קונטרס ביכורי יוסף - דברי הלכה ואגדה הנוגעים לעיוור
חלק ב' - דברי מוסר ואגדה · ב. דברים מספרים ומגדולי ישראל על עיוורים
א. כתוב, שהתורה של עיוור הרבה יותר נעלה מתורה של רואה. הוא גם זוכר יותר טוב. למה?
פעם ביקשו מהגאון ר' שמעון שקאפ זצוק"ל סגולה לזיכרון. הוא אמר להם: כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, למען תזכרו". - מי שלא פוגם בעיניים, זוכה לזכרון.
ב. אמר לי הרה"ג ר' שלום יפרח שליט"א: בפרשת בלק, לגבי בלעם, יש סתירה בין התרגום לרש"י. על הפסוק "נופל וגלוי עיניים", התרגום מתרגם: "דשפיר חזי" - רואה טוב. רש"י מפרש: עיין מנוקרת. לכאורה זה סתירה, כי אם לא היה לו עיין, איך הוא ראה טוב?
מתרץ הרב יודלביץ' זצ"ל: מעשה בקצין גרמני ימ"ש, שהשתילו לו עיין אחת מזכוכית, בגלל חולי שהיה לו באחד מעיניו. הרופא היה רופא מומחה, והשתיל לו עיין מאד דומה לעיין רגילה עד שהיה קשה להבחין בהבדל כלשהוא. הקצין היה שואל אנשים, איזו עיין של זכוכית, ואף אחד לא ידע לענות לו. כשהתחילה השואה, הוא היה אחראי להעביר יהודים לחיים או למוות רח"ל. פתאום, הוא ראה שם יהודי פיקח, ושאל אותו, איזה עיין מזכוכית? היהודי הצביע על עינו השמאלית שהיתה מזכוכית. התפלא הגוי ושאל: איך ידעת? היהודי ענה: באותה עיין יש פחות שנאה ליהודים, ולא כמו עינך הימנית שהיא מלאה שנאה.
כך גם אצל בלעם. בעינו המנוקרת שהוא לא טימא אותה, בה הוא זכה לנבואה. אבל בעינו השנייה שהיתה טמאה ומזוהמת מהעבירות החמורות שעבר, בה לא שרתה שום קדושה. אז קל וחומר לעיוור, שלא רואה ולא מטמא את שתי עיניו, כמה קדושה הוא יכול לזכות?
עוד אמר לי הגר"ש יפרח שליט"א: "אמר בבא מאיר, בנו של ר' ישראל אבוחצירא בשם אביו: מי שיודע שמביתו לבית הכנסת הוא יראה דברים אסורים, עדיף שיתפלל בביתו! כי בכל ראייה אסורה שאדם רואה, הוא מפסיד הרבה אפילו כשלומד ומתפלל אחר-כך. לעיוור קוראים בלשון הגמרא "סגי נהור". לפי הפשט, הפירוש הוא, הרבה אור. כלומר, לא רוצים לומר לשון של חושך, אז אומרים לשון הפוכה. אבל האמת היא, שמי שלא רואה, באמת יש לו הרבה אור, כי הוא יכול להיות יותר קדוש וטהור, והתפילה והתורה שלו הם יותר איכותיים, כי הוא לא רואה דברים אסורים".
ובעניין זה, מספר הילקוט שמעוני (ויחי סי' קס"א): "מעשה בר' מתיא בן חרש שהיה יושב בית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם. פעם אחת, עבר שטן ונתקנא בו. אמר: אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש, מה הוא לפניך? אמר לו: צדיק גמור הוא. אמר לפניו: תן לי רשות ואסיתנו. אמר לו (הקדוש ברוך הוא): אין אתה יכול לו. אף על פי כן, אמר לו: לך. נדמה לו (השטן) כאשה יפה שלא היתה כדמותה מעולם. עמד לפניו. כיון שראה אותו, הפך פניו לאחוריו. שוב בא ועמד לו על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין. היה מתהפך לו מכל צד. אמר (רבי מתיא בן חרש): מתיירא אני, שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני!
מה עשה אותו צדיק? קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו, אמר לו: לך והבא לי אש ומסמר. הביא לו מסמרים ונתנם בעיניו. כיון שראה השטן כך, נזדעזע ונפל לאחוריו. באותה שעה, קרא הקדוש-ברוך-הוא לרפאל. אמר לו: לך לרפא את ר' מתיא בן חרש. בא ועמד לפניו. אמר לו (רבי מתיא בן חרש): מי אתה? אמר לו: אני הוא (המלאך) רפאל, ששלחני הקדוש-ברוך-הוא לרפאות את עיניך. אמר לו: הניחני, מה שהיה היה. חזר לפני הקדוש-ברוך-הוא. אמר (רפאל) לפניו: ריבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיא. אמר לו (הקב"ה): לך ואמור לו, אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע. מיד ריפא אותו. מכאן אמרו חכמים, כל מי שאינו מסתכל בנשים, אין יצר הרע שולט בו".
הבה נתבונן!
יש כאן דבר נורא! רבי מתיא בן חרש היה מוכן לאבד את כל המעלות הרבות שיש בראייה, כגון לראות תלמיד חכם או ספר תורה, ולא לראות דבר אחד של איסור. מה נגיד היום? כמה זה מעודד. (ספרים)
ג. הגמרא אומרת (יומא דף ע"ד:): "אינו דומה מי שרואה ואוכל, למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין". כי מי שרואה את האוכל, זה כבר משביע אותו.
ד. אמרו לי הרבה אנשים, שלעיוורים אין יצר הרע. הם הביאו ראיה מרש"י בפרשת ויצא. רש"י כותב (בראשית כ"ח י"ג): "ואלהי יצחק - אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני (שמא יחטאו), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו".
אבל זו טעות נוראה! יש יצר הרע של בטול תורה, או לשון הרע וכו', כמו לכולם! ולצערי, יש הרבה מאד עיוורים חילונים, מועדונים לעיוורים, ועוד הרבה פעילויות כאלו שהם לא על פי התורה כלל! ויש לזה ראיה מהגמרא. כתוב במסכת ברכות (נו.), שרבא ראה שני עיוורים שרבו ורבא ניסה להפריד ביניהם וקיבל מכה מאחד מהם. מכאן רואים שיש יצר הרע נוראי!
שנים היה קשה לי הרש"י הזה. עד שבס"ד הבנתי פשט. והוא:
יצחק אבינו, קודש הקדשים, איזה מין יצר-הרע היה לו? הרי הוא היה מוכן להיעקד על-גבי המזבח כשהוא היה בן שלושים ושבע! איזו מסירות נפש לה' היה לו. אז כשהוא התעוור, היצר-הרע הזעיר שהיה לו, פסק ממנו. ועוד, הוא היה כלוא בבית, והיה זקן מופלג, והרי הוא כמת.
תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם.
סוף הספר