לתת ולקחת
הקדמה:
המוכר בחנות מוכר לא מתוך דאגתו לקונה, אלא כדי להשיג את כספו, ומוכן גם להיות סימפטי כדי להשיג את מבוקשו.
גם הקונה מצידו לא משלם מכספו בגלל אהבתו למוכר, אלא כדי להשיג את מבוקשו, את המוצרים, כלומר שני הצדדים פועלים מצד האנוכיות.
כך בפניה לפקיד נחשוב כיצד לפנות אליו כדי להשיג מבוקשנו, כי ברור לנו שעם "אנוכי" צריך לדבר בהתאם (להבדיל מאלה שהופכים שולחנות...).
כך צריך להיות ברור שגם בחיי נישואין כל אחד הוא אדם ככולם הפועל לפי האינטרסים שלו, ראיה לכך שאף אחד לא מחפש בן-זוג נכה או חולני חס ושלום, כדי לקיים כל חייו גמילות חסד. שקולי הבחירה הם של כדאיות, יש בוחרים ביופי, יש בכסף ויש שמחפשים נחמדות ומידות טובות. לכן כל אחד שרוצה להתחתן לא שואל מה ירוויח ממני בן-זוגי, אלא מה הוא ירוויח מבן-זוגו, הן בגשמיות והן ברוחניות. גם כאשר שואלים מה שנינו נרוויח מכך, זה משום שלא נוח להינשא לאדם שלא צריך אותי כלל ואין אני מסוגל לספק לו דבר כלל.
עוד ראיה: אם אדם מצא ברוך השם אישה התואמת לצרכיו, אבל ידוע לו שישנו אדם אחר שהוא טוב ממנו עבורה, האם הוא יציע לה אותו? ודאי שלא. רואים שפועל כאן אינטרס אישי.
כאשר אדם פונה לאדם זר הוא מתחנחן, משום שהוא לא חייב לו, אבל נדמה לו שבן-זוגו זה דבר המובן מאליו. הוא חייב להבין שכמו שלעצמו יש אינטרסים, כך לצד השני.
הקושי לתת:
1) בבית ההורים נתנו לנו ואפילו כאשר לא ביקשנו, הם נהנו מכך, גם כשהיה להם קשה. בחברה אנו צריכים להשקיע יותר מאמץ, להיות נחמדים, וזה לא מובן מאליו. האדם מצפה שמערכת היחסים בחיי הנישואין יהיה דומה למערכת היחסים עם הוריו, אך למעשה חיי נישואין דומים יותר ליחס החברה.
2) משום הקירבה בין בני הזוג לכל אחד יש תחושה שהשני שייך לו.
3) כאשר כועסים על מוכר, אנו יכולים פשוט לא להיכנס אליו עוד. בחיי נישואין זה לא כך, אנו נותנים גם כאשר חושבים שלא מגיע. ואז יש תחושת ניצול, שתשפיע לרעה על הקשר הרגשי בין בני הזוג.
4) לגבר יש מוטיבציה לגרום נחת לאשתו, הוא מוכן לעשות הרבה כדי לגרום לשביעות רצונה. מצד שני הוא גם רוצה לשמוע זאת ממנה, שהיא אכן שבעת רצון. הוא יתאכזב ויכאב אם היא לא תגיב בהתאם. ככל שהאישה תביע יותר את שביעות רצונה, כן יגבר החשק של הבעל לעשות יותר, ובשמחה.
5) לאישה יש ראיה אחרת. היא בוחנת את בעלה בשני מישורים - בהיבט המעשי של הדברים שהוא עושה, ובהיבט הרגשי, למשל, כאשר הבעל מביא לאישה פרח הוא מרגש אותה, כך שלא גודל המתנה קובע, אלא הנכונות שלו לעשות למענה.
6) לפעמים יכולה להיות התנגשות בין רגשות הבעל, שציפה לשביעות רצונה של אשתו, ולא קיבל. למשל כאשר הוא מדיח כלים הוא מצפה שתהה שבעת רצון ממנו. היא מצדה רואה בכך היבט רגשי: "בעלי מחבב אותי, אז אני יכולה לפרוק בפניו את מצוקותיי". היא מנצלת הזדמנות זאת לספר לו את בעיותיה, בעוד הוא ציפה לתגובות חיוביות והבעת שמחה על מעשיו.
פתרון: האישה מצידה צריכה לדחות מצוקה כזאת להזדמנות אחרת, ולהביע את הערכתה לבעלה. הבעל מצידו צריך להבין שאדרבה, הצגת המצוקה מראה שהיא סומכת עליו, ובעצם מרוצה מאוד.
מי נותן יותר:
יש לאדם תחושה שהוא תמיד נותן יותר מזולתו. במיוחד זה קיים בין בני זוג שחיים יחד ונותנים אחד לשני, כל אחד חושב שהוא נותן יותר. בנוסף ישנו הקושי להודות באמת. לפעמים בעל יכול להודות שהוא נותן פחות מרעיתו, אבל עדין זה יותר ממה שבעלים אחרים נותנים.
כך גם מצד האישה, אבל הראיה הנכונה של חסד צריכה להיות, שבן-הזוג מרגיש שנתן מעט גם אם נתן הרבה, ואם עשו עבורו דבר קטן, עליו להתייחס לכך כאילו עשו עבורו דבר גדול.
אל לו לאדם להכניס לשיקולו בעשיית החסד מניעים של כעס או תחושות של מגיע לי יותר, התור של הצד השני כעת, אני ויתרתי פעם שעברה, עכשיו תורו של בן הזוג וכולי. ובמצב הפוך כאשר הוא מצפה שיעשו עבורו, שלא יאמר "בסך הכל מה ביקשתי".
כמו כן, עליו ללמד זכות (שבאמת לא יכולים כרגע לעשות עבורו) במקרה של סירוב לבקשתו שכן לפעמים נכנס שיקול שדבר זה מובן מאליו שצריך לעשות למענו.
כאשר לא מצפים לכלום, כל דבר שעושים עבורנו הוא דבר גדול. ואם אנו נרבה לעשות במחשבה שעדין לא עשיתי כלום, גם הצד השני יעשה עבורנו.
מה נותנת הנתינה לנותן:
1) לכל תכונה שטבע בנו הבורא, יש בה צורך חיובי, גם אם היא נראת שלילית, כגון: אנוכיות. תלוי איך אנו משתמשים בה לעבודת הבורא.
2) בעלי המוסר מסבירים שהקב"ה מפגיש בין הנצרך לנותן כדי שהדבר יבנה את אישיותו של הנותן. אמנם הנותן נתן מרכושו או מעצמו, אבל בכך בנה ושיפר את אישיותו.
לכן כדאי שהאדם ישתמש במידת האנוכיות שלו, שייתן על מנת לשפר את עצמו.
3) הקב"ה ברא את האיש והאישה מנשמה אחת, אבל לכל אחד צרכים שונים שיוכלו להשלים אחד את השני, לשפר את אישיותם על ידי נתינה אחד לשני, שאילו היו דומים לא היו נצרכים אחד לשני.
4) נתינה על מנת לקבל, היא חשיבה שגויה, זו אנוכיות שלילית. לעומתו, אם האדם לכאורה מנצל את זולתו כלומר נותן לו על מנת לבנות את אישיותו, כפי שהסברנו, זו אנוכיות חיובית.
5) חשיבה נכונה: כאשר נתת לזולת בעצם נתת לעצמך, שיפרת את אישיותך. כאשר אני נותן, אני עושה את רצון השם, את ציווי השם. חשיבה כזאת תמנע מאתנו לעשות חשבון מי נותן יותר ולהרגיש מנוצלים.
לתת זה לאהוב:
1) ישנה תופעה ידועה שהנותן מפתח אהבה למקבל. דבר זה בולט במערכת יחסים שבין הורים לבניהם. כאשר ההורים לא גידלו את בניהם לא התפתחה אהבה. על כך שתי שאלות:
א) מדוע הנותן אוהב יותר את המקבל, מאשר המקבל את הנותן?
ב) מדוע הנותן נהנה יותר מהמקבל?
תשובה:
א) האדם דומה לבורא, שרק נותן, חש הגשמה עצמית ומתבייש לקבל, שזה הפוך מהרוחניות שלו, דרך הבורא.
ב) גם כאן נמצא אנוכיות, אלא שהיא חיובית, מאחר שהאדם אוהב את עצמו וכן את מה שיש לו, כך שכאשר הוא נותן לזולתו הרי הוא אוהב אותו משום שיש לזולתו משהו משלו, חלק ממנו. ככל שירבה לתת כך תרבה אהבתו.
ג) הנותן אוהב את המקבל משום שבנתינתו הוא התעלה, והתעלות זאת ערכה יותר מהנתינה.
ד) מכיוון שהאדם הוא גאוותן, הוא חש בנעימים ע"י ביטוי גדלותו כנגד חולשתו של המקבל שנזקק לו.
2) לא תמיד הנותן נהנה לתת, לא תמיד הוא אוהב את המקבל, לא תמיד המקבל מתבייש לקבל, לפעמים הנתינה יוצרת מועקה וסבל נפשי לנותן, והקבלה יכולה להיות מקור הנאה, מדוע? משום שהנתינה צריכה להיות מתוך רצון והתנדבות, אז הוא מרגיש גדלות, הפוך מכך הוא מרגיש קטנות, אדם לא נהנה לתת כאשר הוא מחויב. אפשר להבחין שהמקבל מתבייש מכך שהוא נסמך על הזולת, מרגיש את קטנותו, אבל אם קיבל מהזולת מתנה כהוקרה על מעשיו, הוא לא יתבייש ואפילו ירגיש גאווה. במקרה זה הוא ירגיש גדלות משום שהוציא את הנותן ממצוקתו שהיה חייב לו.
3) הקשר בין בני הזוג נרקם ע"י סיפוק הצרכים ההדדיים, כתוצאה מכך נקשרים גם בקשר רגשי, המתורגם לנכונות לתת: "בן-זוגי מעריך אותי, מוכן להקריב למעני, גם אני יעניק לו".
נעים לנו לקבל מתוך שמעריכים אותנו, ולכן גם לא נתבייש לקבל מבן הזוג המעריך. האדם לא אוהב לקבל מתוך הרגשה" "בן-זוגי עושה לי טובה". הוא רוצה שהנותן ירגיש חובה לעשות עבורו ולכן גם הוא חש בצורך לתת ומתוך התנדבות.
4) נתינה כפויה יוצרת שנאה, יש לנקוט בלשון בקשה ולא בלשון ציווי.
5) אמנם יש מצבים שבהם אין ברירה, בנושאים חשובים שקשה לוותר עליהם, אז אפשר לבוא בדרישות, זאת לאחר שמוצו כל האפשרויות.
כיצד מבקשים:
1) בן הזוג רוצה את מה שהוא צריך, הבעיה היא בצורת הפניה. בני זוג שלא יודעים לבקש יוצרים תחושה של דרישה, תחושה של אני רוצה. מתוך גאווה קשה לו להביע שהוא נצרך לסיוע, אבל באמת הוא צריך. גישה זו מקשה על הנותן שמעדיף לתת מתוך רצון ולא מתוך כפיה. כאשר האדם מבקש ואומר: "אני צריך", "אני נזקק" או "טעיתי, אני צריך עזרה", בני אדם, ובמיוחד היהודי, אוהבים לעזור. אם מצהירים לזולת שהוא החזק, גורם התחרות מתבטל.
2) אין לכפות על הזולת גם אם הוא אדון ומושל.
3) יש להשתדל לשכנע במרב האפשרויות.
4) המגמה היא, שהמתבקש ימלא את הבקשה מתוך רצון והמרצה עצמית.
5) הצליל, טון הדיבור: יש לשים לב שלפעמים הבקשה נאמרת במילים יפות, אבל הצליל תוקפני, המקשה למלא את בקשתו. הקול בדרישה הוא חד, בבקשה הוא נשמע ברוך.
6) קצב הדיבור: קצב בקשה הוא איטי יותר מקצב דרישה.
7) תווי פנים: בדרישה אפשר לראות על הפנים קשיות, ואילו בבקשה רואים רוך, פנים של "מסכן". לכן בקשה אידיאלית נאמרת בקול רך, איטי, חייכני ואף עם מחמאה.
8) יש לבקש במפורש ולא במרומז, אמנם לפעמים יש לרמוז ולהשאיר את ההחלטה לבן הזוג.
חשוב איך נותנים:
כתוב באבות דרבי נתן: והווי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, כיצד? מלמד, שאם נתן לחברו כל מתנות טובות שבעולם, ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום.
אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב, כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם. יוצא מכך שעיקר הנתינה היא סבר פנים יפות ולא הנתינה הגשמית.
מסקנה:
כאשר אתה נותן לזולת, גם אם לא כל כך מתחשק לך, אתה כבר נותן, אז לפחות עשה זאת בסבר פנים יפות.
עוד יש להיזהר שלפעמים כן רוצים לתת, אבל נכנס שיקול נוסף באמצע, שיקול שנגרם מפעולה של הצד שכנגד. פעולה זאת מפחיתה את החשק לעשות, ובכל זאת עשה זאת בסבר פנים יפות, חבל לעשות ולא להרוויח כלום.