קונטרס הספקות· רבי י־הודה הלר
כלל ב · י
ועדיין רחוק בעיני להעמי' דבר זה בכוונתו של הרא"ש להסכים אותו בשיטת הראב"ד הנז' לפי שהוא יחידאה בהאי מילתא והבאים אחריו תמהו עליו טובא בזה וגם היש"ש כתב שאינן אלא דברי נביאות וגם בעניותי קשיא עלוהי מפ' דו"ה דאמר ר"א כך אני בעיניך אין דיני אלא בשהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים ומקשה ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ולדברי הראב"ד מאי קושיא הא משכחת לה בשתפס אידך דתו פטרתו הודאתו להכי כתב רחמנא ובעל השור נקי לקי מחצי כופר. וראיתי להפ"י ז"ל בחידושיו לב"ק שמקשה שם כיוצא בזה בשם בנו הרב הגאון מוהר"ר בעריש ז"ל להסוברים דמהני מגו בקנס דלישני דתפס אידך בלי סהדי ובפ"י מתרץ לה דכיון דתם אינו משלם אלא מגופו לא משכחת בי' מגו דגודרות אין להם חזקה ותמהני נהי דלא משכחת בהו מגו דלקוח וכי לא משכחת בהו מגו דלהד"מ או החזרתי. אבל לענ"ד קושיתו ל"ק דאי בגוונא דאית לי' מגו מאי ע"פ בעלים דקאמר דהרי להסוברים דמהני מגו בקנסות אפי' כשהמתחייב כופר בהן חייב בהו מכח מגו דאידך וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן בספר הזכות ע"ש ואינהו ז"ל לא ראו ספר הזכות ומש"ה כתב שם הפ"י ז"ל עוד דברים שאינם ברורין ע"ש. אבל הראב"ד דסובר דפ"נ מהני תפיסה ואפילו בסהדי והיינו ודאי כל שהמתחייב מודה דמי עדיף מן ממונא דלא מהני תפיסה בסהדי כל שהלה כופר בחובו ודאי קשיא דלוקי ע"פ בעלים ובדתפס אידך ואפילו בלא תפס לפי דרכו דלעולם זיל שלים אמרי לי' להכי כתב בעל השור נקי לפוטרו דלא נימא זיל שלים.
ובלעדי זאת יראה בעיני דהנך שני דינין שחידש הראב"ד בפ"נ בשנותו משאר קנסות דלעולם זיל שלים אמרי לי' ובדתפס לא מפקינן מיני' חדא מישך שייך בחברתה דכיון דסובר דלעולם זיל שלים אמרי לי' כלומר דחייב לצי"ש אלא דהב"ד לא כייפי' ומש"ה בשתפס לא מפקינן משום דכל דחייב לצי"ש אי תפס לא מפקינן מיני' כמו בכל קים לי' בדרבה מינה וכדעת רש"י שם והתם נמי קאמרי האי לישנא דאלו אתי קמן לבי דינא מי לא אמרינן לי' זיל שלים וכיון דהרא"ש ע"כ לא ס"ל בזה כהראב"ד דבלי תפיסה נימא לי' זיל שלים דא"כ לא הי' יכול להוכיח דהסוגיא איירי בדאיכא עדים דמצינו לפרש ע"ד שפירש הראב"ד משום דזיל שלים אמרי ליה וכיון דפליג עלי' בהא תו ליכא למימר דבתפס יסבור כוותי' דלא יהני תו הודאתו דאין טעם בכך. וראייתו של הב"ח מדלא הזכיר באינך בבות דאיירי באיכא עדים לאו ראי' דסמך על מ"ש לעיל מינה בסמוך גם הא דכתב שתפס קודם שעמ' בדין יש לומר דטעמו כיון שיצא זכאי בדין תו אין ראוי שיהני תפיסת אידך לחייבו וכ"כ מהרש"ל ביש"ש שם ולי נראה בטעמא שכל שנפסק הדין תו אסח לדעתו מיני' ולא מהני לי' תו תפיסה דאפי' אם חייב לו שעורין כבר נתייאש מהם דומיא דמ"ש הת"ה בסימן ש"י דבנפסק הדין תו לא מצי לבא מכח ממ"נ ויתבאר עוד להלן אי"ה באופן שאין הכרח מכאן להסכים דעת הרא"ש כהראב"ד: