אור ברסלב
קונטרס - המקדש שמו ברבים הקדמה › ד. תלמיד חכם ומלמד

קונטרס - המקדש שמו ברבים

הקדמה · ד. תלמיד חכם ומלמד

ב. זהירות לפני רבים

ובפרט תלמיד חכם או מלמד בישיבה או בתלמוד תורה, צריך להזהר במעשיו ודבוריו שלא יעשה דבר שיגרם חילול השם, שהרי התלמידים רואים זאת שזה עלול להודע לאחרים, ויכול לגרם חילול השם שאחרים ילמדו ממנו לזלזל, ובפרט תלמידיו יכולים לזלזל בו ולא ללמד ממנו כראוי, או שלא יקבלו ממנו מוסר והנהגות, שיאמרו אם הוא מתנהג כך אם כן אין תוכו כברו, ואיך נלמד ממנו, ועל זה חייב נדוי.

וכן מפרש במסכת מועד קטן דף יז. ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, ופרש רש''י שיוצאין עליו שמועות רעות. אמר רב יהודה: היכי ליעביד, לשמתיה [איך נעשה, אם ננדה אותו], צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה קא מתחיל שמא דשמיא [הרי מתחלל שם שמים], אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [מלאכי ב']; כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא'', אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו, שמתיה רב יהודה. ופרש רש''י: הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה, ועיין שם שלבסוף מת מחמת הנדוי.

מבואר שמרב כזה שאינו מתנהג כשורה עדיף שלא ילמדו ממנו, שמא התלמידים ימשכו אחריו לעשות כמעשיו, עיין בתוספות במסכת חגיגה דף טו: דבור המתחיל הא, שזו סבה לנדותו, כדי שלא ילמדו ממנו, ועין בשלחן ערוך ביורה דעה סימן רמ''ו סעיף ח' ובש''ך סעיף קטן ח'.

וכן פרש רש''י בקדושין דף מ. דבור המתחיל: עבירה שעושה פירות, כגון: חילול השם שאדם חשוב עובר עבירה ואחרים למדין ממנו לעשות כן.

וכן פרש רש''י במסכת אבות פרק רביעי משנה ד': אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. כגון: תלמיד חכם המזלזל בפני בני אדם, שמתוך שהוא תלמיד חכם למדים בני אדם ממנו ממעשיו ונמשכים אחריו, ונמצא שם שמים מתחלל על ידו, ואומרים: ראו זה שלמד תורה כמה מעשיו מקלקלין ופורשין ואין למדין, הרי שאפלו בשוגג צריך להזהר, שהרי לא ילמדו עליו זכות, כיון שהוא תלמיד חכם ומסתמא הוא יודע הכל.

וכן כתב שם רבנו יונה: לכן החכמים ואנשי השם צריכין לשמר במעשיהם על כל שאר בני אדם, וכל איש כפי מעלתו, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.

מבואר שככל שהוא מורם מעם ובני אדם מחשיבים אותו, יש לו יותר לשמר את מעשיו, ולזהר שלא יחלל את השם ויעשה טעות לפני בני אדם, שמא ילמדו ממנו לזלזל בתורה ומצוות.

ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, שלפעמים אדם מחפש כבוד ומשרה חשובה ואין תוכו כברו, שאינו מדקדק במצוות כראוי, ויכול לגרם חילול שם השם, ולכן אין לו לטול שררה ורבנות, אם אינו ירא שמים כראוי ומדקדק במצוות.

ואדרבה הרבנות מקברת את בעליה, ואפשר מטעם זה שאינו מתנהג כראוי לפי דרגתו ומחלל את השם, ובני אדם למדין ממנו, ואין לו כפרה אלא המיתה, ולכן הרבנות מקברת את בעליה. ולכן נאמר במסכת אבות פרק א' משנה י': שמעיה אומר: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות. ופרש רש''י: לפי שהרבנות מקברת את בעליה.

ולכן כשבוחרים רב לישיבה או לתלמוד תורה, צריך מאד ליזהר לחפש מי שיש בו יראת שמים ומדקדק במצוות ותוכו כברו, ולא לחפש רק מי שבקי בתורה או חריף ופלפלן ואין בו יראת שמים, שמא יגרם חילול השם. ועוד שזה סבה שהתלמידים לא ילמדו ממנו, כשיראו שאין הוא נאה דורש נאה מקיים, ויזלזלו בדבריו, ועוד שיש לחוש שמא ימשכו אחריו ויעשו כמעשיו.

וכמו שכתוב במסכת אבות פרק ראשון משנה י''ז: ''ולא המדרש עקר אלא המעשה'', ופרש רבנו יונה לומר: שלא ידרש המצוה לאחרים והוא אינו עושה אותם, אך יעשה אותם תחלה וילמדם לאחרים, וכמו שאמרו רז''ל: נאים דברים היוצאים מפי עושיהם.

ה. חילול השם בכל בן תורה.

במסלת ישרים פרק י''א כתב בענין חילול השם: הענין שכל אדם לפי מדרגתו ולפי מה שהוא נחשב בעיני הדור, צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון לאיש כמותו, כי כפי רבות חשיבותו וחכמתו, כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בה, ואם איננו עושה כן, הרי שם שמים מתחלל בו חס וחלילה, כי כבוד התורה הוא, שמי שמרבה הלמוד בה, ירבה כמו כן בישר ובתקון המדות, וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלמוד, גורם בזיון ללמוד עצמו, וזה חס וחלילה חילול לשמו יתברך, שנתן לנו את תורתו הקדושה וצונו לעסק בה להשיג על ידה שלמותינו.

מבואר שכל מי שלומד תורה צריך להזהר יותר, כיון שלומדים ממנו ויש לחוש יותר לחילול השם.

ולאו דוקא במי שלומד תורה שייך חילול השם, אלא אף באדם חשוב שייך חילול השם, כפי רבות חשיבותו, כמו שכתב שם, וכן הרמב''ם בספר המצוות לא תעשה ס''ג והחנוך במצוה רצ''ה כתבו, שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים, מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה ההוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה התר, חלל את השם.

ולפי זה כל מי שחשוב בעיני הצבור צריך להזהר יותר, ולפעמים מי שאינו ראוי לובש בגדי תלמיד חכם, או בגדי חסיד, ובני אדם מחשיבים אותו יותר, וכמו שסוברים שמי שלובש בגדי חסידים הוא חסיד, וצריך להיות מורם מעם בהנהגותיו, ואם מזלזל במצוה מסוימת הרי הוא מחלל את השם, כיון שמחשיבים אותו.

ו. חילול השם בבית הכנסת ובבית המדרש.

בני אדם שחשובים בעיני העם, כגון: בחור ישיבה ואברך, וכל שכן תלמיד חכם, שהם באים מאחר לתפילה, או שיוצאים לפני סיום התפילה, ובפרט שאין זה חד פעמי אלא כמה פעמים, הם מראים זלזול לתפילה, וזה יכול לגרם לעוון חילול השם חם ושלום ולזלזול בתפילה.

וכן אם הם מדברים בזמן הקדיש או החזרה או קריאת התורה, זה חילול השם שהעם למדים לזלזל במצוות יקרות אלו.

וכן כתב החפץ חיים בפתיחה עשין מצוה ז' בהגהות: שאם מתחיל לספר מעשיות קדם קריאת התורה, וקדם גמר הספור פותחין העם לקרא בתורה, והיצר הרע מסיתו שלא להפסיק באמצע הספור, ולגמר את הלשון הרע שלו בעת הקריאה, ופעמים הרבה שהוא גם כן מן האנשים החשובים שעומדים במזרח בבית הכנסת, ועוונו נראה לעין כל, ועל ידי זה מחלל את השם ברבים, דהינו בפני עשרה מישראל, ועוונו גדול הרבה מסתם חילול השם, ועבר בזה על לאו ד''לא תחללו את שם קדשי'', עיין שם.

ועוד אם הוא אדם חשוב, והוא מזרז את כולם לגמר מהר או להתחיל הקטע הבא, ועדין רב הצבור לא סיימו וכדומה, יש בזה חשש חילול השם, עיין לעיל אות ב'. וכן זה שייך גם בבית המדרש, כשהוא מדבר בפוליטיקא או בעניני עולם הזה ועסקים ודירות וכדומה, שמלבד אסור בטול תורה החמור מאד שרובץ עליו, הוא מחלל השם וגורם רפיון לאחרים, ובפרט אם הוא אברך חשוב או תלמיד חשוב, שלמדין אחרים ממנו לזלזל.

ועיין עוד להלן פרק ג' סוף אות ד' גבי כבוד הספרים בבית הכנסת ובבית המדרש.

ובפרט שיש לשמר על הנקיון בבית הכנסת ובבית המדרש, כגון: אם נשפך משקה על הקרקע, ינקה זאת אף שהוא לא עשה זאת, שזה בזיון למקום הקדש, ויכול לגרם חילול השם בעיני העולם, וכן כשמשלכים שם נירות וכדומה, יש לאספם ולזרקם באשפה, וכל שכן שהוא יזהר שלא ללכלך או לזרק נירות, שמא יגרם חילול השם חס ושלום. וכן יש להקפיד על רחיצת הכוסות ונקיון המטבח והשלחנות השיכים לבית הכנסת ובית המדרש, או בעזרת נשים, וכן נקיון בבית הכסא, ששכיח שבאים אנשים זרים ורואים זאת, ויכול לגרם לחילול השם, ועוד שיכול לרחק אותם חס ושלום, שהם באו לטעם את הדת ואת טעם התורה, ויכולים להתרחק.

ישמע חכם ויוסף לקח לקדש שם שמים בבית הכנסת ובית המדרש.

ז. המספר והמקבל לשון הרע.

בספר חפץ חיים בפתיחה לאוין אות ו' כתב: ועובר נמי המספר והמקבל בלאו ד''לא תחללו את שם קדשי'', אחרי שאין בזה תאוה ולא הנאה גשמית, שעל ידי זה יתגבר יצרו עליו, על כן נחשב העוון הזה כמרד ופריקת על מלכות שמים בעלמא, ומחלל שם שמים בזה. וזה דברנו אפלו בסתם איש ישראל, ובפרט אם הוא איש חשוב שהכל מסתכלין על מעשיו, בודאי מתחלל השם על ידי זה, ועל אחת כמה וכמה אם היה העבירה הזאת ברבים, בודאי שהחטא גדול עד מאד, שנקרא מחלל שם שמים ברבים.

וכתב שם בבאר מים חיים: כמה צריך הבן תורה להתחזק בזה תמיד, שלא ישמע מפיו שום גנאי על חברו, וגם שלא לקבל על חברו שום גנאי.

ובפרט אם הוא מדבר לשון הרע על תלמיד חכם או בחור ישיבה, ואומר לבריות אוי לו לפלוני שלמד תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקלקלין מעשיו וכמה מכערין מעשיו, הוא גורם לחילול השם ולשנאת התורה והאמת תהא נעדרת.

וכן כתב ב''פלא יועץ'' ערך חילול השם, שמי שמדבר על בן תורה, או למי שמחזיקין אותו לחסיד או לירא שמים כך וכך מעשיו, ואין מכריע לכף זכות, רק פותחים כולם לחובה, אוי להם ולנפשם כי גמלו רעה והם יטלו חלק בראש בעוון חילול השם, וכמה רעות עושים: שמדברים לשון הרע ושגורמים חילול השם, ושמונעים את הרבים מליכנס בדרך חכמה וחסידות, כי יראים מחרפת נבל.

ולפי זה יש לומר שאם מתגבר על עצמו ומונע עצמו מדבור לשון הרע, כגון: שחוסם פיו, או מתרחק מחבורת מספרי לשון הרע, הוא מקדש שם שמים ומתקן עוון חילול השם, שזו מדה כנגד מדה.

וכן מבואר באגרת הגר''א, שכתב: וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער, ואומר הכתוב [תהלים ל''ד י''ג י''ד] ''מי האיש החפץ חיים אהב ימים וגו' נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'', ובזה יכפר לו כל עוון ונצול משאול תחתית. וממה שכתב ובזה יכפר לו כל עוון משמע אפלו עוון חילול השם שהוא חמור מכל העברות, שאף שאינו מועיל לעוון חילול השם לא תשובה ולא יום הכפורים ולא יסורין, אלא מיתה, אם חוסם פיו ואינו מדבר לשון הרע, הוא מקדש שם שמים, ולכן מתכפר לו עוון חילול השם.

ועוד כתב שם: ''ועד יום מותו צריך האדם להתיסר, ולא בתעניתים וסגופים, רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה, ולזה כל פרי העולם הבא, וזהו יותר מכל התעניתים וסגופים בעולם.

פרק שלישי - תקון לעוון חילול השם.

א. על ידי קידוש שם שמים.

וכתב רבנו יונה בשערי תשובה שער רביעי אות ה': שגם לעוון חילול ה' אף על פי שאין לו מרפא על דרך שאר העוונות, שאין התשובה ויום הכפורים ויסורין מכפרין, אבל ימצא לו מרפא, אם יעזרהו השם יתברך לבקש תורתו נגד בני אדם, ולהודיע לבני האדם גבורת ה' וכבוד הדר מלכותו, וסר עוונו ברוב גודל כשרון המעשה, שהוא בהפך מן המעשה אשר נואל ואשר חטא בו, כמאמר הרופאים על חלי הגוף, כי ירפא בהפכו והעלה ארוכתו בתמורתו.

מבואר שעל ידי שמקדש את השם ברבים מתקן את עוון חילול השם. וברבנו יונה באר, שמקיים זאת על ידי שמקדש תורתו נגד בני אדם, ומודיע לבני אדם גבורת ה' וכבוד הדר מלכותו, וזה בין על ידי דרשות, או להודיע לרבים חסדי ה', או שמחזק אותם, בכל דבר שגורם לאחרים לקבל על מלכות שמים, וכמו שנאמר באברהם אבינו עליו השלום [בראשית י''ג ד'] ''ויקרא שם אברם בשם ה''', שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי הבריות, כמו שכתוב במדרש רבה. ואם כן בכל פעלה שעושה להודיע גבורת ה' וכבוד הדר מלכותו, מקדש שם שמים, כגון: על ידי חלוקת חוברות וקלטות של חזוק והלכות, או על כבוד ה' וכדומה.

וכל שכן כשעושה מצוה בפני רבים, שלא רק על ידי שנמנע מעבירה בפני רבים, מקיים מצות קידוש השם של ''ונקדשתי בתוך בני ישראל'', כמו שכתוב במסכת סנהדרין דף ע''ד וברמב''ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה, ובשלחן ערוך יורה דעה סימן קנ''ז, אלא בכל מצוה שעושה בפני רבים מקיים מצות ''ונקדשתי'', כמו אמירת קדושה בצבור, כמבואר במסכת ברכות דף כא: ובפוסקים, עיין במשנה ברורה סימן קכ''ה סעיף קטן ד', שצריך לכוון ביותר בקדושה לקדש את השם יתברך, ויכון לקיים הפסוק: ''ונקדשתי''. וכן ענית ''יהא שמיה רבא מברך'' וכו', שהוא חשוב יותר מאמירת קדושה, כמו שכתוב בברכות שם. ועין בשלחן ערוך סימן נ''ה סעיף א' ובט''ז סעיף קטן א'. ועין להלן פרק ה' אות ג'.

וכן בכל מצוה שעושה ברבים מקיים מצות ''ונקדשתי'', כגון: מתפלל בכוונה או מברך בכוונה כשעולה לתורה או ברכת אשר יצר וכדומה, או שבא מקודם לבית הכנסת או לבית המדרש, שבזה מחזק אחרים, ובפרט כשלומד בקול רם ובהתלהבות ומזכה אחרים עמו, שהוא מקדש תורתו נגד בני אדם.

וכן כשנזהר מעבירה ברבים, שאחרים מזלזלים בה, כגון: שממתין ואינו עובר לפני המתפלל, שכולם רואים את הזהירות מעבירה, וגם הם יקפידו בזה בזכותו, ובפרט בעבירה שדשו בה רבים, כגון: אסור זה שאינו עובר לפני המתפלל, שיש הרבה שאינם יודעים מזה או לא שמים לב, ועל ידי שהוא נזהר מזה יזהרו גם אחרים. ויש בזה שתי מעלות: א. שעל ידו יזהרו גם אחרים בדבר זה. ב. שאחרים רואים דקדוק במצוות, ויש בזה קידוש השם ברבים.

וכן כשנזהר מלדבר לשון הרע או רכילות וחוסם פיו, או נמנע מלקבל לשון הרע או רכילות, ומתרחק מחבורות שמדברים לשון הרע, מקדש שם שמים ומכפר על עוון חילול השם, כדלעיל פרק שני סוף אות ז'.

ב. כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

במסכת ברכות דף יט: אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפלו בשוק, מאי טעמא ''אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה''', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ופרש רש''י: אין חכמה חשובה נגד ה'.

וכן במסכת ערובין דף סג. רבינא נדה אדם אחד שקשר את חמורו בשבת בדקל, שאסור להשתמש באילן משום שבות, ואף שרבינא ישב לפני רב אשי רבו, בכל זאת הוא נדה את האדם, שלא חשש לכבוד רבו, משום שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

וכן במסכת שבועות דף ל: מבואר שתלמיד חכם צריך להעיד בבית דין באסורא, אף שהוא חכם מן הדינים, ואין לחוש לכבודו, כגון: אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא, ותלמיד זה יודע שבעלה חי, משום שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.

וכן במסכת סנהדרין דף פב: ''וירא פנחם בן אלעזר'', שמואל אמר: ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ולכן הורה הלכה לפני משה רבו והרג את זמרי ולא המתין ליטול רשות ממשה, שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את הכותית.

מבואר מכל הגמרות האלו, שכשרואים אחד עובר עבירה, אפלו רק דרבנן, כגון: שמשתמש באילן בשבת, אסור לשתק, כיון שיש בזה חילול השם, שאחרים יכולים ללמד מזה להתיר אסור זה ויזלזלו בזה, ובפרט כשזה לפני אחרים ואף אחד אינו מוחה, ולכן חייבים למחות, ואף לעשות מעשה, כגון: לנדות או לקרע כלאים בשוק, או להעיד בבית דין אף שהוא חכם ממנו וכדומה.

ולמדנו מכאן שכל עבירה בפני רבים אפלו עבירה דרבנן נחשבת לחילול השם, שאסור לשתק אף שיש בזה בזיון לרב, שאין חולקין בזה כבוד לרב.

ואסור לו לומר מי אני שאעיר לו, הרי הוא יותר גדול ממני, או שיש כאן חכמים גדולים שהם יעירו לו, כיון שיש לחוש שמא הם שכחו שזה אסור או לא שמו לב שעושים אסור, ויש כאן חילול השם שמא ילמדו אחרים שזה מתר ויזלזלו בזה, ולכן כיון שאתה יודע שזה אסור גמור, אסור לך לשתק, אלא אתה צריך למחות. ועין עוד במסכת פסחים דף ק. : אמר לו, אם כן לא נפסיק, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. וכל שכן בדבר אסור גמור שיש לחוש לזה.

ואם הוא מוחה על חילול השם, הרי מקדש את השם ומתקן עוון חילול השם.

ג. משאו ומתנו באמונה, ודבורו בנחת עם הבריות.

ועוד מבואר במסכת יומא דף פו. כדתניא ''ואהבת את ה' אלהיך'', שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה ודבורו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ''ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר''.

מבואר שם שעל ידי שמשאו ומתנו באמונה ודבורו בנחת עם הבריות, מקדש שם שמים, ואם כן זה תקון לעוון חילול השם. והינו על ידי שמתגבר על יצרו ואינו מרמה אף שהרבה בני אדם מרמים, ואף על ידי זה אינו מרויח כראוי, או אפלו מפסיד, אלא משאו ומתנו באמונה, מבטיח ומקיים, ואינו חוזר מדבורו, כמו שכתב שם בספר בניהו של רבנו יוסף חיים, הרי ניכר שעושה זאת לכבוד ה'. וכן כשמדבר בנחת עם הבריות, ואינו מרים קולו וצועק כדרך העולם, הוא עושה זאת לכבוד ה', ויש בזה קידוש השם, שנכר שהוא עבד ה' ''ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'' השם יתברך מתפאר בו כיון שהוא עבד ה' ועושה רצונו.

והינו שהבריות אומרות שתורתו הביאתו למדות הטובות האלו, ואומרות אשרי אביו שלמדו תורה וכו', אם כן מקדש ומכבד כבוד התורה, וכן מקדש ומכבד כבוד הנותנה, ואין לך קידוש השם גדול מזה, עיין שם בפירוש הרש''ש.

וכן כתב הרמב''ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה י''א: שיהא דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מערבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפלו למקלין לו, נושא ונותן באמונה, ועושה כל מעשיו לפנים משורת הדין [עיין להלן אות ח'], עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הרי זה קדש את ה' ועליו הכתוב אומר: ''עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר''.

תוכן העניינים

קונטרס - המקדש שמו ברבים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה