שום דבר אינו עושה עליו רשם, ועוד שהוא מרגיש שההורה מתרגז ואינו שולט על עצמו, והיאך הוא יכול לדרוש מבנו שישתלט על עצמו. אדרבה אם ההורה כובש את הכעס ואומר זאת ברוח טובה ובשקט אבל נמרצות, זה עושה הרבה יותר רושם על הילד והדברים מתקבלים.
שמעתי על אחד מגדולי ישראל, שהיה לו בגד מיוחד שלבשו בעת שהוצרך להכות ילדיו, כדי שעד שילבש בגד זה, הוא נרגע ולא הכה מתוך כעס, או שהיה די לילד שיראהו לבוש בגד זה ולא היה צריך להכותו.
ב. אימה יתרה
במסכת גיטין (דף ו':) אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו וכו'. ומבאר שם אף שמטרתו להוכיח, אסור שיהא על ידי אימה יתרה, בין על ידי הכאה ובין על ידי צעקה, שזה גורם לנזקים ופחדים, ואף הצעקה גורמת נזק גדול. ועוד שזה גורם לילד לשקר, שהרי אם יאמר את האמת שלא למד או שלא התפלל או שלא ברך וכדומה, יודע שיענש הרבה, ומהפחד הוא מעדיף לשקר, ואף הוא יכול לחלל שבת חס ושלום, כגון שלא הספיק לעשות את מה שמוטל עליו לפני כניסת השבת, שהרי יודע שאביו יכעס עליו מאד ויענישו.
ומשמע שאין להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, אבל קצת אימה צריך, שאם האב והאם מוותרים על כל דבר, בטל החינוך והילדים לא יהיו ממושמעים להורים. עיין לעיל פרק ראשון אות ה'. וצריך להבין איזו אימה כן צריך, ועל מה להטיל אימה.
ליתן מכות לילד בכל הזדמנות ועל כל המראת פי הוריו, ודאי שזה נחשב אימה יתרה, וזה אסור. וכן צעקות ונזיפות או איומים חשוב אימה יתרה, ולפעמים זה מזיק יותר ממכות. ועוד שאם על כל דבר שהבן עושה בטעות האב מכה או צועק וכדומה, אין לבן קנה מדה נכון מה חמור ומה אינו חמור, שהרי האב מכה אותו או צועק עליו בין שעשה עוון ובין שהפיל כוס ושבר אותה, אלא צריך להגיב בחומרא רק על הדברים החמורים שעשה הילד, ולהעלים עין משאר דברים, גם כדי שלא תהא אימה יתרה, וגם שהבן ידע להתיחס לדבר כפי חומרתו.
הענשה על ידי מכות אינה שיטה כלל, אף שהיא צריכה לעתים רחוקות על דברים חמורים שעשה הילד, וכן שיהא לילד אימה מאביו ואמו, וגם אז אסור להכותו מכות אכזריות שמא יזיק לילד, חס ושלום, וכן אין להכותו מתוך כעס שמא יזיק לו על ידי מכותיו, ולכן אין להכותו מיד בעשות הבן דבר חמור, או בשעה ששמע אביו את מעשה הבן, אלא להמתין עד שירגע ואז להכות, כדי שלא יהא מכת אויב אלא מכת אוהב כדי לחנך. וכמו שכתוב: ''חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר''. ועין במסכת מכות (דף ח.) שיש מצוה להכות את בנו אף שמתנהג כשורה, כדי שתהא לו אימה, וצריך לחפש הזדמנות על מה להכותו, וגם זה לעתים רחוקות. ועין בריש שמות רבה שאם אינו מענישו כלל, גורם שיצא לתרבות רעה אף שהוא מתנהג כשורה, וכמו בישמעאל ועשו ואבשלום ואדוניה.
באגרת הגר''א כתב: ועל קללה ושבועה וכזב, תכה אותם ולא תרחם עליהם כלל, כי חס ושלום בקלקול הבנים יענשו אב ואם מאד וכו', הרי רק בדברים החמורים האלו כתב שיכה אותם, אבל לא על שאר דברים ובטול מצוות כברכת המזון וכדומה, עיין שם.
וכן אם הבן מתנהג באכזריות שמכה לאחיו או לאחרים, יש להכותו כדי שלא יקנה מדת האכזריות, שהיא יסוד לעברות חמורות ודברים מסכנים, אבל אין להכותו לעתים קרובות אלא לעתים רחוקות.
ג. הענשה בטעות
אין להעניש את הילד אף כשעשה עוון חמור או טעות חמורה, אלא אם כן הילד יודע שעשה עוול, אבל אם אינו יודע את החמרא בדבר זה, אין להכותו, שאינו מבין על מה מגיעות לו מכות אלו ועונש זה, ולא תעזורנה המכות והעונשים בזה, כי הוא סובר שהוא צודק, ואביו טועה שמכהו ומענישו סתם, ואדרבה הוא יטור שנאה כלפי אביו ולא יתיחס למוסרו ותוכחתו, שיסבור שאביו אינו יודע לחנך, אלא מחמת כעסו ומדותיו הרעות מכהו ומענישו.
וכן לפני שמעניש את הילד צריך לברר כראוי אם באמת הוא אשם, או שהיה אנוס או שוגג, או שאחיו עשה זאת או הכריחו לעשות זאת, ולא יבוא להענישו בחינם, שאז הוא מזיק בחינוכו.
ואם האב הכה את בנו, ואחר כך התברר לו שזה היה בחינם ושלא בצדק, שאין בנו אשם כלל ולא עשה עוול, יש לאב להתנצל לפני בנו שהוא לא ידע וטעה, שגיאות מי יבין, ואנו רק בני אדם, ויפייס את בנו ויעניק לו משהו להראות שאין בלבו עליו והוא טעה. אבל אם חס ושלום לא ירצה האב להודות בטעותו, ויחזיק עצמו לצודק ואת בנו אשם, כדי שלא להוריד מכבודו לפני בנו להחזיק עצמו טועה, הוא יותר הורס את החינוך ואת עמדתו וכבודו, שהבן תמיד יאשים את אביו בלבו, איך היכהו לחנם, ואף שידע שטעה לא הודה על האמת, ושוב לא יקבל הבן תוכחה ומוסר מאביו.
ובפרט יש להזהר שלא יכה לבנו גדול, שהמכה לבנו. גדול היו מנדים אותו, מפני שעובר על ''לפני עור לא תתן מכשול'', כמו שכתוב במסכת מועד קטן (דף יז.) ובשלחן ערוך ביורה דעה סימן ר''מ סעיף כ', והינו שעל ידי שמכה בנו גדול, יש לחוש שמא הבן יתמרד נגד אביו, ויתריס כנגדו בדבור או במעשה, וגדול זה לפי טבע הבן, ואפלו אינו בר מצוה אסור להכותו כל שיש לחוש שיתריס כנגדו, עיין שם בברכי יוסף.
צריך להזהר מאד שלא להעניש את הילד [על ידי הכאה או צעקה], בזמן שיש לחצים ומניעים של מדות שאינם מסייעים לחינוך, כגון: מתוך כעס, או מתוך כבוד שאני רוצה שבני יתנהג כראוי לפני אורחים, או מתוך קנאה שבני יתנהג כמו בנו של השכן או החבר, אין בזה חנך לנער על פי דרכו, אלא מתוך מניעים שלי, ואין זה חינוך טוב, ובפרט שהילד מרגיש את המניעים השליליים של ההורים ומתמרד בתוכו.
וכן אין לחנך את הילד במה שהיה חסר להורים בילדותם, ורצונם להעניק זאת לבנם אף שאינו מתאים לו, כגון: פינוק יתר ופזור ממון, או ליתן לו מעמד מכובד ומשרה חשובה. אלא צריך לחנכו לפי מה שהוא מוכשר ומה שיתאים לו ויצליח בזה, ולא לפי מה שמתאים להורים וכל רצונם היה בזה. אין בזה חנך לנער על פי דרכו שלו.
ד. מוסר
עקר התוכחה והמוסר לבניו אינו על ידי הענשה ונזיפה, אלא על ידי הסבר ומוסר שלא בשעת מעשה, על חומרת העוון והעונש על זה, והשכר על מי שנזהר בזה, שזה פועל בנפש הילד הרבה יותר מעונש, ויספר לילד מעשיות על נושא זה, שבזה משריש לילד ומקנה לו הדבר.
ולכן יש להורים לישב עם ילדיהם, וכל פעם לומר להם מוסר בעל פה או על ידי קריאת ספר מוסר לפי דרגתם, כגון ספר אורחות צדיקים וכדומה, ולהכין להם מעשה. וצריך לעשות זאת בקביעות יום יום אפלו זמן מועט, הרצף בזה משפיע יותר.
וכן יש לבאר להם את יסודות האמונה ושלשה עשר עיקרי האמונה, לספר להם על הקדוש ברוך הוא, מי ברא אותנו ואת כל היצורים בעולם. וכן להמחיש להם העונש למי שעושה עבירות, מהו גיהנום וכדומה, כדי להחדיר לבניו יראת שמים, חומרת העברות כגון: גזל, היזק לשני, שקר, לשון הרע וכדומה. והשכר הגדול למי שלומד תורה ומקיים מצוות ומוותר וכדומה.
אין ללמד או לבאר לילד בזמן שאתה בכעס, זה לא יעשה פירות גם משום שאין אתה יכול לבאר לו זאת כראוי בזמן כעס, וגם הבן לא יקבל ממך באותו זמן, כי הוא מרגיש שאתה בכעס.
וכן אין ללמד או לבאר לילד בזמן שהוא בכעס או בחרדה ופחד, מחמת שהוא נדהם על מה שעשה, או שהוא מפחד ממכות, או שהוא בכעס או בחרדה מחמת דבר אחר, אז אין התוכחה והמוסר מועילים, כיוון שאין אז בית קבול לילד לקבל התוכחה והמוסר, אלא צריך ללמדו ולחנכו גם כשאתה רגוע וגם כשהוא רגוע, ואז זה עושה פירות.
ה. הסברה
עקר החינוך והמוסר לילד אינו על ידי אמירת ההלכות כך תעשה וכך לא תעשה, הילד אינו רובוט, ואף אם הוא עושה אחר שההורים צווהו והזהירוהו בכך, הוא מרגיש שעושה כן מתוך הכרח, שאינו מבין מה הטעם בכך, ולכן גם כשעושה אינו עושה ברצון, ועל ידי זה הוא יכול להתחמק מזה, שאינו מבין את חשיבות הדבר, וכשיגדל יכול חס ושלום לעבור על צוויים אלו.
כדי שלמוד התורה וקיום המצוות והימנע מעברות יהיו דבר עצמי ופנימי בילד, ולא דבר חיצוני לו, צריך להסביר לו את הטעם בכל מצוה, ובעיקר להסביר לו את שלושה עשר עיקרי האמונה. השגחת השם יתברך על כל דבר ועל כל פרט בגלוי ובסתר, שאי אפשר להתחבא מהשם יתברך, שהוא נמצא בכל מקום לא רק בשמים, וכן לבאר לו את פלאי הבריאה פירות, פרחים, היופי שבבריאה והשגחת השם יתברך בזה. ענין שכר על המצוות ועונש על העברות, ענין גן עדן וגיהנום, וצריך להמחיש לו מהו גיהנום, על ידי שמראים לו את חם האש, ולהסביר לו שגיהנום רותח פי ששים מאש, וכיוצא בזה בשאר עיקרי האמונה.
אין לחשוב שהילד קטן מדי ועליו לקיים את התורה בלי הסברים, אלא חנך לנער על פי דרכו, כל גיל צריך הסברים, ולפי כל גיל צריך להסביר בשפה שלו שיבין את הדברים כראוי, לפי הרמה שלו. וכמו שכתב הרמב''ם בהלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה ב' גבי ספור יציאת מצרים לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש, אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים וכו'. הרי שצריך להמחיש לו על ידי דוגמאות שפחה זו או עבד זה, והכל לפי דעתו של בן. ולכן בכל דבר שמסביר לו יש להביא לו דוגמאות ומעשיות שהיו, כדי להמחיש לו את גודל האיסור והעונש. המגיע למי שעובר על זה, ועל השכר שינתן למי שנמנע מעבירה זו או עשה מצוה זו. ואפילו בדברים של זהירות או מעשים בעלמא שצריך. לחנכם ולהזהירם, צריך להסביר להם את טעמו של דבר ואת חשיבות הענין.
וכן מבואר בפרשת ויצא גבי ההסבר של יעקב לרחל וללאה, על הצורך והחשיבות לעזוב את בית אביהן ולילך לארץ כנען, שרק אחר כל האריכות והטעמים בחשיבות הענין, אמר להם שגם השם יתברך ציווה לו כן, ולא אמר להם מתחלה שצריך לעשות כן משום שהשם יתברך ציווה, אלא אמר להם מתחלה את הטעם לכך וכדאי להם לעשות כן, כדי שיבינו את צווי השם יתברך ויתיישב הדבר על לבן ויעשו זאת ברצון. וכל שכן לבניו ובנותיו שצריך להסביר להם, כדי שיקיימו הדבר ברצון ומכל ליבם.
צריך לבאר לו את משמעות התפילה, שעל ידי תפילה כראוי ובכוונה זוכה לשפע מהשם יתברך, כי הוא שומע את הכל, וזה מועיל לכלל ישראל ולפרט. ולכן כדאי להתפלל במנין ובכוונה. וכן צריך לבאר לו את חשיבות לימוד התורה, את השפע שזה מוריד לעם ישראל ולמי שלומד, וזה שומר על עם ישראל ועל מי שלומד, ולכן לא כדאי ליבטל מן התורה, אבל לומר לו רק תלמד, אל תתבטל זה לא מספיק.
וכן במצוות שבין אדם לחברו, כגון חסד, השבת אבידה וכדומה צריך לבאר לו לפי תפיסתו והבנתו, וכן בסור מרע לשון הרע, לעג לזולת, שנאת חינם צריך להסביר לו על כבוד הזולת, ושבגלל זה חרב בית המקדש, ואם אתה נזהר אתה מקרב את הגאלה. כל יהודי הוא צלם אלקים, אל תעשה לחברך מה ששנאוי עליך וכדומה.
ו. דברים היוצאים מן הלב.
כמו שחינוך הילדים ותלמידים אינו מועיל בלי דוגמא אישית, כך המוסר שאומרים הורים לילדיהם ומחנכים לתלמידיהם, אינו מועיל אלא אם כן הוא יוצא מליבם, וזה על ידי שההורים והמחנכים קיימו זאת כבר לפני כן, או שיקבלו תחלה לקיים זאת בכל לבבם, ואז יכנסו דבריהם בקרב ליבם של בניהם ותלמידיהם, ויקימו זאת. אבל אם זה לא חדור בקרב ההורים, אזי הדברים לא יכנסו ללבם, אלא יגיעו רק לאזני בניהם ולא יעשו פירות, וכמו שכתב האלשיך בספרו ''תורת משה'' פרשת ואתחנן על הפסוק: ''והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך'', ואז ''ושננתם לבניך'' שיכנסו הדברים בקרב ליבם כחצי גיבור שנונים, עין שם.
וכן הדין גבי כל מחנך ודורש בקהל, וכן מוכיח את חברו ומשפחתו ואשתו, שאם מקבל על עצמו לקיים זאת תחלה בכל לבבו, זה יחדר גם לקרב לבו של השומע ויעשה פירות. ולכן לפני שהוא מוכיח או מלמד לבניו או לאחרים, צריך שילמד מוסר על דבר זה, עד שיצא הדיבור מלבו עם יראת שמים, וכמו שדרשו חז''ל בברכות (דף ו':) אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, שנאמר: ''סוף דבר הכל נשמע'' מתי דבריו יהיו נשמעין ''את האלהים ירא'' וגו'.
וכל שכן שאם בנושא שמוכיח לבניו או לאחרים, יש בו דבר לקוי, שאזי יהיה לבוז ולקלון שדבריו סותרים את מעשיו, ולא ישמעו את דבריו כלל.
ז. התיחסות לשאלות של הילד.
מצוי מאד שהבן שואל את אביו או אמו למה עושים כך, וההורים דוחים אותו משום שאין להם זמן לענות לו, ויש שמוסיפים ונוזפים בו תעשה ואל תשאל, ועל ידי זה מונעים את הבן מלשאול, והבן מרגיש שעושה זאת מתוך כפיה, וזה קלקול בחינוך כדלעיל.
ואדרבה דוקא כשהילד שואל יש לבאר לו הדבר לפי הבנתו, דוקא אז לבו פתוח להבין והוא מתעורר יותר בהבנת ההסבר, וטוב להאריך אז ולבאר לו את תוכן המצוה ואת גודל המצוה.
וכן גבי ספור יציאת מצרים, תיקנו חכמים שיהיה על ידי השאלות של הבן מה נשתנה, שאחר ששואל ארבע שאלות אביו עונה לו: עבדים היינו, וכמו שכתוב: ''כי ישאלך בנך'', ''והגדת לבנך''. וכן מצוה לעורר את הבן על ידי שנויים, כדי שישאל מה נשתנה, כמו שכתוב בשלחן ערוך סימן תע''ג סעיף ז'.
ועל ידי שהבן שואל, הוא מקבל את התשובה מתוך סקרנות ולבו פתוח לידע ולהבין, והדברים נכנסים בלבו ומתישבים בלבו כראוי, ואז הוא עושה זאת יותר ברצון. ולמדנו מזה, דאדרבה צריך לעורר את סקרנות הילד כדי שישאל ''את פתח לו'', צריך לגרות אותו ולהסביר לו. וצריך להתיחס לשאלותיו ולענות לו כפי הבנתו, ואם אין עושים זאת, מרגילין אותו לשטחיות וחוסר הבנה ולאדישות, וכן אין לו חשק ללמד ולהתענין.
ואף שהילד שואל שאלות בענין צניעות, הולדת ילדים וכדומה, אין לדחות אותו ולומר לו: אל תשאל שאלות כאלו, כיון שיצר הסקרנות שלו גדול בענין זה, הוא לא ישקט, ואדרבה הוא יכול לשאל בענין זה חברים או קרובי משפחה, ולקבל מידע לא צנוע, ועוד שבפעם הבאה לא ישאל את הוריו בכל עניניו, ויחפש לו מקור לא ראוי לקבל תשובות.
אדרבה, צריך לעודד את הילד על ששואל, ולומר לו טוב ששאלת אותי, ותמיד תשאל אותי, וצריך ליתן לו תשובות המספקות את יצר הסקרנות שלו, ובדבר שצריך זהירות בתשובה, כגון: עניין הולדה וכדומה, טוב להתיעץ איך לענות לו, ולהסביר לו את המינימום שמכרח, ועל ידי זה הילד פתוח להוריו לספר להם הכל, ולשאול אותם גם במצביו הקשים.
אם הילד מספר להוריו על ירידה רוחנית או חטא שנכשל בו, אסור לנזף בו ולהתקיף אותו או להענישו, כי זה יגרום לו שבפעם הבאה ימנע מלספר להוריו על מצבו, וינתק הקשר עם הוריו, אלא צריך לקרבו עם אהבה וחום, ולומר לו טוב שספרת, אנו מאד שמחים בזה, ולבאר לו כראוי את הנושא וחומרת הענין, בפעם זו או בפעם אחרת. וצריך לעשות זאת בחכמה, כדי שהבן לא ימנע מלספר שוב להורים על נסיונותיו או ירידותיו, ויקים שמאל דוחה וימין היד היותר חזקה מקרבת, כדלעיל אות א'. ועין להלן אות ח'.
כשהילד שואל על מעשה מצוה של האב, יש לנצל זאת ולבאר לו על חשיבות המצוה, ועל גדלות השם יתברך שאנו עושים זאת לכבודו, כגון: ששואל על מעשה שעושים לכבוד ההורים, צריך לבאר לו את חשיבות מצות כבוד אב ואם, ושצריך להכיר להם טובה, וזו הזדמנות נפלאה להסביר לו כשהוא שואל וגם רואה זאת הלכה למעשה דוגמא אישית. ולכן צריך לעשות המצוות בפני הילד, כדי שישאל ויסבירו לו, וכן כשמרים חפץ ואינו גוררו, כדי שלא יפריע לשכנים, או שלובש חליפה ומגבעת בשביל ברכת המזון וכדומה, צריך לעוררו לשאול ולבאר לו את חשיבות המצוה.
ח. התיחסות לילד בזמן ירידה.
יש תקופות ירידה לילדים בכל מיני שטחים, ויש לידע להתמודד בזמנים אלו ואיך להגיב. מצוי אצל ילדים ובפרט אצל נערים תקופה של חוצפה כלפי האבא או האמא, יש להזהר מאד שלא לדחות את הילד בתקופה זו, זה דבר טבעי שבא עם התפתחות הילד וגדילתו, שמרגיש שהוא עצמאי ואין צריך לאביו או לאמו ולכן מתחצף, אם ההורים לוקחים זאת בחומרה ודוחים את הילד, על ידי הענשות ונזיפות, הילד יכול להרגיש שכבר הוא רשע, שכן ההורים מתיחסים אליו כרשע, ואז הוא יכול לרדת יותר ברוחניות, שהרי הוא אומר: ממילא אני רשע.
אלא צריך לעודד ולקרב את הילד גם בתקופה זו, לבאר לו שזו תקופה קשה, כולם עוברים את זה [גם אנחנו עברנו את זה], וזה בא מחמת בגרותך, נכון שאסור להתחצף להורים, וצריך לכבדם כראוי ולא לצערם, אבל מי שנוהג כך בתקופה זו הוא לא רשע, זה יעבור כמו שעובר אצל כולם, בוא נעלה לאט לאט ונמנע מחצפות, ואז הילד מרגיש שיש לו הורים שרוצים בטובתו, ויש לו משען ועזר, וממילא הוא יעלה ויעשה רצון הוריו.
וכן אם הילד מתחיל לירד בלמודיו או מביא ציונים שאינם טובים, אין להענישו או לדחותו, זה מצוי כמעט אצל כל ילד ירידה ועליה, ואם תדחה אותו ותעניש אותו זה יתן לו יותר יאוש, ויאמר: אני לא מסוגל, והוא ירד יותר, אלא צריך לעודדו זה לא מתאים לך, אתה מסוגל ליותר, בוא נמצא פתרונות איך להצליח בלמוד, וזה מועיל הרבה יותר ממה שדוחה אותו, וכדלעיל.
ואדרבה, הקרוב מועיל יותר מן הרחוק, ובפרט כשהוא מגיע להישג טוב או מביא ציון טוב צריך לעודדו ולשבחו וליתן לו אפלו פרס וכדומה, שאז זה יותר מועיל מאשר להענישו בזמן שאינו מגיע להישג טוב, שבדרך כלל ההורים מגיבים אז בזעם, וכשמביא ציון טוב אינם מתייחסים, נהפוך הוא, צריך לעודדו ולשבחו כשמביא ציון טוב ומגיע להשגים טובים, ולהעלים עין כמעט לגמרי כשמביא ציון שאינו טוב, או שגם אז לעודדו וכדלעיל.
וכן גבי תפילה, כשהוא מתפלל טוב לעודדו ולשבחו וליתן לו פרס, וכשאינו מתפלל טוב אין להענישו, רק לבאר לו חשיבות התפלה ולעודדו אתה מסגל ליותר. וכן בכל עבודת השם או מעשה חסד ועזרה בבית וכדומה, צריך לעודדו ולבאר לו החשיבות בזה.
כשהילד מתחצף וכדומה, אין להבהל ולגעור בו ולדחותו, גם אז צריך לדבר עמו בכבוד, לשמע מה מעיק עליו ולנסות לתקן. לפעמים עיקר הבעיה בהורים, הם צריכים לפשפש במעשיהם ולהתחזק ביראת שמים אמתית ובכבוד אב ואם, ואז זה ישפיע גם על הבנים שיכבדו את הוריהם כראוי.
יש להזהר מאד בתוכחה לילד שלא ליתן לו חותמת של שם גנאי, כגון: אתה חצפן או שקרן או עצלן או טפש, שאז הילד מקנה לעצמו שם זה ומציאות של גנאי, כיוון שכן קוראים לו, והוא מתייאש מתיקון בנושא זה, שהוא סובר שכך היא מהותו ולא שייך לתקן זה.
אלא צריך לומר לו בלשון זמני ומקרי: כעת התחצפת, אתה שקרת, אתה התעצלת, או התרשלת בלמודים, בלי ליתן לו חותמת ושם גנאי במהותו, ואז שייך לתקן זאת להבא, כיון שאין נותנים לו שם גנאי במהותו, אלא זה חסרון זמני של מעשה זה, ויש לומר לו: אתה התחצפת, אפשר לתקן זאת וצריך לתקן זאת, וכן בשאר דברים, כגון: שקר ועצלות והתרשלות בלמודים.