קונטרס ביכורי יוסף - דברי הלכה ואגדה הנוגעים לעיוור
חלק ב' - דברי מוסר ואגדה
א. "סומא חשוב כמת" האמנם?
יש גמרא ידועה לגבי עיוור שמאד קשה להבין. כתוב בגמרא (נדרים סד:): ארבעה חשובים כמת, ואחד מהם זה סומא.
לכאורה יפלא מאד! איך אפשר לומר כך? הרי רב יוסף ורב ששת היו עיוורים, והם היו אמוראים גדולי עולם, ורב יוסף היה ממעתיקי השמועה!
ועוד: דבר זה יכול לבייש ולפגוע בעיוורים! איך לא חששו חז"ל לזה?
יש בזה שתי תשובות:
א: ישנו ביאור על-פי דברי הגר"ח שמולביץ זצ"ל. והוא:
מדובר כאן על אי ההבנה של ציבור הרואה כלפי העיוור. על הבעיות של החברה לעיוור.
ההסבר הוא:
הרבה אנשים לא יודעים איך לגשת לעיוור, מה לומר לו, איך לעזור לו, וזה מסבך את שניהם. מי שלא חי עם עיוורים, לא יוכל להעלות על דעתו איזה קשיים יש. אין המדובר בקשיי קריאה. לקרוא כתב ברייל, לומדים בדרך כלל באותו גיל כמו כולם, גיל שש בערך. וב"ה יש הרבה ספרי קודש בברייל. אבל, יש לעיוור קושי גדול מאד בתחומים שונים שאפרט. אני בכוונה מאריך, כדי שהדברים יובנו ויובהרו על בורים, וכדי שאנשים לא יחיו בטעות, ומבלי לשים לב, עלולים לומר דברים שעדיף לא לומר אותם.
אנשים עיוורים ולקויי ראייה עצמאיים ביותר, אבל הרבה פעמים, הם זקוקים לסיוע של רואה.
חשוב לדעת: אנשים המשתמשים במקל אינם בהכרח עיוורים מוחלטים. גם בעלי ראייה חלקית זקוקים לסיוע ועזרה, כגון בחושך, במקום לא מוכר וכדומה, ולכן, כשאומרים "עיוור", זה כולל גם כבדי ראייה.
במפגש עם אדם עיוור, חשוב שתציג את עצמך. גם אם יש ביניכם הכרות מקודם, הוא הרי לא רואה ולא יודע מי עומד לפניו. דבר זה יעניק לו תחושה של כבוד במקום אי נעימויות וכדומה.
יש לשאול את העיוור אם הוא זקוק לעזרה, בהנחה שחלק יצטרכו עזרה וחלק לא. כך אתה מכבדו כאדם בעל רצון משלו. אל תדחק בו לקבל עזרה, אלא השאר זאת לשיקול דעתו.
צריך לדעת: עיוור שומע, ויש לו כושר דיבר ככל האדם. הוא רק לא רואה. לכן, חשוב מאד שתדבר אליו ישירות בקול רגיל. היזהר מאד לא להתעלם ממנו ולדבר למלווה. זה נותן לעיוור תחושה שכאילו הוא לא בן אדם רגיל שיכול לענות כמו כולם. העיוור מעוניין לשמוע, ויכול ורוצה לדבר בעד עצמו.
אל תימנע מלהשתמש במילים כמו: לראות, להסתכל וכדומה. עיוורים משתמשים במילים אלו כי בדרך-כלל הם גדלים עם אנשים רואים. עיוור לא מתבייש במילה זו. אל תרגיש נבוך בזה, או ללמוד אתו סוגיות שקשורות לעיוורים.
אל תשאיר עיוור לדבר לעצמו. אם אתה הולך, אמור לו זאת. אחרת, עלול הוא למצוא עצמו מדבר לקירות.
חשוב לספר לו מה קורה סביבו, למשל, אם יש רעש, מה קרה, מי בחדר, מי עוזב, מי מגיע וכדומה. כדי שהוא לא ירגיש כתלוש מהמציאות ושכולם יודעים מה קורה ורק הוא, לא יודע.
אסור בשום אופן לצלם עיוור ללא רשותו, גם אם הכוונות טובות, כמו שאדם שרואה לא אוהב את זה.
כדי להדריך עיוור למצוא את דרכו, הענק הנחיות מדויקות. הצבעה ביד, או לומר "שם", לא יעילים כלל. זה רק מסבך אותו ונותן לו תחושת מבוכה, כי הוא לא יודע מה רוצים ממנו. אנשים שוכחים שהוא לא רואה!
כשאתם מגיעים למדרגות, עדכן את העיוור על קיומם, וכן אם הם עולות או יורדות. עדיף שתניח את כף ידו על המעקה והוא ישתמש במדרגות באופן עצמאי.
כשאתם חוצים כביש, אחוז בו בידו הפנויה ולא ביד האוחזת את המקל, וחצה אתו. אמור לו כשיש מדרגה או מכשול כל שהוא, כדי שלא ייבהל פתאום כשנתקל בהם. חשוב ללכת אתו עד למדרכה הנגדית. המנע לחלוטין מלצעוק לו מרחוק או מקרוב "אפשר לעבור". אם אינך יכול לתת עזרה זו בשלמות, עדיף שתמשיך לדרכך. חצי עזרה במקרה זה ממש סכנת נפשות, גם כשהכביש פנוי.
כשאתה פוגש עיוור בתחנה, ואוטובוס מגיע, אמור לו מיד איזה קו הגיע. אל תשאל אותו עכשיו: איזה קב אתה צריך? או: לאן אתה רוצה לנסוע? זה טוב רק כשאין אוטובוס בתחנה. אחרת, אמור לו איזה קו הגיע כבר. אם אתה עולה לפניו, או הולך מהתחנה, אמור לו, כדי למנוע ממנו עגמת נפש מרובה. על-פי החוק, הנהג צריך להסתכל בתחנה, ואם יש עיוור, הוא צריך לצעוק לו את מספר הקו, אבל ברוב ככל המקרים, אף נהג לא עושה זאת. אל תסמוך בשום אופן על הנהג שיאמר לו איזה קו זה. הנהגים לצערי שוכחים עיוור גם כשהוא בתוך האוטובוס. לכן, כשעיוור נמצא באוטובוס, טוב מאד שהנוסעים ישאלו אותו איפה הוא צריך. לא רק שיאמרו לו איפה לשבת. כי לפעמים הנהג טרוד ושומע לרדיו וכדומה ויכול לשכחו. וכן חשוב לומר לו איפה הוא צריך לרדת ושיעזרו לו בירידה, אם צריך לעזור לו לקחת את המזוודה וכדומה.
כשתרצה להשאיר אדם עיוור בתוך חדר, אולם וכדומה, אל תשאיר אותו סתם כך בחלל החדר. זה גורם לו פחד ובלבול. תן לו לאחוז בחפץ מסוים בחדר. אם אתה רוצה להראות לו מקום ישיבה הנחה את כף ידו לכסא. את היתר הוא יכול לבצע באופן עצמאי. אין צורך לדחוף אותו לכיסא.
באולם, מסעדה, מכולת וכדומה, הצע עזרה. שאל את העיוור מה הוא רוצה, ואמור לו את הכל בלי להחסיר כלום! אחרת, זה נותן לו תחושה רעה, כי הוא לא יכול ליהנות כמו כולם.
והכי חשוב, להאיר לו פנים. לדבר בנחת ולא בקשיחות. אחרת הוא מתבלבל וקשה לו לבטא את עצמו כמו שצריך. אני אומר מנסיון, זה מאד מבייש ומרתיע כשאין הארת פנים וזה משאד חשוב הטון דיבור.
אם אתה רואה עיוור במכולת תעזור לו, תשמח שנפלה לידך מצוות חסד גדולה שאין כמוה! אל תאמר לו באופן כללי את המצרכים, אלא פרט לו היטב את התפריט.
אם יש אוכל שהעיוור לא יודע מה זה, כגון איזה טעם זה, אם יש כפית, תן לו לטעום דווקא בכפית, ואז, אם הוא רוצה עוד, יאמר לך ותשים לו בצלחת. ואם הוא לא ירצה, לא נורא, כי זה רק בכפית. כגון סלטים.
אל תתן לו לטעום בצלחת, וכן אל תשים לו בצלחת את כל הדברים. אולי הוא לא רוצה משהו מסוים, וזה יכול להתערבב לו ולגרום אי נעימות.
אגב: יש שיטה איך לומר לעיוור איפה כל דבר נמצא בצלחת. עושים את הצלחת כמו שעון מחוגים. למטה זה שעה שש, למעלה זה 12. כך, למשל, אפשר לומר לו: החצילים בשעה שש, החומוס בשתים-עשרה, וכדומה. אפשר גם-כן לומר לו: הכוס בשעה תשע מחוץ לצלחת, והמזלג נמצא בצלחת בשעה שלש. שיטה זו מקילה עליו למצוא כל דבר.
במוצרים כגון עוף, בורקס וכדומה, חשוב לחתוך לו את העוף ולהוציא את העצמות. וכן בורקס וכדומה. בינתיים לא למדתי שיטה לעשות זאת לבד בלי להתלכלך.
כשרוצים לתת מתנה לעיוור, חשוב לתת לו משהו שהוא יכול ליהנות מזה ולא ספרים. אולי היום הוא יוכל ליהנות מזה על ידי סריקה וכדומה. הקדשה מוקלטת או מוקלדת עדיפה. עדיף לתת גביע וכדומה, דבר שהוא יוכל להשתמש בו. אמנם מי שנותן ספר לעיוור, זה לא כל-כך נורא, כי אפשר להקריא לו, או אם מישהו ירצה ללמוד אתו בספר, יהיה לו את הספר בכתב רגיל.
לגבי השטרות, אנשים טועים טעות גדולה וחושבים שעיוור יכול לזהות שטרות לבד, כי הם אומרים שיש איזה סימן על השטרות לעיוורים. אבל זה לא נכון. הסימן שיש עליהם זה נעשה בלי מחשבה והתייעצות, כי זה נשחק מאד מהר ואי-אפשר כלל להרגיש אותו. לכן, אל תנסה לומר לו: תרגיש כאן. זה רק גורם מבוכה מיותרת. אלא אמור לו איזה שטר הוא מחזיק, והוא יקפל אותו כרצונו.
חזרה לעניינינו: לגבי ההליכה ברחוב.
הנה, אנשים שרוצים לעשות סיבוב, להתאוורר, לקנות משהו, או ללכת לתפילה וכדומה, עושים זאת כדבר מובן מאליו. אצל עיוור זה בכלל לא פשוט. כי הוא צריך ללמוד את הדרך, וזה לפעמים קשה מאד. צריך אדם מומחה שילמד אותו את הדרך, צריך לדעת איפה יש מדרכה, או קיר, כדי שהוא יידע איך הולכים, איפה פונים ימינה או שמאלה וכדומה. לחצות כביש, גם זה בעיה. אלא אם כן זה כביש לא סואן. אבל אם זה כביש שעוברים בו הרבה מכוניות, מה עושים? מי יעביר אותו את הכביש? הוא צריך לחכות לחסד של האנשים, וזה מבייש אותי ועושה לי הרגשה מאד לא נוחה ואי נעימות! גם אחרי שהוא למד את הדרך, לכאורה הבעיה נפתרה, אבל זה לא בדיוק. אם בדרך יש עמוד, עץ וכדומה, הוא צריך ללכת לאט ולהסתכל עם המקל איפה יש מכשול, כדי שלא יתקל בו. וזה גם אם הוא עייף, או יורדים גשמים חזקים ורוחות חזקות, הוא צריך להיות תמיד בהתעוררות לדברים כאלו. זה לוקח לו הרבה כוחות! ומה עושים אם פתאום יש פח ברחוב? לאן פונים? ימינה או שמאלה? אז הוא צריך לבקש עזרה מאנשים. איזה בושה!
לפעמים צריך לומר: "סליחה, סליחה, סליחה" כמה וכמה פעמים עד שמישהו בכלל מתייחס אליו. ומי יודע מי האדם שהוא הולך אתו? אולי הוא ישים אותו על מדרכה אחרת ולא יידע להמשיך בדרך, כי הוא למד בינתיים רק דרך אחת? הדריך השניה שהוא שם אותו עליה לפעמים קשה לו, כי אין מספיק סימנים כדי שיוכל ללכת בה לבד! לפעמים אין אנשים, אלא רק ערבים דוברי ערבית. אני מפחד מזה מאד! לפעמים יש משאית מרעישה בדרך, וגם זה מפחיד אותי, כי אני לא יודע לאן לפנות בגלל הרעש. הרעש מבלבל אותי. אז שוב, צריך לבקש עזרה, וחוזר חלילה, כמו שכתבתי. ואם המלווה אדם לא הכי טוב, מה עושים? זה מאד לא נעים ליפול כך על אנשים, והאנשים לא מבינים מה עיוור עושה לבד בדרך בלי מלווה. וגם אני לא אוהב לצאת. נמאס לי מהבושות האלו! לא תמיד יש מלווה שיוכל ללכת איתי. זה עסוק בטיול, וזה בדברים אחרים, ואני נשאר לבד בבית, ומפחד לצאת! אם הכביש ריק, זה יותר מקשה עלי. אני מרגיש לבד! מי יעזור לי אם אצטרך? זה מגביר אצלי עצבות, ודברים כאלו. ואם בכל זאת אני רוצה ללכת לאיזה מקום, אני נאלץ לקחת מונית, וזה עולה הרבה כסף. ולכמה טיולים אני יכול כבר לצאת? איפה אני יכול לטייל? ללכת הרבה קשה לי, כי בגלל שאני לא רואה את מה שיש בדרך, אני מתעייף מהר ומשתעמם! אנשים כשהולכים בחוץ רואים הרבה דברים, נוף יפה, חנויות, פרסומות וכדומה, ואני רק הולך והולך וזה נראה בלי סוף!
הכי חשוב מכל המכשירים וההטבות הכספיות, לעיוור, זה החברה! מה עיוור באמת צריך? הרבה חושבים, שכדי להועיל לו, הוא צריך כזה מכשיר או כזה, אבל זו טעות חמורה!! זה לא העיקר בכלל! מה שהוא צריך באמת, זה חברה טובה! צריך חברים שיעזרו לו, יעודדו אותו ויתנו לו הרבה שמחה ובטחון עצמי. בלי זה, אין שום משמעות לשום מכשיר או הטבה כל-שהיא. כל המכשירים מקבלים משמעות רק כשיש את העיקר. אחרת, זה ממש טפל! לכל דבר מתרגלים, וזה נהפך לשגרה. וכן בנסיעה באוטובוס. אני צריך מלווה טוב שיקח אותי לתחנה, שיגיד לי מתי הקו שאני צריך מגיע ושלא ירחף וישכח, שהנהג יהיה אדם טוב שלא ישכח אותי באוטובוס, כמו שקרה לי פעמיים, וגם לעוד עיוורים, לצערי. אני יכול לשבת ממש מאחורי הנהג, והנהג שוכח אותי.
קשיי העיוור הם לא רק בטיולים, אלא גם בדברים הכי קלים שכל אדם מקבל אותם בשניה, יש הרבה קושי. למשל, ספרים. אדם רגיל, לפעמים מקבל ספרים במתנה, עם הקדשה יפה, וגם אם לא, הוא הולך לחנות ספרים, קונה, ומיד יכול לקרוא בו. לעיוור, זה בכלל לא פשוט. צריך להכין את הספר בברייל או להקליט אותו, וזה צריך להיות בצורה מיוחדת שקשה לי לפרט כאן. הוא תלוי בספריה, האם יש להם הרבה ספרים לפניו בתור, האם זה ספר קשה או קל להעתקה או להקראה, ועוד סיבות טכניות אחרות. אין כמעט שום אפשרות שיהיה לו הקדשה על הספר. וכן יש קשיים בטכנולוגיה. צריך להכין במיוחד לעיוור דברים מדברים, וזה לא תמיד כמו שצריך. ובפרט בעברית, אין כמעט מכשיר אחד טוב בעברית. הכל באיכות מאד גרועה. זה מה שחז"ל התכוונו כשאמרו: סומא חשוב כמת.
אבל למה זה קורה? אנשים שרואים עיוור שצריך עזרה, ובפרט כשהוא אומר "סליחה" כבקשת עזרה, צריכים לבא ולהציע עזרה! צריך לרוץ ולקפוץ על המצוה היקרה הזו! זה שווה כל הון! חבל מאד, שאנשים מחפשים לעשות הרבה גמ"חים וחסדים וצדקות, ודברים כאלה לא מבינים?! חסד כזה, לעזור לעיוור, לדבר אליו יפה, לעודד אותו, ולבקר אותו, זה יותר טוב מהמון גמ"חים אחרים! כי אנשים אחרים, איך שהוא, יכולים להסתדר. אבל עיוור, שנמצא במצוקה חברתית קשה, כמו שפירטתי, מה יכול לעשות??
כמובן, גם העיוור צריך להשתדל להיות אדם טוב ונחמד, עם מידות טובות! לא לעצבן את האנשים ולא לעשות דברים משונים. אם נותנים איזה עצה לעיוור, צריך לא לדחות את האנשים! עיוורים זקוקים לאחרים ואסור לדחות אותם סתם-כך. תן למציע הרגשה טובה, שאתה שמח שהציע לך דבר מסוים, אבל כרגע אולי זה לא שייך, ותסביר לו למה. יותר מכולם, צריכים עיוורים להקפיד בזה, כי אם לא יתייחסו יפה, לא ירצו לעזור. אחרת, זה מקשה על האנשים לעזור לו. חבל מאד שלהרבה עיוורים אין את המידות הטובות האלו. הם סתם משגעים אותך, שואלים שאלות בלי סוף, ועוד דברים כהנה וכהנה.
* יש שחושבים שעיוור הוא אדם רגיל כמו כולם, רק עם מגבלה, אותה אפשר לפתור בעזרת מקל הליכה, כתב ברייל וזימזום ברמזור. אולם המציאות היא שלאדם העיוור ישנם קשיים רבים, למרות כל מכשירי העזר הקיימים.
למעשה, לא רק לעיוור ישנם קשיים, אלא גם להוריו ולסביבתו. אבל הקשיים שיש להורים הם בעיקר בהתחלה, אחר כך הם מתרגלים למצב, מה שאין כן לעיוור עצמו, שהקשיים רבים יותר ותמידיים. העיוור זקוק לעזרה בתחומים רבים כגון: חברה (חברים טובים, מפרגנים), התמצאות במרחב, ליווי וכדומה.
רצוי מאוד שעיוורים לא ילמדו רק כתב ברייל, אלא גם שימוש במחשב. ישנו צג ברייל המתחבר למחשב והעיוור יכול לקרוא או לשמוע בעזרתו את המלל המופיע במחשב. כדאי ללמד את הילד העיוור לכתוב בשיטה העיוורת בערך מגיל 8, ושיהיה לו מחשב עם כל ציוד העזר הנלווה (חומרה ותוכנה). ישנם כמה סוגים של חומרה ותוכנה ומכשירים שונים, חלקם טובים, חלקם גרועים. אשמח לעזור בעצה והכוונה.
תשובה ב' בס"ד: חז"ל אומרים את המציאות. ביחס לעולם הזה, סומא חשוב כמת, אלא-אם-כן יש לו שמחה בלימוד תורה וקיום המצוות, בזה הוא חי.
הדברים יתבארו על-פי ההסבר הבא:
השקפת העולם הזה היא: אדם שיכול יותר, הוא חי יותר, שווה יותר ומקובל יותר בחברה. מי שיכול פחות, הוא שווה פחות ויותר מת. למשל, אדם צעיר חשוב יותר מאדם זקן. כי לאדם צעיר יש יותר מרץ וכוח, והוא משתלב עם הדברים החדשים שיוצאים בעולם, כמו טכנולוגיה מתקדמת, פלאפונים וכו'. וגם, הוא לא תלוי הרבה באחרים. לעומת-זאת אדם זקן נשאר עם מה שהורגל כל הזמן. קשה לו מאד לשנות את עצמו. ובנוסף לזה, הוא נחלש, וצריך הרבה סיוע מאחרים, ולכן הוא נהיה נטל על בני ביתו, וערכו יורד בעיניהם.
אותו הדבר כאן.
לפי ההסתכלות של העולם הזה, אדם שרואה, הוא חי ומקובל יותר, כי הוא יכול להסתדר לבד, הוא לא צריך הרבה סיוע מאחרים כמו אדם מוגבל. הוא יכול ליהנות יותר מהעולם. הוא נהנה מטיולים רבים שיוצא, הוא רואה את התמונות והנופים היפים, וזה נותן לו הרבה חיות ובטחון עצמי. לעומת זאת, עיוור, אין לו הרבה מה לדבר עם החברה. לכמה טיולים הוא יכול כבר לצאת? איפה הוא יכול לטייל? וכמו שכתבתי לעיל בהרחבה. וכן, גם אם הוא מוצא חברים שיעזרו לו, כמה הם יכולים לעזור? אולי בהתחלה הם מתלהבים, אבל אחרי זה, זה קשה להם, כי כל אחד רוצה ליהנות עם סוג החברים שלו או עם עצמו, וקשה לו לעזור לעיוור. זה נהיה עול עליהם. ועוד: בחוץ, מסתכלים על עיוור כאדם מסכן, ולא כאדם יותר נעלה.
כל הקשיים שתיארתי, מעציבים אותו, והבטחון העצמי והשמחה שלו יורדים.
אבל כל זה, הינו רק מי שחי חיים גשמיים בלבד. הוא מרגיש את הקושי הזה הרבה יותר ממי שחי חיים רוחניים של תורה ומצוות. אמנם, לצערי הרב, יש קשיים, אבל זה פוחת במידה מסוימת. כי שונה לחלוטין ההסתכלות של אדם שחי חיים רוחניים של תורה ומצוות. עצם הלימוד מביא אותו להרבה שמחה. יש בתורה הרבה חידושים יפים ואין לזה סוף, וזה תמיד מהנה, וזה נותן לו על מה לחשוב, חוץ מהבעיות שהבאנו למעלה. ה' מזכה אותו למצוא חברים טובים באמת. אם הוא יתפלל לה', ה' יזכה אותו להיות בחברה טובה של אנשים שמעריכים אותו וידעו איך לעזור לו. הם יודעים שהתורה זה העיקר, ושיש לו את היתרון הגדול שהוא לא פוגם בעיניים, [שזה דבר שקשה מאד היום], והוא יכול בגלל זה להצליח יותר בתורה ולהיות קדוש יותר. כתוב בספר "מעלות התורה", שמי שאין בו תורה, נחשב עיוור ובעל מום, ומי שיש לו, הוא חכם ופיקח (עיין שם מה שמרחיב בזה). זהו שאמרו חז"ל: דעת קנית, מה חסרת? דעת לא קנית, מה קנית? כלומר, אם קנית דעת של תורה ומצוות, מה חסרת? אין לך חסרון. אבל אם אין דעת של תורה, מה קנית? אין לך כלום!
אמר הרב שלמה לוינשטיין שליט"א, שאדם בא לעולם הזה רק כדי להיות קשור לקב"ה, ולפעמים ה' לא נותן לאדם את כל צרכיו ובקשותיו כדי שיתפלל ויהיה בקשר אתו. כי אם לאדם יהיה הכל, אוטומטית הוא יכול לשכוח מה' והוא כבר לא כל כך צריך אותו. הוא לא אומר את זה, אבל זו התחושה שלו בדרך כלל. כשלאדם טוב, קשה לו לומר שזה מה', וזה מתנה ממנו. כך גם כאן. עיוור יכול להיות קשור יותר לה', בגלל הצורך בלווי וכדומה.
ב. דברים מספרים ומגדולי ישראל על עיוורים
א. כתוב, שהתורה של עיוור הרבה יותר נעלה מתורה של רואה. הוא גם זוכר יותר טוב. למה?
פעם ביקשו מהגאון ר' שמעון שקאפ זצוק"ל סגולה לזיכרון. הוא אמר להם: כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, למען תזכרו". - מי שלא פוגם בעיניים, זוכה לזכרון.
ב. אמר לי הרה"ג ר' שלום יפרח שליט"א: בפרשת בלק, לגבי בלעם, יש סתירה בין התרגום לרש"י. על הפסוק "נופל וגלוי עיניים", התרגום מתרגם: "דשפיר חזי" - רואה טוב. רש"י מפרש: עיין מנוקרת. לכאורה זה סתירה, כי אם לא היה לו עיין, איך הוא ראה טוב?
מתרץ הרב יודלביץ' זצ"ל: מעשה בקצין גרמני ימ"ש, שהשתילו לו עיין אחת מזכוכית, בגלל חולי שהיה לו באחד מעיניו. הרופא היה רופא מומחה, והשתיל לו עיין מאד דומה לעיין רגילה עד שהיה קשה להבחין בהבדל כלשהוא. הקצין היה שואל אנשים, איזו עיין של זכוכית, ואף אחד לא ידע לענות לו. כשהתחילה השואה, הוא היה אחראי להעביר יהודים לחיים או למוות רח"ל. פתאום, הוא ראה שם יהודי פיקח, ושאל אותו, איזה עיין מזכוכית? היהודי הצביע על עינו השמאלית שהיתה מזכוכית. התפלא הגוי ושאל: איך ידעת? היהודי ענה: באותה עיין יש פחות שנאה ליהודים, ולא כמו עינך הימנית שהיא מלאה שנאה.
כך גם אצל בלעם. בעינו המנוקרת שהוא לא טימא אותה, בה הוא זכה לנבואה. אבל בעינו השנייה שהיתה טמאה ומזוהמת מהעבירות החמורות שעבר, בה לא שרתה שום קדושה. אז קל וחומר לעיוור, שלא רואה ולא מטמא את שתי עיניו, כמה קדושה הוא יכול לזכות?
עוד אמר לי הגר"ש יפרח שליט"א: "אמר בבא מאיר, בנו של ר' ישראל אבוחצירא בשם אביו: מי שיודע שמביתו לבית הכנסת הוא יראה דברים אסורים, עדיף שיתפלל בביתו! כי בכל ראייה אסורה שאדם רואה, הוא מפסיד הרבה אפילו כשלומד ומתפלל אחר-כך. לעיוור קוראים בלשון הגמרא "סגי נהור". לפי הפשט, הפירוש הוא, הרבה אור. כלומר, לא רוצים לומר לשון של חושך, אז אומרים לשון הפוכה. אבל האמת היא, שמי שלא רואה, באמת יש לו הרבה אור, כי הוא יכול להיות יותר קדוש וטהור, והתפילה והתורה שלו הם יותר איכותיים, כי הוא לא רואה דברים אסורים".
ובעניין זה, מספר הילקוט שמעוני (ויחי סי' קס"א): "מעשה בר' מתיא בן חרש שהיה יושב בית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם. פעם אחת, עבר שטן ונתקנא בו. אמר: אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש, מה הוא לפניך? אמר לו: צדיק גמור הוא. אמר לפניו: תן לי רשות ואסיתנו. אמר לו (הקדוש ברוך הוא): אין אתה יכול לו. אף על פי כן, אמר לו: לך. נדמה לו (השטן) כאשה יפה שלא היתה כדמותה מעולם. עמד לפניו. כיון שראה אותו, הפך פניו לאחוריו. שוב בא ועמד לו על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין. היה מתהפך לו מכל צד. אמר (רבי מתיא בן חרש): מתיירא אני, שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני!
מה עשה אותו צדיק? קרא לתלמיד שהיה משרת לפניו, אמר לו: לך והבא לי אש ומסמר. הביא לו מסמרים ונתנם בעיניו. כיון שראה השטן כך, נזדעזע ונפל לאחוריו. באותה שעה, קרא הקדוש-ברוך-הוא לרפאל. אמר לו: לך לרפא את ר' מתיא בן חרש. בא ועמד לפניו. אמר לו (רבי מתיא בן חרש): מי אתה? אמר לו: אני הוא (המלאך) רפאל, ששלחני הקדוש-ברוך-הוא לרפאות את עיניך. אמר לו: הניחני, מה שהיה היה. חזר לפני הקדוש-ברוך-הוא. אמר (רפאל) לפניו: ריבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיא. אמר לו (הקב"ה): לך ואמור לו, אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע. מיד ריפא אותו. מכאן אמרו חכמים, כל מי שאינו מסתכל בנשים, אין יצר הרע שולט בו".
הבה נתבונן!
יש כאן דבר נורא! רבי מתיא בן חרש היה מוכן לאבד את כל המעלות הרבות שיש בראייה, כגון לראות תלמיד חכם או ספר תורה, ולא לראות דבר אחד של איסור. מה נגיד היום? כמה זה מעודד. (ספרים)
ג. הגמרא אומרת (יומא דף ע"ד:): "אינו דומה מי שרואה ואוכל, למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין". כי מי שרואה את האוכל, זה כבר משביע אותו.
ד. אמרו לי הרבה אנשים, שלעיוורים אין יצר הרע. הם הביאו ראיה מרש"י בפרשת ויצא. רש"י כותב (בראשית כ"ח י"ג): "ואלהי יצחק - אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני (שמא יחטאו), כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו, וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו".
אבל זו טעות נוראה! יש יצר הרע של בטול תורה, או לשון הרע וכו', כמו לכולם! ולצערי, יש הרבה מאד עיוורים חילונים, מועדונים לעיוורים, ועוד הרבה פעילויות כאלו שהם לא על פי התורה כלל! ויש לזה ראיה מהגמרא. כתוב במסכת ברכות (נו.), שרבא ראה שני עיוורים שרבו ורבא ניסה להפריד ביניהם וקיבל מכה מאחד מהם. מכאן רואים שיש יצר הרע נוראי!
שנים היה קשה לי הרש"י הזה. עד שבס"ד הבנתי פשט. והוא:
יצחק אבינו, קודש הקדשים, איזה מין יצר-הרע היה לו? הרי הוא היה מוכן להיעקד על-גבי המזבח כשהוא היה בן שלושים ושבע! איזו מסירות נפש לה' היה לו. אז כשהוא התעוור, היצר-הרע הזעיר שהיה לו, פסק ממנו. ועוד, הוא היה כלוא בבית, והיה זקן מופלג, והרי הוא כמת.
תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם.
סוף הספר