פרק שני - גודל חומרת הפגם והשלכותיו
ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנא' "טובה חכמה מכלי קרב וחטא אחד יאבד טובה הרבה". בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה. ר"א בר שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנא' "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (28). לפיכך חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם.
והנה אין לך עבירה שתשפיע על האדם עצמו ועל העולם כולו יותר מעבירת פגם הברית, ולא לחינם אמר הנביא "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", לאמר שלולי שמירת הברית אין קיום לעולם. וע"כ נקראת מידה זו מידת היסוד, שהוא יסודו של עולם, כי כל צרות הכלל והפרט של עם ישראל בכל דורותיו באים בגלל חטא זה, וכפי שמצינו בתורתינו הקדושה ובמהלך הדורות כולם שוויתר הקב"ה על כל עברות שבתורה אך על פגם הברית לא וויתר ואף העניש בזאת בכל חומרת הדין, כנא' "אמר רבי עזריה הכל הקב"ה מוותר חוץ מן הזימה".
א. דור המבול - "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם" - דור שלם על כל יושביו, אנשים נשים וטף ואף בעלי חיים, כולם נמחו ונעקרו ונאבדו ונשמדו מן העולם, וכל זאת משום "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ופירש רש"י - שהיו משחיתים זרעם לבטלה" (29).
ב. "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'", ופירש"י מכיוון שהיה משחית את זרעו. וכן זה היה עונשו של אונן כנא' "וירע בעיני ה' אשר עשה, וימת גם אותו" וזאת משום "כי שיחת ארצה" (30).
ג. וסיפר אליהו הנביא: "פעם אחת הייתי מהלך בתוך הגולה שבבבל, ונכנסתי לעיר גדולה של ישראל ולא היו שם עובדי כוכבים כלל, ומצאתי שם מלמד תינוקות אחד, וישבו לפניו מאתים נערים, שרובן בני שמונה-עשרה ובני עשרים שנה. ולשנה האחרת חזרתי ומצאתי את התלמידים - ואין רבם ביניהם, אלא בן אחד בלבד, שהוא היה בן בן בנו, שבשביל מעשיהם המקולקלים של אותם נערים מת רבן ומתה אשתו ומת בנו ומת בן בנו ומתו כל הנערים שרובן בני שמונה-עשרה שנה ובני עשרים, ולא נשתיירו רק הקטנים, והייתי בוכה ומתאנח עליהם עד שבא אלי מלאך מן השמים ואמר לי: מפני מה אתה בוכה ומתאנח?
אמרתי לו: וכי לא אבכה ואתאנח על אלו שבאו לידי מקרא ומשנה - ועכשיו הלכו להם והיו כלא היו?! ואמר לי: לא יפה עשית שאתה בוכה ומתאבל ומתאנח עליהם, אמרתי לו: מפני מה? ואמר לי: שהן היו עושים דברים מכוערים שאינן ראויין ומקלקלין בעצמם, והיו מוציאין שכבת זרע חינם והן לא יודעין בעצמן שהמיתה משיגתן (31).
כה חמורה הוצאת ז"ל עד כי נאמר בתלמוד: (32) "אמר ר"א כל האוחז באמה ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם". ועל זאת שאלוהו לרבי אליעזר והלא ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרין, שהרי אינו אוחז ומטיל למרחוק. אמר להם ר"א: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרין ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. וכל זאת מדוע? מפני ששמא יוציא זרעו לבטלה.
דאמר רבי יוחנן "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנא' "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו".
"רבי יצחק ורב אמי אמרו כל המוציא שז"ל כאילו שופך דמים, שנא' הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי".
"רב אסי אמר כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו עובד עבודת כוכבים".
יתר על כן, המוציא זרעו לבטלה הריהו גורם רח"ל לכל האמור לעיל, והמה מחולקים לב' חלקים:
א: לכל הבריה עצמה בכללותה.
ב : לעצמו.
א: לכל הבריה כולה
גורם לעיכוב המשיח והגאולה, כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. כידוע שכל אדם מורכב משני דברים, גוף ונשמה, והנשמה באה משמיא אשר שם יש לקב"ה אוצר נשמות, והנה הקב"ה הטביע בטבע הבריאה שעל כל טיפת זרע שיוצא מהאדם בכל אופן שהוא, כך כנגדה יוצאת נשמה מאוצר הנשמות ונכנסת ומתלבשת באותה טיפה, ואם הטיפה יצאה בהיתר, אזי יורדת נשמה קדושה ונכנסת באותו גוף ובזאת באה על תיקונה בהאי עלמא, כפי אשר נקצב עליה משמיא. והנה אם ח"ו הוציא האדם ז"ל, הרי גם אז יורדת נשמה בעל כורחה ומתלבשת באותה טיפה שנוצרה מהז"ל, וצערה של נשמה זו הוא רב כי אין לה מנחם, והנה נחטפת ע"י החיצונים ועושים בה כרצונם, ורק אם תזכה לצאת משבי הקליפות ותחזור חזרה למקום מחצבתה הראשון שבאוצר הנשמות כדי שתוכל לחזור חזרה בגוף הראוי, אז יהיה מנוחה לה. וע"כ כל זמן שהנשמה לא תתוקן אין משיח יכול לגאול את עם ישראל, והוא שאמרנו, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (33).
* גורם שהקב"ה יפרוש מישראל.
* גורם עצירת הגשמים, ע"י שעוצר השפע הבא לעולם.
* גורם לסלק כל מיני ברכות מן העולם.
* גורם שישלטו האומות בישראל.
* כל הצרות בעם ישראל באות בגלל זאת.
* גורם גלות השכינה.
* גורם שיסתלק החיות שנותנין הנקודות באותיות.
* גורם שלא נמשך ברכות להאי באר קדישא.
* גורם שברית העליון ישתעבד לסט"א.
* גורם להרבות נביעי דסט"א.
* גורם מחדש שבירת הכלים.
ב: לעצמו
* אין לו חלק לעולם הבא, כנא' רבי אומר הנחמים באלים – כל המחמם עצמו להוציא שז"ל חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מופקרת אלא לשחיטה ואין לה חלק לעוה"ב, כן העושה זאת יוצא מכלל ישראל ואין לו חלק לעוה"ב (34).
* גורם לעצמו שיהא בנידוי, וכיון שמנדים אותו בשמים אז
ארבעים יום אין תפילתו נשמעת (35).
* גורם לעצמו שיקרא מומר.
* גורם שלא יכניסהו במחיצתו של הקב"ה.
* גורם לנשמתו שתעקר מרשות הקדושה ותלך לסט"א.
* גורם לעצמו גלות, ויהיה נע ונד.
* גורם לעצמו עניות – שהשפע שהיה צריך לבוא אליו הולך לחיצונים.
יתירה מזו!
* אינו זוכה לראות פני שכינה. וארז"ל כל מי שאינו זוכה להקביל פני שכינה בשעת מיתתו, תהיה מיתתו על-ידי כלב רע. ועל זה התפלל דוד ואמר "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי".
* אינו זוכה להיכנס בפלטרין של מלך.
* אינו זוכה להיפקד בחלום טוב.
* אינו יוצא מגיהנום לעולם.
* אין לו חלק בבני מהימנותא.
* אינו זוכה לגאולה ולתחיית המתים ולאלף השביעי!!!
בנוסף לכך הפוגם בבריתו:
* נאבדת ממנו הקדושה.
* תשובתו קשה יותר מכל העבירות.
* נאבד ממנו צלם אלוקים.
* צורתו מתחלפת בדמות בהמות וחיות טמאות.
* מסתלק ממנו השם הוי"ה ושד"י ושריא עליו שטן.
* מסתלק ממנו מורא שמים.
* ד' קליפות טמאות שולטין עליו.
* נדבקין בו מידות רעות.
* נסתם ממנו מעיינות חכמת התורה.
* נידון בצואה רותחת.
* נידון בחיבוט הקבר.
* מוליד בנים רשעים.
* אפילו נולד במזל טוב, נהפך מזלו לרעה כפי שביארנו: הכל תלוי במזל – מז"ל.
וכן מצינו לרוקח שכתב וז"ל: יש קבלה בידנו והיא גם כן בדוקה ומנוסה בניסיון, שכל הרגיל בעוון הוצאת זרע לבטלה, אפילו אם נולד במזל-טוב מתהפך להיות לו למזל רע ויהי גבר לא יצלח בימיו, וכל אשר הוא עושה במלאכה או בסחורה הוא מפסיד, אפילו אם זהב בידו מתהפך ברע מזלו לנחושת, מידה כנגד מידה, הוא שלח את ידיו וחילל את בריתו ברית קודש, לכן בכל מעשה ידיו ישלח ה' את המארה ואת המגרעת עד שיהא עני ודל כל ימיו וכו', ולכן המוציא זרע לבטלה ר"ת מזל.
יתירה מזו, כל השטוף בזימה זיקנה קופצת עליו, וכבר כתב לנו בזאת גדול חכמי הרפואה והוא הרמב"ם: "שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים, הוא שאמר שלמה המלך בחכמתו: אל תתן לנשים חילך, כל השטוף בבעילה זיקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף מרוב תשמיש" (36).