קונטרס הספקות· רבי י־הודה הלר
כלל ב · יא
והנראה בעיני בישוב דברי הרא"ש מקושיא הנז' הוא משום דכיון דהדבר ס' אם הגדול הזיק הגדול או קטן היזיק הגדול ואם האמת שהגדול לא הזיק הגדול ממילא העדים מוכחשין מפי הניזק שהודה שהגדול לא הזיק את הקטן מכיון שהם מוכחשין מפי התובע בטלה עדותן לגמרי ותו לא הוי דררא דממונא כיון דליכא סהדי כלל דהני סהדי שקרי נינהו שהרי הניזק פוסלתן משא"כ בהאי דהשואל בדמי עבד גדול ודמי עבד קטן שפיר הויא דררא דממונא דאף אי נימא שלא קבל המוכר דמי גדול מ"מ לא הוכחשו העדים מפי הלוקח שתובע דמי גדול משום דיש בכלל מאתים מנה משא"כ בין חיטין ושעורין דהויא הכחשה וכדאיתא בסי' ל' ע"ש בסמ"ע ותירוצא ברירא הוא בסייעתא דשמיא ותדע שהרי כל שלא תפס אינו משלם אפי' על הקטן מהקטן וכו' ואמאי והרי עדי' לפנינו המעידין שמגיע לו חיטין או שעורין ובמה יפטור אלא ע"כ דמש"ה הוא דכיון דאנו מסופקין דלמא אינו מגיע לו חיטין ותו שעורין ג"כ אינו מגיע דהודאתו יותר ממאה עדים שהוד' שאין בידו שעורין ומקבלין פיסול העדות הימנו לריעותא דידי' להכחיש העדות על השעורין וטענת הנתבע מקבלין ג"כ להכחיש החיטין ודנין כאלו לא העידו כלל. וה"נ בענין תפיסה דבעינן דררא דממונא מקבלין טענת הנתבע להכחיש החיטין והודאת התובע להכחיש השעורין והוי כלא העידו כלל וכל דליכא עדים לא מהני תפיסה כמו שכתבתי בסמוך: