פרק רביעי - קידוש שם שמים בפרהסיא ובצנעא
א. להודות על טעות שעשה או הורה.
במסכת סוטה דף י: ודף לו: מבואר: שיהודה זכה לקדש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כלו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנקרא יהודה וכל שמו של הוי''ה ברוך הוא נמצא בשמו. וכל עם ישראל נקראו על שמו של יהודה, שהרי כולם נקראו יהודים. וכן כתב בתרגום יונתן בן עזיאל בפרשת ויחי על הפסוק [בראשית מ''ט ח'] ''יהודה אתה יודוך אחיך'' יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר, בגין כן לך יהודון אחך ויתקרון יהודאין על שמך.
מבואר ששמו של יהודה משום שהודה על מעשה של תמר, שאמר: ''צדקה ממני'', אף שזה גרם לו בושה, וזה מכח הגבורה של יהודה שהתגבר על מדותיו ולא חש למעמדו, שמא מחמת זה יבזו אותו ויורידו אותו מגדלתו, אלא הוא הודה ולא בוש. וכיוון שהודה לכבוד השם וקדש שם שמים בפרהסיא, לכן נקרא כלו על שמו של הקדוש ברוך הוא.
וכן משמע במסכת סוטה דף י. שהביא מעשה דיהודה ותמר ''ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני'', הינו דאמר רב חנין בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: יוסף שקדש שם שמים בסתר וכו', יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא וכו', הרי שקדש שם שמים בפרהסיא על ידי שאמר: ''צדקה ממני''.
וכיוון שכל ישראל נקראים יהודים על שם יהודה, כמו שכתב יונתן בן עזיאל, אם כן כלנו צריכים להיות כמו יהודה, להתגבר על הרגשותינו ולהודות ולא להתביש, וזה קידוש שם שמים בפרהסיא.
לפעמים רב מורה לתלמידיו הלכה בטעות, או אומר בשעור מהלך שאינו נכון, ונודע לו טעותו, אם הוא מודה בטעותו ומתקן התלמידים, זה קידוש שם שמים בפרהסיא, שהתגבר על רגשותיו ולא בוש להודות בטעותו, וכמו שמצינו בגמרא כמה פעמים שחכמים חזרו בהם והודיעו על טעותן.
ולאו דוקא בשעור, אלא בכל הנהגה בטעות לפני רבים, ואפלו בפני יחיד צריך להודות על הטעות, כדי שלא יהא שבשתא כיוון דעל על. וכן לאו דוקא תלמיד חכם, אלא כל אחד שיש לחוש שמא למדו ממנו הנהגה זו, כגון: אברך או בחור ישיבה, צריך להודות על טעותו.
וכן כלפי אשתו וילדיו, אם טעה בהלכה שעשה או שהורה להם, או טעה בהנהגה כלפי אשתו או ילדיו, צריך להודות על האמת, ויש גם בזה קידוש שם שמים בצנעא כדלהלן אות ג', וכן הדין בטעות כלפי קרוביו או שכניו וכיוצא בזה.
ב. להיות ראשון במצוה
אמנם במסכת סוטה דף לו: פרש רש''י: יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא על הים כדלקמן, וכן מוכח מהגמרא שם שכתוב אחר כך: יהודה מאי היא, ומפרש שם: כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מתנצחים זה עם זה וכו', רבי יהודה אומר: זה אומר אין אני יורד תחלה לים, וזה אומר אין אני יורד תחלה לים, קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה, שנאמר ''סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה רד עם אל'', ופרש רש''י: רד עם אל ירד בים על שבטח בהקדוש ברוך הוא.
מבואר שמה שירד לים תחלה נחשב קידוש שם שמים בפרהסיא, שכיוון שהיה ליהודה כח הגבורה, הוא התגבר וקפץ לים תחלה.
ואף על גב דלעיל דף י: משמע שקדש שם שמים בפרהסיא במה שהודה על מעשה דתמר, ועוד קשה שכאן אינו מדבר על יהודה ממש, אלא על נחשון בן עמינדב, ואם כן למה זכה יהודה שיקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא, ועין במהרש''א דהא והא איתא, ולאה קראה שם זה על שם העתיד, וכן כתב היעב''ץ דאם לא כן היתה קוראת לו יודה. וצריך לומר שזו גם זכות של יהודה, שליהודה היתה גבורה עילאה שהודה ולא בוש, ולכן זכה למלכות, ולכן זכה שנחשון שבא מזרעו יהא לו כח הגבורה שירד לים תחלה, ואם כן מה שנחשון קפץ לים תחלה, זה סימן על יהודה שהיתה לו גבורה עילאה, שיכל לקדש שם שמים בפרהסיא, ולכן נקרא שמו על שמו של הקדוש ברוך הוא.
וכן בכל דבר שעושה תחלה לפני כולם בדבר שיש חולשה ורפיון, ועל ידי זה מזרז ומחזק את כולם במצוה זו, נחשב קידוש שם שמים בפרהסיא.
כגון: בלמוד תורה מתחיל את הסדר ראשון, או גורם אוירה טובה בלמוד, שעל ידי זה גורם גם לאחרים להזדרז בלימוד וללמוד כראוי, או שפותח בית מדרש ומזכה אחרים ללמד, כמו שפתח יהודה בית תלמוד במצרים, או שיוזם שעור קבוע, או שמחזק את כולם בסדר מוסר, או שמציע חזוק בלמוד ובזכותו מתחזקים אחרים זה קידוש שם שמים בפרהסיא, וכן הדין במציע ללמד או לומר הלכות אחר התפילה, או שעושה זאת בעצמו.
בתפילה - בא מהראשונים לתפילה, או מתפלל בקול ומעורר את כולם, או מעיר אחרים [בישיבה וכדומה] כדי להתפלל, מתקן תקנה בתפילה, כגון: להאריך זמן אמירת הזמירות, ללמד [אפלו מעט] מוסר לפני התפילה, וכיוצא בזה תקנה, כדי לחזק את הכונה בתפילה.
בצדקה - תורם לפני כולם, ובפרט סכום הגון, שעל ידי זה מחזק את כולם לתרם בעין יפה.
בגמילות חסדים - מציע את עצמו תחלה לכל דבר של חסד, שעל ידי זה מתחזקים גם אחרים לעשות זאת, או כיוצא בזה.
בשבת - הוא מזרז את האחרים להקדים ולהפסיק המלאכות ולקבל שבת מקודם, כגון: על ידי צפירה וכדומה.
בכל זה גם האחרים רוצים לעשות, אלא שהם מתבישים או מפחדים להיות ראשונים, ועל ידי שהוא מציע את עצמו, הוא מזרז את כולם, וכולם עושים בזכותו, וזה כמו נחשון בן עמינדב שקדש שם שמים בפרהסיא.
ג. קידוש שם שמים בצנעא.
אמנם לא רק במניעה מעבירה בפרהסיא מקיים מצות קידוש ה', אלא אפילו בצנעא לפני מישהו, אם נמנע מעבירה או עושה מצוה, ועל ידי זה מתחזק, או שמפרסמים זאת לפני אחרים שיתחזקו מזה, מקיים מצות קידוש ה'.
וכן מבואר במסכת סוטה דף י: דאמר רב חנין בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: יוסף שקדש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב [תהלים פ''א ו'] ''עדות ביהוסף שמו'', יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כלו על שמו של הקדוש ברוך הוא. וכן כתוב שם בדף ו:, ופרש שם רש''י בסתר שנתיחד עם הערוה והעמיד על עצמו, וכבש את יצרו.
מבואר שגם בסתר שייך קידוש שם שמים, וכמו שחילול השם שייך גם בצנעא, כמו שמפרש במסכת אבות פרק ד' משנה ד', רבי יוחנן בן ברוקא אומר: כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. ומדובר שעובר זאת לפני מישהו כגון: גנב או עריות, עיין שם בפירוש התוספות יום טוב.
ואף על גב שכתוב: ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'', ובמסכת ברכות דרשו בתוך בני ישראל זה בתוך עשרה מישראל, ואם כן ומנין לגמרא שאפלו בצנעא שייך קידוש שם שמים, ושמא כיוון שסופו להתגלות בפרהסיא, חשיב גם בתוך בני ישראל, וכמו שנתגלה לכולם על ידי התורה, וכיוון שעשה זאת בצנעא נקרא שקדש שם שמים בצנעא. וכן בכל אופן שמקדש שם שמים בצנעא, השם יתברך מזכה אותו שיתפרסם וחשיב שקיים מצות ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'', מה שאין כן ביהודה שקדש שם שמים בפרהסיא ממש, ושכרו יותר גדול.
ועוד יש לומר דמצות ''ונקדשתי'' שייך גם בצנעא, ודוקא דבר שבקדושה לא שייך אלא בעשרה, שעל זה הגמרא דורשת ''בתוך בני ישראל'' גבי דבר שבקדושה, כגון: אמירת קדושה וכדומה, שזה שייך בעקר בצבור. אמנם בדבר שלא שייך בו אמירת קדושה בצבור, אלא קידוש שם שמים, שייך גם בצנעא. ועוד יש לבאר דבתוך בני ישראל הוי רק מעלה ופרט במצות ונקדשתי, שיש עדיפות לקדש שם שמים בפני בני ישראל, ובפרט דבר שבקדושה, אבל עקר מצות ''ונקדשתי'' שייך גם בצנעא.
וכן משמע מהרמב''ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה סוף הלכה י', שכתב: וכן כל הפורש מעבירה, או עשה מצוה, לא מפני דבר, אלא מפני הבורא יתברך, כמניעת יוסף הצדיק מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם, הרי ששייך מקדש את השם גם ביחיד, וכבר מצאתי שהעיר כן המהר''ץ חיות בדף י':
ד. כוונה בעת שמקדש שם שמים.
המשנה ברורה בסימן קכ''ה סעיף קטן ד' כתב: וצריך לכוון ביותר בקדושה לקדש את השם יתברך, ובזכות זה ישרה עליו השם יתברך קדושה מלמעלה, ויכון לקיים הפסוק: ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'', והאר''י ז''ל היה מזהיר מאד על זה.
ויש לומר שבכל פעם שמקיים מצות ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'', בין באמירת יהא שמיה רבה בקדיש, ובין בכל קידוש שם שמים ברבים, יש לכוון לקיים הפסוק: ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'', שמצוות צריכות כונה ובפרט במצוות דאורייתא, עיין בשלחן ערוך סימן ס' סעיף ג' ובפוסקים שם. ועין לעיל באות ג' דאפשר שגם בצנעא מקיים מצות ''ונקדשתי'', וצריך לכוון גם אז שמקיים מצוה זו.
ועל ידי שמקיים מצות ''ונקדשתי'' בשלמות ובכוונה, ישרה עליו השם יתברך קדושה מלמעלה, וכמו שכתב שם, שהרי בסוף הפסוק ''ונקדשתי'' כתוב אני ה' מקדשכם'', שעל ידי שמקימים מצות ''ונקדשתי'' ה' מקדשם, שהרי הוא קדוש וקדשו אותו, ולכן ה' ממשייך עליהם קדושה והם מתעלים.