פרק שלישי - מי שחטא בזאת מה תשובתו ותיקונו? · תיקון ראשון - והוא המקוה
"ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (ויקרא ט"ו ט"ז).
"אמר מר עזרא, תיקן טבילה לבעלי קריין" (ברכות כב:). אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, כנא' "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". ואומר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה:).
כה גדולה חשיבותו של מקוה טהרה בעם ישראל, עד כי אין דבר הקשור במישרין או בעקיפין במקוה טהרה ושאינו יכול להיטהר על ידה, ולו יהיה זה אף דומם.
* אשה אינה יכולה להיטהר לבעלה, אלא ע"י טבילה במקוה טהרה.
* גר הבא להתגייר בלא טבילה לא הוי כלום, שנא' "מל ולא טבל כאילו לא מל".
* כלים שגוי עשאם אינם ראויים לשימוש אלא ע"י טבילה.
לאחר שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ בדור המבול, הביא הקב"ה על העולם כולו מבול כנא' "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע", ובמשך ארבעים יום וארבעים לילה היה גשם על הארץ. ומדוע דוקא ארבעים? אלא ארבעים יום הינם כנגד מ' סאה שיש במקוה שמטהר את האדם, כך בשביל לטהר את העולם הביא הקב"ה ארבעים יום מבול, וכבר כתב בזאת המהרח"ו בהקדמה ל"עץ חיים", שאין לך דבר המועיל להשגת האדם כמו הטהרה והטבילה שיהא האדם טהור בכל עת. וכן אמר הבעש"ט לתלמידיו, על ידי טבילה במקוה בדבקות יכולים להשיג מדרגות גדולות הרבה יותר מאשר ע"י סיגופים, גלגולי שלג וצומות. וכן גילה הבעש"ט לתלמידיו שעיקר מדרגותיו השיג ע"י טהרת המקוה (38).
ומפני גודל חשיבותו של מקוה טהרה, מצינו לגדולי ישראל שלא וויתרו על אף יום לטבול במקוה טהרה, ויהא זה בתנאים הקשים ביותר.
והנה כל ענין מהותו של המקוה הוא מפני שהאדם אינו יכול להתקיים בתוך המים יותר ממספר דקות, ואם ישאר הרי יחנק למות ויטבע, וע"י שנכנס האדם בתוך המים הריהו נחשב למת, ועל-כן לאחר שיוצא בחזרה מהמים הריהו נחשב לבריה חדשה כאילו נולד כעת, וכל עוונותיו כלא היו.
וכן כתב שם משמואל בשם אביו הגאון מסאכטשוב, וז"ל: גבולות חילק הקב"ה בעולמו, ברואים שבים כיון שהם עולים ליבשה מיד מתים, וכן ברואים שביבשה אינן יכולים לחיות בים ומתים, ועל-כן הטובל במים הרי הוא כאילו איבד את החיות שהיתה לו מכבר ומתחיל לחיות חיים חדשים, על-כן נטהר הוא, כי איננו אותו האיש עם החיות שכבר נטמא.
ואף אם חטא בחטא החמור של ז"ל, אם טובל מוריד מעליו העונש שראוי היה לקבל, כי מים קרים בגימטריא מת (440=). וידוע שבעוון ז"ל חייב מיתה בידי שמים, והנה עי"ז שטובל במים קרים נפטר ממיתה (39).
וכן כתב ה"אור הגנוז": ענין המקוה שנכנס בה הבעל תשובה, להורות כי נתבטל ממציאותו בעולם הזה ע"י שנתכסה במים, ואח"כ חוזר ונהיה כבריה חדשה, ויראה את עצמו אחר הטבילה כאילו נברא באותה שעה, ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו כך יחדש ג"כ פעולותיו לטוב ויכשיר מעשיו בדרכי השי"ת.
וכן כתב ב"ראשית חכמה" וז"ל: הטבילה במקוה היא כעין חזרת הכלים אל הכבשן כדי שיטהרו ויתלבנו, וביציאתן מהכבשן הם חדשים. גם האדם בהיכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, וביציאת האדם מהמקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש, ואין לחיצונים חלק בו, וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו (40).
וכן כתבנו לעיל שעל כל חטא וחטא שעושה האדם ח"ו, הן בדיבור, מעשה ומחשבה, נברא מלאך רע ומשחית הדבק בו ורוצה להזיקו, וח"ו אם הרבה האדם לחטוא בכלל ובפגם היסוד בפרט, הרי שבזאת גורם הוא שמסביבו יהיו מאות ואלפים כתות של חיצונים ומלאכי חבלה, והינם מבחינת "סביב רשעים יתהלכון", ואותם החיצונים רוצים להזיקו ולגרשו מזה העולם ולהנקם ממנו לאחר מותו, וע"י טבילת האדם במקוה טהרה גורם הוא שכל אותם המשחיתים והקליפות הסובבין אותו יתנתקו ממנו (ובשביל להשמידם לגמרי צריך לקרוא ג"כ ק"ש, כפי שיבואר להלן), ומפני כן צריך שיהיה במקוה מ' סאה שהם ר"ת מ"ס, וע"י שטובל מכניע את הקליפות של הס"מ.
וכתב בספר "חסד לאברהם" וז"ל: ודע כי מסורת קבלה היא בידינו מחכמי האמת, שארבע מאות כתות הטומאה שורות על הטמא, וכדי להעביר אותן הכוחות של רוח הטומאה צריך מ' סאה מים, ולכן צריך להכניס כל גופו במי המקוה, שאפילו אם נשאר שערה אחת חוץ למים לא נטהר, שמשם נאחזת כל הטומאה ושורה על הגוף, ובהתחברות מ' סאה יסורו מעליו כל הת' כתות הטומאה (41).
וביחוד צריך האדם לטבול כשנטמא בקרי ולא להשהות טבילתו לזמן אחר, שאז גורם לס"א שתידבק בו, וכבר הזהיר בזאת המקובל האלוקי ר' מרדכי שרעבי זי"ע שאם נטמא האדם בקרי או שקיים מצוות עונה ולא טובל והולך אחרי כן להתפלל כשעדיין שורה עליו רוח טומאה, הרי בתפילתו נדבקים ונאחזים החיצונים הגורמים להתעכבות תפילתו מלעלות למעלה (וכשטובל האדם ואח"כ מתפלל, הרי תפילתו זכה וטהורה יותר כי אין כח לחיצונים בה) (42).
וכן כתב בספר "חסידים" שזהו אחד מהדברים המעכבים את התפילה אם אינו טהור. בנוסף לכך אדם שעושה עבירה, אותה עבירה נרשמת במצחו עד אשר יעשה עליה תשובה, וכשעשה תשובה נמחקת העבירה ממצחו, משא"כ אם חטא האדם ונטמא בקרי, הרי אף שיעשה עליו תשובה אין עבירה זו נמחקת ממצחו אלא א"כ טבל.
ומסופר על הרב הקדוש רבי מרדכי מטשרנוביל זצוק"ל שאמר לחסידיו, "כאשר חסיד בא אלי קודם שטבל במקוה, יכול אני לראות את כל מעשיו המקולקלים, אבל אם הוא הולך ומטהר עצמו במקוה לפני בואו אצלי אינני רואה בו כל ענין רע, משום שהמקוה מטהרו (43). וכן כתב החיד"א, שמסורת היא שהרואה קרי וטובל ביום ההוא ומתוודה כראוי, נמחה המזיק של הקרי (44).
"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"
כוונת הטבילה
והנה כשם שתפילה בלא כוונה הרי היא נחשבת כגוף בלא נשמה ואין תפילתו מקובלת ורצויה, הרי גם הטובל ולא מכוון בטבילתו לא עלתה לו טבילה וטבילתו נחשבת לרחיצה בעלמא, כנא': טבל ולא הוחזק (לא כיוון), כאילו לא טבל, וע"כ טרם בואו להיכנס למקוה יכין עצמו, גופו, נפשו ומחשבתו, כי כל מה שמכוון יותר לפני ה' מקודש ומטוהר יותר (45). וטוב שקודם כניסתו למקוה יהרהר בליבו הרהורי תשובה וחרטה ויקבל עליו עול מלכות שמים, וכן יחשוב ויקבל בליבו שמעתה הריהו עובד את השי"ת באהבה ויראה, שאם לא כן הריהו כטובל ושרץ בידו (46).
ומכיון שהכוונה במקוה מעכבת, ביחוד למי שנטמא בקרי, ע"כ כתבנו כאן סדר הכוונות הראוי לכל אדם.
א. הכונה הפשוטה לכל בר ישראל היא, שקודם הטבילה יכוון בעצמו לקבל קדושה עליונה ולטהר נפשו מטומאת וזוהמת הסט"א, כדי שיהא גופו ונפשו מוכנים לתורה ותפילה ותשובה, וזוהי הכוונה הפשוטה ביותר, ובלא זה לא הועיל כלום (47).
וע"כ טוב שלפני בואו לטבול יאמר לשם יחוד בנוסח דלהלן, וזאת לאחר שיקבל עליו קבלת התשובה.
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ לְיַחֲדָא שֵׁם יו"ד קֵי בְוָא"ו קֵי בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְֹרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִטְבֹּל עַצְמִי בְּמִקְוֶה שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה, לְקַיֵּים מִצְוַת עֲשֵֹה שֶׁל "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים", כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רז"ל: "אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט לְמַטָּה מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה מִלְּמַעְלָה", וְכַוָּנָתִי בָּזֶה לְהַמְשִׁיךְ קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה עַל נַפְשִׁי, רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, וְעַל כָּל רְמַ"ח אֵבָרַי וּשְׁסָ"ה גִּידַי, לְהִתְקַדֵּשׁ עַצְמִי בִּקְדֻשַּׁת בּוֹרְאִי. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁבִּזְכוּת וּבְכֹחַ אֵלּוּ הַטְּבִילוֹת שֶׁאֶטְבֹּל עַצְמִי, תְּנַקֶּה אוֹתִי מִכָּל טֻמְאָה וְחֶלְאָה שֶׁל עֲוֹן ז"ל וטוּמְאוֹת וְזֻהֲמוֹת שֶׁל שְׁאָר מִינֵי חֲטָאִים וַעֲווֹנוֹת וּפְשָׁעִים, וּבְכֹחַ אֵלּוּ הַטְּבִילוֹת שֶׁאֶטְבֹּל יָסוּרוּ מִמֶּנִּי הָאַרְבַּע מֵאוֹת כִּתּוֹת שֶׁל הַטֻּמְאָה הַשּׁוֹרִים עַל הַטָּמֵא, וְתַרְחִיק מֵעָלַי אֶת כָּל הַמִּדּוֹת וְהַדֵּעוֹת הָרָעוֹת, וְהַפְּנִיּוֹת וְהַשְּׁקָרִים שֶׁנִּשְׁתָּרְשׁוּ בִּי מִיּוֹם הִוָּלְדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, לְמַעַן לֹא אֶהְיֶה חָלִילָה כְּטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, וּבִפְרָט אִם גָּרַמְתִּי בַּעֲוֹנוֹתַי וּבַעֲוֹן הַכַּעַס לְגָרֵשׁ אֶת הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה מִמְּקוֹמָהּ וּלְהַשְׁרוֹת בִּמְקוֹמָהּ נֶפֶשׁ מסט"א, שֶׁתַּחֲזֹר אֵלַי הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה בְּכֹחַ קְדֻשַּׁת הַמִּקְוֶה, וּבִזְכוּת וּבְכֹחַ טְבִילַת וּקְדֻשַּׁת הַמִּקְוֶה תְּתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר פָּגַמְתִּי בַּעֲוֹן הַכַּעַס שֶׁהוּא עוֹלֶה עִם הַכּוֹלֵל כְּמִנְיַן "מִקְוֶה", וְהוּא נֶגֶד שֵׁם הַקָּדוֹשׁ אהי"ה בְּמִלּוּי כָּזֶה (אלף ה"ה יו"ד ה"ה), הָעוֹלֶה כְּמִנְיַן "מִקְוֶה" (וִיכַוֵּן, כִּי עַל-יְדֵי טְבִילוֹת אֵלּוּ יִתְבַּטֵּל הַכַּעַס הַמִּתְגַּבֵּר עָלָיו לְאָנְסוֹ), וְאֶזְכֶּה לְהַמְשִׁיךְ עָלַי מִמִּדַּת אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמִדַּעַת הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר לִהְיוֹת אֶרֶךְ אַפַּיִם שֶׁלֹּא לִכְעֹס וְלֹא לְהַקְפִּיד עַל שׁוּם דָּבָר כְּלָל, אָמֵן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָֹה צוּרִי וְגֹאֲלִי. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
א. כל בוקר קודם התפילה יטבול שתי פעמים:
1. להעביר רוח הטומאה.
2. להמשיך קדושה וטהרה (48).
וכן יכוון לקיים בזאת מצות עשה של "והתקדשתם והייתם קדושים". "אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה".
ב. הנכשל בז"ל יטבול שלוש טבילות לטהר עצמו מטומאת קרי, ויכוין בשם חב"ו ובשם בי"ט היוצא מפסוק "בזרועו יקבץ טלאים", ומפסוק "כי בי חשק ואפלטהו" (ויכוין שבכח שמות אלו והטבילות שטובל יצאו כל ניצוצי הקדושה מהקליפה לקדושה ויתקנו שם, ואח"כ יבואו לעולם הזה כשאר כל הנשמות.), ועוד יטבול טבילה אחת להעביר זוהמת הנחש.
והאדם אשר אין יכול לכוון או שענין הכוונה קשה עליו, וחטא בחטא ז"ל ורוצה לטבול, אזי לכל הפחות יכוון ויאמר לפני טבילתו המילים הנ"ל: "הריני טובל כדי להיטהר מטומאת קרי" (49).
ג. בער"ש: ולגבי הטבילה בער"ש יש לטבול חמש טבילות:
טבילה ראשונה - יכוין ליטהר מכל טומאה (טומאת זוהמא וטומאת הקרי וכיוצא).
טבילה שניה - יכוין לתיקון הכעס.
טבילה שלישית - יכוין להפשיט את בגדי החול מעל הנפש.
טבילה רביעית - יכוין להפשיט מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול, כדי שישרה עליו עתה רוח מבריאה, וזה יהיה ע"י שם אהי"ה במילוי ההי"ן כזה: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, שהוא בגימטריא מקו"ה, ויכון בו בטבילה זו.
טבילה חמישית - יכוון לקבל תוספת והארה של קדושת השבת (ישנם נוהגים לטבול שלוש טבילות כנגד נר"ן, ויש נוהגין לטבול חמש כנגד נרנח"י) (50).
ויודעי ח"ן יכוונו בנוסח הנ"ל.
יטבול טבילה אחת להעביר הזוהמא וטומאת קרי, ולאחר מכן יטבול ארבע טבילות ויקבל עליו ארבע מיתות בית דין, דהיינו פעם ראשונה שטובל יכוון שמקבל עליו סקילה, פעם שניה שטובל יקבל עליו שריפה, פעם שלישית - הרג, ורביעית - חנק, ויכוין שבכח ארבע טבילות אלו יתוקן מה שפגם בארבע אותיות משמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י, וכן יכוון לתקן מה שפגם בעולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכן יכוין בהיותו בתוך המים, שע"י קבלת ארבע מיתות בית דין והטבילות, יאירו ארבע הויו"ת אלו:
הוי"ה במילוי ע"ב כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י.
הוי"ה במילוי ס"ג כזה: יו"ד ה"י וא"ו ה"י.
הוי"ה במילוי מ"ה כזה: יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
הוי"ה במילוי ב"ו כזה: יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה.
בעולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ויתייחדו בשמות הקדושים והעולמות. ויטבול טבילה אחרת לייחד הכל, ולאחר מכן יטבול לתקן מה שפגם בכעס בכח שם אהי"ה במילוי כזה: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה שעולה בגימטריא מקוה (51).
וכן יכוין הטובל בד' יודי"ן של שם ע"ב כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י שעולים מ', כנגד מ' סאה שצריך שיהיה למקוה (כוונה זו טובה לכל ערב שבת).
לאחר יציאתו מהמקוה, תחילה ירחוץ ידיו לסרוגין ג"פ ואח"כ טוב שיאמר הפסוק הזה: "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", והוא מועיל לפתיחת הלב. ומי שנטמא בטומאת ז"ל, יאמר לאחר טבילתו שבע פעמים ברציפות מזמור נ"א שבתהילים (52):
(א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: (ב) בְּבוֹא-אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר-בָּא אֶל-בַּת-שָׁבַע: (ג) חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי: (ד) (כתיב הרבה) הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי: (ה) כִּי-פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד: (ו) לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִֹיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ: (ז) הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי: (ח) הֵן-אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי: (ט) תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין: (י) תַּשְׁמִיעֵנִי שָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ: (יא) הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל-עֲוֹנֹתַי מְחֵה: (יב) לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: (יג) אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי: (יד) הָשִׁיבָה לִּי שְֹשֹוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי: (טו) אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ: (טז) הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֶלֹהִים אֱלֹהֵי תְשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ: (יז) אֲדֹנָי שְֹפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ: (יח) כִּי לֹא-תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה: (יט) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב-נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: (כ) הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת-צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָםִ: (כא) אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי-צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל-מִזְבַּחֲךָ פָרִים:
(זה המזמור הורה המקובל האלוקי ר' מרדכי שרעבי זי"ע לומר לאדם שראה קרי ורוצה לתקן עוון זה).
והנה כל זאת מועיל רק אם מתנהג בקדושה ובטהרה, ומי שמקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. ברם מי שאינו נזהר במקוה ומתנהג בקלות ראש, הרי לא די בכך שלא מקבל תוספת קדושה בנפשו, אלא אף ממשיך על עצמו זוהמא וטומאה, וע"כ צריך להיזהר מכל משמר באלו העניינים האמורים לעיל, הפוגמים במצוה יקרה זו.
א. איסור חמור הוא ביותר להסתכל באנשים ערומים, שזה אחד מפגמי היסוד, וכ"ש שאיסור חמור להסתכל בברית הקודש שלו וכ"ש של חברו.
ב. בזמננו רבה המספחת אשר נפגשים הכל במקוה ומשוחחים שם על מאורעות השבוע והיום, ועוברים על איסורים חמורים של ראיה, דיבור ומחשבה, כי א"א לאדם שישוחח עם חברו במקוה בלא שיכשל בראיה אסורה. וכבר כתבו בזאת בספרים הקדושים, שלפעמים קדושת העיניים ששומר עצמו בבית המרחץ הוא יותר תיקון מעצם הטבילה עצמה, וכבר כתב בזאת ה"חיי אדם", שאסור לאדם ליתן שלום לחברו וכ"ש שאסור הדיבור שם. ע"כ אדם שיש יראת שמים בקרבו, יזהר שלא להסתובב במקוה ערום, אלא יגיע עד פתח המים כשמגבת כרוכה על מותניו, כדי שלא יכשלו בו אחרים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואל יתבייש מפני כסילים המלעיגים עליו, כי מה הם נחשבים כנגד קורטוב של קדושה.
וכזאת מסופר על נר ישראל האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל, המכונה "בבא סאלי":
כשירד לטבול במקוה (כשנכנס למים), היה נכנס בעוד בגדי רחצה עליו וחלוקו הארוך עוטה את גופו, וכל כמה שנכנס עמוק יותר למים כנגד זה משך מעליו את החלוק כלפי מעלה, ורק כאשר היה כמעט כל גופו מכוסה במי המקוה, הסיר לגמרי את חלוקו, ואח"כ הסיר את הכיפה מעל ראשו וטבל, וכשסיים לטבול את טבילותיו וכוונותיו בעודו שוהה במים, משאך הציץ ראשו החוצה, חבש לראשו את הכיפה, ושוב כבתחילה על כל טפח מגופו שיצא מן המים מיד כיסהו בחלוקו הארוך, ובעוד החלוק הגדול על גופו לבש את בגדיו הרגילים, וכשסיים להתלבש הסיר את החלוק המיוחד לרחצה (53).
וע"כ כל ירא שמים ההולך לטבול ישים דברים אלו על ליבו, כדי שלא יחשב כטובל ושרץ בידו, והבא ליטהר מסייעין בידו.
ואדם שראה קרי או ששימש מיטתו ואין בכוחו או ביכולתו לטבול, יעשה כזאת:
א. תחילה ירחץ וינקה עצמו היטב.
ב. לאחר מכן יאמר לשם יחוד המובא להלן:
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ (יאהדונהי), בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (יאההויהה) וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ (איההיוהה), לְיַחֲדָא שֵׁם אוֹת י' וְאוֹת ה' (א"א) בֵאוֹת ו' וְאוֹת ה' (זו"נ) בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהוה) בְּשֵׁם כָּל יִשְֹרָאֵל לַאֲקָמָא שְׁכִינְתָּא מֵעַפְרָא וּלְעִלּוּי שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ אֶרְחַץ בְּנִקְיוֹן כַּפַּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה'. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא רְחִיצַת יָדַי אֵלֶּה נֶחֱשֶׁבֶת כְּאִלּוּ טָבַלְתִּי בְּמִקְוֶה שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה. וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי מְטַהֵר עַצְמִי מִלְּמַטָּה כָּךְ תְּטַהֵר נִשְׁמָתִי לְמַעְלָה בִּנְהַר דִּינוּר בְּשֵׁם ה' צוּר עוֹלָמִים, וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵֹה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
ג. וירחוץ ידיו כסדר דלהלן, ומעלין עליו כאילו טבל.
ירחוץ ידיו ויכוין באותיות שם ע"ב כזה: יו"ד ה"י וי"ו ה"י, כל אות ואות על שתי ידיו. תחילה יערה על יד ימין ויכוין באות י' פשוטה, ואח"כ על יד שמאל ויכוין ג"כ באות י', ובכל פעם שיערה מים הן על יד ימין והן על יד שמאל, יכוין באות אחת משם ע"ב, ויערה על כל יד בסירוגין עשר כמובא להלן:
ונמצא מערה על כל יד י', וס"ה עשרים פעם. ואח"כ יערה על יד ימין עשר רצופות זה אחר זה, ויכוון ג"כ האותיות הנזכרות לעיל, אות אחת בכל פעם, י' פשוטה בפעם הראשונה וו' בשניה וכו', וכן על הסדר, כל עשר האותיות יערה על יד ימין בלי הפסק, ואח"כ יעשה אותו הסדר עשר רצופות בלי הפסק על יד שמאל.
ויוצא שרוחץ ידיו סך ארבעים פעם (נטילות), כנגד מ' סאה (54).
וזהו התיקון הראשון לחוטא בז"ל, ובלעדי זה התיקון אין הטומאה יורדת הימנו.