פרק חמישי - כי מכבדי אכבד
א. תכלית יצירת האדם לקדש שמו יתברך ולכבדו.
בישעיה מ''ג ז' נאמר: ''כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'', ובאר רבנו יונה בשערי תשובה שער שלישי אות קמ''ג: שכל היצורים נבראו לכבוד השם יתברך, וזה נדרש מכל אחד מעקר יצירתו לכבד את ה' ולקדשו.
וכן כתב האבן עזרא שם: ''כל הנקרא בשמי'' שהם עם ה', ''ולכבודי'' להיות כבוד לשמי, ''בראתיו'' זה העם וכו'. והינו שבכל מה שאנו עם ה' עושים רצונו יתברך, מתכבד ה' בנו, שזה מראה לעולם שיש למלכו של עולם עבדים שעושים רצונו, וזה כבוד לה' שיש לו הרבה עבדים העושים רצונו, שהוא אות על גדלותו.
והרד''ק פרש שם: שצריך האדם להתבונן ביצירת האדם שבראו יש מאין [בראתיו], ומתקון איבריו היאך נעשו בחכמה [יצרתיו], ובתקון מזונותיו וצרכי גופו מיום הולדו [עשיתיו], וזאת החכמה מביאה האדם להכיר בוראו ולשבחו ולהודות לשמו, וזהו כבוד האל. מבואר שעקר יצירת האדם כדי להתבונן ביצירתו, ועל ידי זה הוא מכיר את בוראו ומשבחו ומודה לשמו.
ולפי זה אדם שמשבח את השם יתברך בכל עת ובכל שעה, על ידי מאה ברכות או שבחים אחרים, הוא מכבד את השם יתברך ומקדשו, ובפרט שעושה זאת לפני אחרים שיש בזה קידוש שם שמים.
ב. ''כי מכבדי אכבד ובזי יקלו''.
בשמואל א' [פרק ב' ל']: נאמר לעלי: ''כי מכבדי אכבד ובזי יקלו'', ופרש רש''י את בני פנחס שכבד אותו בשטים. וכתב רבנו יונה באבות פרק רביעי משנה א': אף שכל בריותיו של הקדוש ברוך הוא לא נבראו אלא לכבודו, שנאמר [ישעיה מ''ג ז'] ''ולכבודי בראתיו'' והיו חייבין בכבודו, [עיין לעיל באות א'], ולא היה בדין להחזיק טובה להם, כי לא נבראו לדבר אחר, וזו היא מלאכתם ואין להם רשות לעשות אחרת, ואף על פי כן אמר: ''כי מכבדי אכבד'', וכל שכן כשמכבד את הבריות.
''ובזי יקלו'' פרש רש''י מאליהם, משאסתלק מהם, והינו שמי שמכבד את השם ומקדש שמו ברבים, כמו פנחס, השם שורה עמו שהוא גורם להשראת שכינה, ואז הוא יכבד ויצליח, ועוד שהוא מתקדש בעצמו כדלעיל פרק ד' אות ד'. אבל ''ובזי'' אלה שמחללים את השם, גורמים לסלוק השכינה שממעטים במלכות השם בעולם, כדלהלן אות ג, ואז השם מסתלק מהם והם ''יקלו'' ויבוזו מאליהם. ולכן נסתלקו זרע עלי מן הכהנה הגדולה, ומתו אנשים בגיל שמונה עשרה, כמו שכתוב במסכת ראש השנה דף יח.
ולכן חוץ ממה שכתוב באבות שם: ''איזהו מכובד המכבד את הבריות'', שזוכה להיות מכבד בעיני הבריות, הוא יכול לזכות לכבוד נצחי והצלחה שהשם יתברך יכבדו בעצמו, על ידי שיכבד את השם יתברך שיקדש שמו ברבים, כמו בפנחס שזכה לגדולה לו ולזרעו.
ג. זירוז הגאולה על ידי קידוש השם.
ביחזקאל [פרק כ' ל''ט]. ''ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלהים איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו במתנותיכם ובגלוליכם'', מבואר שעוון חילול השם חמור מעבודה זרה, עיין בפירוש רש''י ורבנו יונה במסכת אבות פרק ד' משנה ד'.
וזו הסבה לחורבן ולגלות ולשממון, כמו שכתוב במסכת שבת דף לג.: שבעוון חילול השם חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין מאין עובר [רש''י]
וכן כתוב במסכת יומא דף ט.: מפני מה חרבה שילה? מפני שהיו בה שני דברים: גלוי עריות ובזיון קדשים, ומפרש שם שזה בעוון בני עלי, שכתוב [שמואל א', ב' ט''ו י''ז] ''וגם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן וגו' ואמר לו [לא] כי עתה תתן ואם לא ולקחתי בחזקה, ותהי חטאת הנערים גדולה מאד מאת פני ה''', והם חללו את השם, וכמו שמפרש שם בדף פ''ו. ועין לעיל פרק ג' אות ה'.
והטעם כמו שכתוב במסכת חגיגה דף טז.: אמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי השכינה, ופרש רש''י: אומר בלבו אין השכינה כאן, וכתיב ''והארץ הדום רגלי''. ומדבר שם בעוון חילול השם, וכמו שפרשה הגמרא שם שיכול לכוף את יצרו, ובכל זאת עובר עבירה בסתר, וזה סתירה למלכות השם גם בארץ, שהוא גורם להעדר מלכות השם, ולכן השכינה נדחקת משם.
וזה יסוד עשר גליות של השכינה, שעל ידי חילול השם השכינה גולה ומסתלקת, שהם דוחקים רגלי השכינה וממעטים את מלכות השם בעולם שכינתא בגלותא.
וכן בגמרא שם דף יג: מבואר: שמשחרב בית המקדש כביכול נתמעטה פמליא של מעלה ונתמעטו כנפי החיות, ומקובל בשם הגר''א שנתמעטו הכנפים האמצעיות, כנגד כבוד מלכותו שבמקרא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שנתמעט כבוד מלכות השם משום חילול השם, ולכן אנו מתפללים: גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה.
ונאמר בירושלמי: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב. בימיו, ואם חילול השם הוא סיבת החרבן והגלות, כל מי שמחלל את השם, הוא גורם שלא יבנה בית המקדש, וכאלו נחרב בימיו, ואיך מברך: ''ברוך אתה ה' גואל ישראל'', ''בונה ירושלים'', ''מצמיח קרן ישועה'', הרי הוא מחלל את השם וגורם לגלות ולחרבן ירושלים ובית המקדש.
ובחילול השם שעושה הוא נותץ אבן במקדש של מעלה ובירושלים של מעלה, וממילא לא שייך שיבנה ירושלים ובית המקדש של מטה, עיין במסכת תענית דף ה. שיש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, ולכן אמרו לטיטוס: קמח טחון טחנת שכבר החריבו ישראל את בית המקדש וירושלים של מעלה על ידי עוון חילול השם.
ולכן מי שמקדש שם שמים, הוא בונה אבן במקדש של מעלה ובירושלים של מעלה, ובזכותו יחיש הגאולה, שעל ידי זה הוא מחזיר את השכינה ומגלה כבוד מלכותו בעולם.
ובמסכת ברכות דף ג. דתניא רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר ''ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו'', הרי ג' שאגות אלו על מלכות שמים שנטלה בחרבן בית המקדש, ואינה נכרת בעולם, שהרי הארי מלך החיות, והקדוש ברוך הוא שואג כארי, ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אמות העולם. ויש לומר שזה משום עוונות של חילול השם, ולכן נראה שנטלה מלכותו מן העולם והחריב את בית המקדש.
ובגמרא שם בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין יהא שמיה הגדול מברך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם.
ויש לפרש: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, שעל ידי שעונין יהא שמיה הגדול מברך בתפילה, או אחר הלמוד בבתי מדרשות, כמו שכתב שם התוספות, מקדשים בזה שם שמים, ואשרי המלך שנכרת מלכותו בביתו, כמו בזמן בית המקדש. ומה שכתוב ומה לו לאב שהגלה את בניו, פרש המהרש''א שבזמן שבית המקדש קיים קראו להקדוש ברוך הוא מלך, אבל בזמן שגלו קראו אב ולא מלך, כביכול שאינו מלך שאין הכסא שלם אז, כמו שכתב התוספות שזהו פירוש: ''אמן יהא שמיה רבא'', והינו שאנו מתפללין שימלא שמו, כדכתיב: ''כי יד על כס יה'', שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ופירושו כך: ''יהא שמיה'' שם יה רבא, כלומר, שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם.
וכן מבואר בספר היכלות, הובא בפוסקים בסימן קכ''ה גבי אמירת קדושה, עיין בטור ובית יוסף ומגן אברהם סעיף קטן ב' ומשנה ברורה סעיף קטן ה': ברוכים אתם לה' שמים ויורדי מרכבה, אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים: ''קדוש, קדוש, קדוש'', ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם, ונושאים עצמם למעלה, כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם. באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה, ומזכיר זכותם וממהר גאולתם.
מבואר שבזכות שמקדישים שמו של הקדוש ברוך הוא בקדושה, הקדוש ברוך הוא מזכיר זכותם וממהר גאולתם. וכן באמירת יהא שמיה רבא שמקדיש שמו של השם יתברך, והוא חשוב יותר מאמירת קדושה, כמו שמבואר במסכת ברכות דף כא: עיין לעיל פרק ג' אות א', שגורם להחיש הגאולה, וכדמוכח שם דף ג. וכדלעיל.
וכן בכל דבר שמקדש שם שמים ברבים יש לומר שממהר הגאולה, שהרי בכל דבר שגורם קידוש שם שמים, שם שמים מתאהב על ידו, והבריות אומרות עליו: פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ''ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'', כמו שכתוב במסכת יומא דף פו.
וכיוון שהשם יתברך מתפאר בו, שהוא עבד השם ''עבדי אתה'', ומקדש את השם, אם כן הוא מחיש את הגאולה. וכמו שכתוב בספר היכלות גבי קדושה, שהשם יתברך נהנה מהם וממהר גאולתם.
ד. במסירות נפש לקדש השם זוכים לנסים.
במסכת ברכות דף כ. כתוב: שדורות ראשונים אתרחיש להו ניסא, אף שלמדו פחות מדורות אחרונים, כיוון שמסרו נפשם על קדשת השם, כמעשה דרב אדא בר אהבה שקרע בגד פרוץ של אשה אחת, שסבר שהיא בת ישראל.
הרי שעל ידי מסירות נפש על קידוש השם, שמוחה במקום שיש חילול השם, זוכה שעושין נס לדורו בעבורו, וכל שכן שהשם ישמר אותו ויעשה לו נסים. ובזה אין הקדוש ברוך הוא מנכה לו מזכיותיו, כיוון שמוסר עצמו על קידוש השם, זה מורה שאין העולם הזה חשוב בעיניו כלום, וגם חיי העולם הזה אין בעיניו כלום כנגד מצותו יתברך, לכן בדין הוא שלא ינכו לו מזכיותיו בשביל טובה שעשה לו בנס בעולם הזה, וכמו שכתב בספר בן יהוידע שם.
ואף שאינו חיוב ובפרט בזמננו, עיין ברמ''א ביורה דעה סוף סימן של''ד ובט''ז סעיף קטן כ''ג, ובש''ך סימן קנ''ז סעיף קטן א', אבל יש בזה מצוה, אלא שאינו צריך להפסיד ממונו על זה, וכן אסור להסתכן על זה.
ולכן היכן ששייך למחות צריך למחות, כגון: חניות שמוכרים שם בגדים שאינם מספיק צנועים או פאות פרוצות, או שהמוכרות אינן צנועות במקום בני תורה, אסור לשתק, וצריך אף לאיים עליהם שיפרסמו אותם ולא יקנו מהם כלל. וכן בכל פרצה בגדרי הצניעות.
ועיין לעיל פרק שלישי אות ב', שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, וצריך למחות.
וכן חניות ובתי חרושת ותחנות דלק וכדומה העובדות בשבת, צריך לאיים עליהם שאם יעבדו בשבת לא יקנו מהם. וכן יפרסמו אותם בקרב כל הדתיים שלא יקנו מהם, שהרבה פעמים זה גורם שהם ימנעו מחלול שבת.
ובדור שלנו אנו צריכים להרבה נסים, ואנו מצפים לגאולה, ולכן צריך מסירות נפש לקדש את השם בכל פרצה שיש בדור, ובזכות זה נזכה לגאולה, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.
סוף הספר