פרק רביעי - ''חנוך לנער על פי דרכו''
א. חינוך מתאים ובזמן הנכון.
במשלי פרק כ''ב פסוק ו' כתוב: ''חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה''. הרלב''ג שם פרש: ''אשר יחנך לנער על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה לחשבו והשגתו שכבר יקבל המוסר כאשר יגדל'' וכו'. והינו שצריכים ההורים להכיר את מנהגו וטבעיו של הילד, כדי לחנכו לפי טבעיו, אבל חינוך שלא לפי טבעיו שזה סותר את טבע הילד אינו חינוך טוב.
וכן הגר''א שם מפרש: ''חנך לנער על פי דרכו'', כשהוא עוד נער, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה. והענין כי האדם אי אפשר לו לשבר דרכו, כלומר: מזלו שנולד בו, אלא שניתנה הבחירה ביד האדם שיוכל לאחוז במזלו ולהעמידו כפי שירצה, או צדיק או רשע או בינוני. וכמו שאמרו במסכת שבת (דף קנו.) מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. אמר רבי אשי או מקיז דם או לסטים או שוחט או מוהל, והינו אם הוא צדיק הוא ישתמש בכוח שפיכות הדמים שלו לדבר מצוה, להיות מוהל. אם הוא בינוני יהיה שוחט או מקיז דם, שיש בזה קצת מצוה ולא עבירה, אבל אם הוא רשע ישתמש בכח המאדים שבו לשפיכות דמים. וצריך לחנכו לפי טבעו, ולכוון אותו להשתמש בטבעיו לדברים טובים ללמוד תורה באפן שמתאים לו. ולקיום מצוות השייכים לטבעיו. ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה, אבל אם אתה מכריחו נגד מזלו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צווארו יסור ממנה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו.
כשם שאי אפשר לשבור תכונות טבעיות, כך אי אפשר לדלג על תקופות התפתחות של הילד, אם המרגילה את בנה לנקיות לפני בוא הזמן שיכול לעמד בזה, אף שהיא מצליחה, ספק אם לא גרמה נזק לילד, זה גורם לו פצע נפשי העתיד להשפיע על כל התפתחותו ואופיו - פחדים, עצבנות וחסר עצמאות.
וכן המשחק הוא דבר רציני מאד אצל ילד וילדה, ואמר הגאון רבי ישראל סלנטר זצוק''ל, שילד השם קרש בתוך אמבטיה ואומר שזו ספינה, אזי אם לוקחים ממנו את הקרש הזה, הוי ממש כמו שמטביעים ספינה גדולה של אדם מבוגר, באשר קרש זה אצל הילד זוהי ספינה אצל אדם מבוגר.
אין לדכא את רצונו לשחק, אדרבה צריך לסייע לו בזה ולא להפריע לו. אם לא ישחק עכשו, הוא ישחק בגיל מבוגר, כיון שזה חסר לו. וכן אם מונעים ממנו לשחק, כדי שילמד יותר על חשבון המשחק, זה עלול לפתח שנאה בלב הילד להוריו וללמוד.
ב. חינוך למצוות
במסכת סוכה (דף מב.) תנו רבנן: קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע, תורה מאי היא אמר רב המנונא: ''תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'', קריאת שמע מאי הוא פסוק ראשון.
מבואר שלכל מצווה יש לה זמן חינוך, ואין לחנך את הבן לפני שהגיע הזמן, צריך להתייחס לזמן הבנת הילד במצווה זו ולכח הצמיחה שלו, יש ללמדו בהדרגה לפי התקופה המתאימה לו למצווה זו.
מצוי מאד שבסעודת שבת דורשים מהילדים לשבת ליד השלחן במשך כל הסעודה, אף שהיא נמשכת שעה או שעה וחצי, לילד צעיר זה בלתי אפשרי, הוא אינו יכול לשבת במשך כל הסעודה, זה מעל הכחות שלו, ואם מכריחים אותו לעשות דבר מעל לכחותיו, זה מזיק לבניה שלו, ואף יכול להשניא עליו חס ושלום את סעודת שבת, הוא רואה בזה סיוט.
צריך שאחר שאכל הילד ליתן לו לשחק בחדר סמוך, בחלק מן הזמן של הסעדה, באופן שלא יפריע לשאר הילדים, ולקרוא לו רק בזמן שאומרים דבר תורה, וצריך למשוך ליבו בספורים יפים בפרשת השבוע, או בספורי צדיקים וכדומה, כדי שיהווה עבורו חוויה מעניינת וימשוך אותו. וכן בזמן השירה לקרוא לו לשירים שיש לו רצון לשיר, ולא לכפות עליו להיות כל זמן השירה.
וכן חינוך הילד בהכנות לשבת צריכה להיות בדברים שזה קל לו ומעניין אותו, ולא שירגיש בזה על וזה מעל לכחותיו, אדרבה, צריך ליתן לו הרגשה טובה שהוא גדול, והוא שותף ואחראי עם ההורים, וצריך לשבח אותו על זה, כגון: לומר לו: ''ילד גדול'', או ליתן לו פרס וכדומה.
ובפרט מצוי להכריח את הילד או ליתן לו על למעלה מכחותיו, כשיש אורחים וההורים רוצים להראות להם כמה שהילדים שלהם מחונכים, ומכריחים אותם להכין הרבה לכבוד שבת, או ליישב כל הסעדה ליד השלחן, וזה למעלה מכחותיו של הילד.
ג. בית הכנסת ותפלה
וכן לגבי הבאת הילד לבית הכנסת, אין להביאו בגיל קטן [משום מנוחת האמא או שאר טעמי כבוד], שהוא אינו מתפלל כלל, ועוד שמפריע לצבור להיות מרוכזים בתפילה או בדרשה וכדומה, ואם מביאים ילד קטן לבית הכנסת, יש להשהותו שם זמן קצר רק שיענה אמן וכדומה, ואין להכריח אותו לישב שם כל התפילה, כיון שזה מעל לכחותיו, וזה יכול להשניא עליו את התפילה או הדברי תורה, חס ושלום, וכעת הוא יושב בשקט בעל כרחו, שהרי אינו יכול להתנגד לאביו, והוא מתפלל מן השפה ולחוץ, ואין לו שום קשר נפשי עם התפלה. ולפעמים הוא מפתח שנאה כלפי התפלה, וכשיגדל יבעט בזה חס ושלום ויצא לתרבות רעה, אלא יש להושיבו זמן קצר שהוא מסוגל בזה, ולשלחו לשחק קצת בחוץ באופן שלא יפריע למתפללים, או להשיבו לביתו.
וכן יש להרגילו למורא מקדש ושאסור לשחק או לרוץ בבית הכנסת, ובפרט אין להניחם להסתובב בקרבת ארון הקדש על יד הבימה. וכל אב צריך לשמר על ילדיו.
וכל שכן שיש להזהר שלא להכותו או לגעור בו לפני אחרים, על אשר אינו מתפלל כל התפלה, או שאינו נותן עיניו בסידור כל הזמן, זה מעל לכחותיו ואסור לאלצו לעשות דבר מעל לכחותיו. ואדרבה בזה רוצה האב להראות כמה בנו מחונך, וכופה אותו בדבר שאינו שייך בו, והוא מזיק לחינוך.
ד. החינוך לפי יכולת הילד
המצודות במשלי שם על הפסוק: ''חנך לנער על פי דרכו'' וגומר, פרש חינוך התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו, אם מעט ואם הרבה, וכשיהיה מורגל בעבודת ה' אז גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי יתן לב להשכיל כשרון המעשה ההיא. מבואר שענין החינוך והרגל הילד במצוות זה לפי דרך חכמתו ותפיסתו, ואפילו מעט, עדיף להרגילו במעט שיהא תפוס בידו, מאשר הרבה ועושה זאת מחמת הכרח, וגם על זה נאמר: ''טוב מעט בכונה מאשר הרבה בלא כונה'', ואז כשיזקין יוסיף על המעט עד שיהא מושלם.
וצריך לידע אצל כל ילד את נקדת ההתחלה בה הוא מתאים לעניין זה, ולא להקדים ולא לאחר, וזהו החינוך כמו שכתב רש''י בפרשת ''לך לך'' על הפסוק: ''וירק את חניכיו'' [בראשית י''ד, י''ד] חינוך הוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאמנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח, חנוכת הבית.
ההורים צריכים להכיר את יכולת הילד לפי התפתחותו ושיכלו, ולהתאים את הדרישות ליכולתו של הילד בכל תקופה. ואם דורשים מהילד דבר שהוא מעל יכלתו, הוא אינו מבין מה רוצים ממנו וזה הורס את ההתיחסות של הילד להוריו, שכל מה שיבקשו ממנו הוא יסבור שזו הגזמה ולא יקיים זאת.
חוץ מן הדוגמא האישית ולימוד המוסר, צריך לאמן אותו בהרגלים מעשיים, וככל שגדל צריך להרגילו בשיפור תמידי להיות בן עליה.
ה. לימוד תורה
כבר נזכר לעיל הגמרא במסכת סכה (דף מב.): קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה פסוק: ''תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'', וכן פסוק ראשון של קריאת שמע, מבואר שלפני כן אין ללמדו, כיון שאינו בשל עדיין ללמוד, שהרי אינו יודע לדבר.
וכן במסכת אבות פרק ה' משנה כ''א הוא היה אומר: [יהודה בן תימא] בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה וכו'. ופרש שם רש''י: בן חמש למקרא אבל לא קדם לכן, לפי שהתורה מתשת כוחו של תינוק.
מבאר שלכל לימוד יש זמן ותקופה המתאימה ללימוד זה, ואין ללמד את הילד לפני כן בדבר שאינו בשל עדיין בדבר זה, כיון שזה יהיה מעמסה על שכלו, צריך ללמד לפי דרך הגידול הטבעי שלו, בזמן שהוא בשל ללימוד זה. הילד צריך להתקדם בשלבים ולעלות לפי הדרגה, וכן הדין גבי חיוב מצוות והכנסתו לחופה. לכל דבר יש זמן, ולפני כן אינו מתאים, וזה יהיה לו מעמסה שהוא לא יכול לעמוד בה.
וכן הדין גבי לימוד הילד בבית אחר שובו מהישיבה או מתלמוד תורה או בשבת, שאין להכריחו ללמוד דברים אחרים שאינו לומד בישיבה, צריך שיבוא מרצונו הטוב, על ידי הבטחת פרס וכדומה, לפי כוחותיו של הילד. ואפלו במה שהילד לומד ורוצים לחזור עימו, צריך לעשות זאת בדרכי נעם, שהילד לא ירגיש כפיה. ולפעמים הפרישה מהחזרה בריאה יותר לילד מהכפיה לחזור עימו.
יש הורים שרוצים להתגאות בבנם שהם יודעים דברים מעל שאר הילדים בני גילם, ומלמדים אותם דברים אחרים או בעל פה, ולפעמים זה בא בכפיה או מעל כחותיו של הילד, והנזק בזה גדול מאד שאין לבן רצון ללמוד, והוא יבוא חס ושלום לשנא את התורה, ואף שכעת ילמד בעל כרחו, כשיגדל יכול לבעוט בלימוד, חס ושלום.
וכן בשעורי בית יש לנהג בחוכמה כמה לעשות עם הילד ומתי, יש ליתן לילד לאכל ולשחק אחר שבא מתלמוד תורה, ולקבע עימו זמן להכנת השעורים, כדי שלא ירגיש על מעל לכחותיו, ''ישמע חכם ויוסף לקח'', ודי למבין.
וכן יש להזהר שלא לאלץ את הילד לילך ללמוד, כגון: שהוא עייף או אינו מרגיש טוב, לפעמים יש לשלחו ללמד יותר מאחר לפי כחותיו, וכן צריך לשדלו וליתן לו תחושה טובה בהסבר נאות ואף עם נתינת פרס, כדי שהילד לא ירגיש שהוא מוכרח ולומד בעל כרחו. אמנם גם בזה צריך שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולפעמים צריך לכפות את הילד לילך ללמוד, והכל בשקול דעת והתייעצות כיצד לנהוג.
וכן ילד שאינו לומד כראוי בתלמוד תורה או בישיבה, מחמת שאינו בשל ללימוד זה, והלמוד הוא מעל לרמתו השכלית, או שאינו מיושב מספיק ואינו רגוע, יש לפעמים להשאירו עוד שנה, או להעבירו לתלמוד תורה אחר או לישיבה אחרת המתאימה לרמתו, כדי שילמד כראוי. ואין לחשש לבושה, הבושה הגדולה יותר היא שהילד לא ילמד ויצא לתרבות רעה, חס ושלום, כמו שהיו ילדים שלמדו במקום שלא התאים להם לפי הבנתם או דרגת ישובם, וכיון שלא למדו כראוי הפריעו בלימודים לאחרים, או ששוטטו בחוץ ויצאו לתרבות רעה.
ולכן כשבוחרים לילד תלמוד תורה או ישיבה, צריך לשים לב בעקר על הצד החינוכי ולא רק להשגים והרמה, אם בוחרים לילד מקום למודים שזה מעל הרמה והכשרונות שלו, הוא אינו מצליח בלימוד ויכול להישבר, צריך להתאים לילד ישיבה שיעלה בה וישתלב, אף שאינה נחשבת ל''רמה גבוהה''.
אף שהילד לומד בישיבה, צריך להיות בקשר עם הילד, לבקר אותו בישיבה, להתקשר אליו, ליתן לו דבר שאוהב, לשבח אותו, כדי שהוא ירגיש אהבה וחום מצד הוריו. וזה נותן לו כוחות ללמוד ולהתמיד, ואינו מרגיש חיסרון ובדידות בישיבה.
וכן בזמן חופשה יש לעודדו ללמד זמן מסוים כל יום לפי כחותיו ורצונו, ושיהא בקביעות חזרה על הלמוד, או הכנה לזמן הבא, ורצוי שהאב או האח הגדול ילמד עימו, ורצוי להבטיח לו פרס על זמן מסוים שלומד כל יום, ושהילד ירשום לעצמו כל יום מה למד וכמה למד, ולומר לו: אני סומך עליך שאתה תרשום בכנות ובאמיתות, ואז הוא מקבל עליו אחריות זו ועומד בזה כיון שרואה שסומכים עליו.
יש להאהיב את הלימוד על הבן, ליתן לו ממתק או פרס כשלמד טוב או סיים פרק או מסכת וכדומה, וכן לעשות מסיבה קטנה, ללבוש בגדי חג ולהכין עוגה וממתקים, זה משרה אהבת תורה וערך גדול ללימוד התורה. יש לאב ולאם לנשק את בנם כשחוזר מתלמוד תורה או מהישיבה, ולשבח אותו על שלמד.
וכן בתחלת לימודו אותיות או חומש או נביא או משנה או גמרא, יש נוהגים למרוח את האותיות בדבש, והילד מלקק את הדבש מעל האותיות, כמו שכתב ה''רוקח''.
ו. מעשה חסד
בפרשה של הכנסת אורחים שקיים אברהם אבינו עליו השלום [בראשית י''ח, ז'] כתוב: ''ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו''. ופרש רש''י ''אל הנער'' זה ישמעאל לחנכו למצוות. הרי אף על גב שאברהם עשה הרבה פעולות בשביל האורחים, ועשה הכל במהירות ובשמחה אף שהיה חולה ביום השלישי למילתו, ומצוה בו יותר מבשלוחו, בכל זאת כדי לחנך את בנו צווהו גם לסייע במצוה זו של הכנסת אורחים, כדי להרגילו במצוות ויעשה כאביו במהירות ובשמחה.
וכן הדין בכל מעשה חסד ומצוה, יש לחנך את הילד בזה, כגון: ההכנות לשבת או הנקיון לקראת פסח והכנסת אורחים וכדומה, יש ליתן לכל ילד תפקיד שיכול לעמוד בו, כדי להרגילו במצוות ולשתף גם אותו בזה. וככל שהילד גדול יש ליתן לו תפקיד יותר גדול. וחשוב ליתן לו דברים מוגדרים וקצובים שלא יכבידו עליו, ולשבח אותו אחר שעשה, אף שלא עשה את הכל בשלימות, אבל אין להתרגז עליו, שזה מונע ממנו מלעשות שוב, רק צריך להסביר לו ברוח טובה שצריך להשלים זאת, או לעשות כך ולא כך.
אמנם אין ראוי שהילד ירגיש עול וכפיה במעשה החסד והעזרה, ולכן אין לצוות עליו ולהכריחו בכך או להענישו אם אינו עושה, אלא יש ליתן לו הרגשה טובה ונעימה, כדי שיעשה ברצון ובשמחה, וזה אפשר על ידי שעושים אותו לשותף לאבא או לאמא, והיינו בשעה שההורים עושים הכנות לפני שבת או פסח, לשתף את הילד עמהם, ולומר לו: ''אתה גדול ויש לך זכות לעזר ולסייע לקראת שבת'', ואז הוא מרגיש שהוא מכובד והוא שותף להורים, ויעשה זאת ברצון.
וכן יש להרגיל את הילד למעשה צדקה, כגון: ליתן לו מטבעות כדי שיתן לעני, או לגבאי צדקה הנמצא בפתח הבית וכדומה, או שיתן צדקה בתפלה בשעה שאומר: ''ויברך דוד''. וכן יש להרגילו להפריש מעשר מממון שיש לו, כדי שיתרגל לוותר מממונו בשביל צדקה.
ובפרט טוב להרגיל את הילד במצוות מעשרות מן האוכל והממתקים, ויש שמעשרים אף כשיש השגחה טובה, מלבד התקלות שיכולות להיות שמא לא עישרו כלל או שלא עישרו כראוי, יש בזה גם חינוך לוותר על שלו, כשיודע שצריך להפריש חלק מן הממתק, ועל ידי זה מתרגל לוותר על תאוות, ועוד שזה מביא למידות טובות.
יש מעלה גדולה כשהילד מסייע לאביו או לאמו בטיפול הילד הקטן ממנו, כגון: להאכילו, או לנדנד העריסה כדי שיישן או ליתן לו מוצץ, ואיפלו לבקש ממנו תביא חיתול או בגד בשבילו, ולומר לו: אתה העוזר שלי ואתה כבר גדול, זה מרומם אותו והוא מרגיש שהוא שותף של האמא שלו, ועוד שעל ידי זה הוא לא ירגיש קנאה באחיו הקטן, שהרי אינו מרגיש שהוא מן הצד, אלא הוא מרומם ממנו והוא מזדהה עם האמא, ומרגיש שיש לו מעמד חשוב בבית. וכן הילד יתרגל לאחריות בחייו כלפי אחיו הקטנים, וכן כלפי אחרים בני ביתו ומשפחתו.
אמנם אין צורך להרבות בדרישות מהילד, כדי שלא ירגיש עול כבד, ולבקש הכל בשמחה ובחיוך עם ליטוף לילד, כדי שיעשה זאת ברצון.
ואם ההורים בקשו מן הילד לעשות דבר מסוים שלפי הבנתם יש בזה הכרח, אז אין לוותר לילד, אלא צריך להגיע לכך שהילד יקיים דרישה זאת, אמנם אין לעשות זאת על ידי הכאה או צעקה, אלא לעשות זאת בחכמה, כדי שיקבל את הדרישה ויעשה זאת כראוי. עיין לעיל פרק א' אות ה'.
ז. בין אדם לחבירו
הרבה פעמים שהתרשלות הורים או מורים שאינם שמים לב מה הילדים עושים בחוץ, גורמת לילד דרדור ביחס לבין אדם לחברו, כגון: שהוא גורם נזקים לממון הזולת או לרבים על ידי פתיחת מכתבים של אחרים, קריעת דפים מלוח מודעות, היזק בגינה צבורית או בגינת הבנין, וכן הזק בממון צבור או בממון הקדש, כגון: היזק ברכוש בית הספר או בית הכנסת, או שהוא גונב ממון או חפצים מחבריו או שכניו וכדומה. וזה מביא את הילד להרגלים רעים מאד ולהשחתת מדות.
הרמב''ם בפרק א' מהלכות גנבה כותב: ''ראוי לבית דין להכות את הקטן לפי כח הקטן, כדי שלא יהיו רגילים בה [בגנבה], וכן אם הזיקו שאר נזקים'', ואם בית דין צריכים להכות ולהעניש, כל שכן ההורים והמחנכים, אסור לוותר להם, וצריכים לעמוד על המשמר לבל ישחית הילד את מדותיו.
וכן צריך להזהר שהילד לא יזלזל בכבוד הצבור, כגון: לזרוק פסולת במקום צבורי, ומצוי מאד שהילד זורק פסולת מן החלון וכדומה, זה גורם זלזול בזולת.
ובפרט יש להזהר שהילד לא ילעג על בני אדם, כגון שהוא בעל מום: סומא, או חגר או שוטה, שיש בזה פגיעה בזולת וחסרון החשבת ערכים. צריך לבאר לילד שאין בו שום אשמה, כך השם יתברך רצה, ולהיות בעל מום רוחני הרבה יותר חמור מלהיות בעל מום גופני.
וכן יש להזהר שהילד לא ילעג על עדה מסימת, ולא יפתח שנאה ותרעומות על שכבות מסוימות, כגון: אשכנזי, ספרדי וכדומה, זה גורם שנאת חינם כבר מילדות, ועל זה נחרב בית המקדש, צריכים בבית לכבד כל אחד מכל עדה, ולא לדבר ולהזכיר חסרון בעדה או שכבה מסוימת.
וכל שכן שצריך להרגיל את הילד לכבד חכמים ומבוגרים, כגון: קימה לפניהם, או לפנות להם מקום באוטובוס, וצריך להסביר לו את חשיבות הענין, כדי שיעשה זאת ברצון ובשמחה.
וביותר צריך לפקח על הילד בזמן החופשות, להיכן הולך ומה הוא עושה, אם הילד מסתובב באפס מעשה, יצר הרע מפתהו לעשות מעשים רעים, ומה יעשה הבן ולא יחטא, צריכים להעסיק אותו בזמנים אלו, וכן צריך לפקח אחריו להיכן הולך ומתי חוזר, ולשאל אותו בשובו מה עשה, כדי שירגיש שהוריו מפקחים עליו, והוא יזהר במעשיו שהרי צריך ליתן דין וחשבון להוריו.
ח. גיל ההתבגרות
ההורים צריכים להכין את ילדיהם לגיל ההתבגרות, האב צריך להסביר לבניו מה זה מקרה לילה, כדי שלא יהיו מפתעים, וצריך להסביר להם שהזרע הוא כח קדוש שעל ידו הם עצמם יהיו אבות בעתיד, וצריך להזהר מאד שלא לגרם להוצאת זרע לבטלה, על ידי חכוך או הרהור או שנה על הבטן וכדומה. הילד צריך לשמע בפרוט את כל ההלכות הנוגעות לענין זה. ה''חפץ חיים'' היה רגיל לדבר עם בניו כשהגיעו לגיל חמש עשרה, וכן יש להזהירם על שחוק וקלות ראש עם נערות, ואסור נגיעה בהם ואסור יחוד וכדומה.
יש להשגיח להיכן הילד הולך ומתי חוזר, מי חבריו, לפעמים כל החינוך הטוב של ההורים והמחנכים, נהרס על ידי חברים רעים, ובפרט יש להזהר ממחשבים שהם הורסים את המדות של הילד, אף שיש בו רק משחקים, וכל שכן שיש בו סרטים, שיש חשש גדול שהבן ישאיל מחברו סרט שאינו מבוקר, והרבה אסונות רוחניים היו בגלל זה.
וכן יש לפקח על הילד בפנימיה אף של מוסד חרדי, גם שם יש נסיונות רבים ואין אפוטרופוס לעריות, ויש להתיעץ על זה עם חכם, שלפעמים משום זה רצוי שהבן לא ילמד בישיבה עם פנימיה, אלא יישן בביתו בכל לילה.
ומטעם זה יש גם להפריד את הבנים והבנות בבית שלא ילונו באותו חדר, אף מגיל צעיר, ולכל הפחות מגיל תשע בערך, וכן באמבטיה יש להקפיד על הפרדה בין בנים לבנות אפלו קטנים.
וכן כשמתארחים אצל אחרים שיש להם ילדים, או להיפך, צריך שימת לב על המשחקים שלהם או הדבורים, שלפעמים הילד נהרס בגלל שרואה תמונות תועבה בבית אחר וכדומה, ואם האמא אינה יכולה להשגיח, צריך שהאב ישאר בבית להשגיח, אף שיפסיד שעור או תפלה בצבור. חינוך ילדיו חשוב יותר, ואין מי שיעשה זאת במקומו.
וכן האמא צריכה להכין את ביתה כשמגיעה לגיל שתים עשרה, ולהכינה על תופעות הבגרות הצפויות, שאם הילדה תגיע לבגרות בלי כל הכנה ותהיה מפתעת בפעם הראשונה, היא עלולה לקבל הלם שקשה להתאושש ממנו, לעתים עד החתונה. וכן יש להזהירה ממגע עם נערים, ושחוק וקלות ראש עמהם, ואסור יחוד, וכן צריך לבאר לה את גדרי הצניעות בחוץ, ש''כל כבודה בת מלך פנימה'', ושלא לדבר או לצחוק בקול רם, כדי שלא למשך תשומת לב, ולבאר לה את הסכנות האורבות לה.
ומטעם זה צריך להזהירה לא לישן מחוץ לבית עם חבירה וכדומה. צריך לידע להיכן הולכת ומתי חוזרת, ותיזהר שלא להסתובב בחוץ במקום שיש עירוב של נערים ונערות.
ובפרט יש להזהירן מצפיה במחשב וכנזכר לעיל, וכן בהאזנה לרדיו יש סכנות שמא יגיעו לתחנות של פריצות, וכן יש להזהר שלא ליתן לה פאלאפון, שכבר היו בזה הרבה תקלות, שיש בזה פרצה וקשר עם העולם.
וגם בבית יש ללמדה להתלבש בצניעות, גם משום הדופקים בדלת והיא פותחת להם, ובפרט לפני האחים בבית, בין גדולים ובין קטנים.
והאב אינו מופקע מחינוך בנותיו, אדרבה הוא יכול לחנכן במה שאין האם יכולה לחנך, מורא אב, שימת לב ליציאתן ולחזרתן וכדומה זה תלוי באב, ועין לעיל פרק א' אות ו'.
ט. השמוש בכסף ומותרות
הרבה אברכים אינם מחזיקים מעמד, משום שהתרגלו לחיי מותרות ופזרנות כבר מגיל צעיר, בין האיש בין האשה, ואז הם קונים יותר ממה שצריך, וזה לא נקצב להם בראש השנה, וכמו שכתב רש''י במסכת ביצה (דף טז.) ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרבה, שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו. ואפלו על מזונות יש ליזהר בזה, וכל שכן על ביגוד וריהוט במה שלא מוכרח, ולוקחים חובות או נותנים המחאות ונכנסים ללחץ, ולפעמים אינם מחזירים החובות, ועל זה נאמר: ''לווה רשע ולא ישלם''.
ולכן יש להרגיל בזה את הילדים כבר מגיל צעיר, שלא יכנסו לחובות, ולא יקנו על סמך הכסף שיהיה להם בעתיד, אף לצורך קניית ספרים לצורך לימוד. וכן אין לקנות מה שלא מוכרח. ואם צריך לקנות, יש להורים לקנות מכספם, ולא להטיל זאת על הילד שיקנה על סמך הלוואות, כי זה מרגילו להלוואות, צריך להרגילו אל תקנה אם אין לך כסף.
ראוי לתת לילד כסף כיס, אבל אין להפריז בזה, כדי שלא יתרגל לקנות מה שלא מוכרח, וכן שלא יגרום קנאה אצל חבריו שההורים שלהם אינם נותנים להם כך, וכן צריך להרגילו איך להשתמש בכסף.
דוגמא אישית של ההורים בנושא זה של הסתפקות במועט, מחנכת גם את ילדיהם, חיי מותרות ופזרנות מרגילה את הילד גם לנהוג כך, וכשיגדל יהיה לו קשה להסתפק במועט.
מבצע תמורת פרס רצויה בבית, ורצוי שיהיה תמורת חפץ שצריך הילד, ולא תמורת כסף, אלא אם כן אינו סכום גדול, ועל ההורים לפקח מה הוא עושה בכסף, יש לבאר לילד שאין העיקר זה הפרס או הכסף, אלא העיקר בלימוד התורה וקיום המצוות, והפרס בא רק כדי לעודד.
ואין כל ילד דומה לשני, יש שצריך יותר פרסים ודרבון על ידי ממתקים או כסף, ויש שצריך יותר כסף כיס, ויש שצריך לקנות לו דברים לצורך העיסוק אחר הצהרים, ועל זה נאמר: ''חנך לנער על פי דרכו'', צריך לראות את דרך הגדילה של הילד למה הוא זקוק. ונאמר במסכת יומא (דף עח:) שצריך לקנות או להביא לילד כלים סדוקים, כדי שישבר אותם, גם בזה הוא גדל.
כשקונים מתנה לילד, צריך שתהיה צנועה - לא לפי רוח הרחוב ולא לפי מה שחברו השכן קיבל, ואז מרגילים אותם להסתפק במועט, וכמובן שצריך להסביר להם שזה הטוב בשבילם, ולא מה שיש לשני.