עוד בגדר מאב"ד
ולפי מאי דאייתינן עד השתא, נמצא דמאכב"ד, ליכא חששא דמגיס, וע"כ לא אמרו החשש דמגיס אלא רק חשש של שמא יחתה בגחלים, דאז מתחייב משום מבעיר וק"ל.
ויבואר לפי"ז, לשיטת הרמב"ם, דאיסור מבשל במאב"ד "בשבת", אינו משום דמאב"ד איכא עדיין חיסרון בבישול, דהא מאכב"ד, התבשל כ"צ מיקרי לענין דראוי לאכילה.
ומצינו במפורש ברמב"ם, דפסק בפר' ג' הל' ט"ז, בענין צליית ביצה מבעו"י, כתב וז"ל "אין צולין בשר ובצל וביצה ע"ג האש בשבת אלא כדי שיצולו מבעו"י ויהיו ראויין לאכילה". וידועה הגמ' התם דמיירי כשיעור מאב"ד, חזינן להדיא, דלשיטתו נמי מקרי ראוי לאכילה.
ואלא, הטעם דסובר דאכתי איכא איסור בישול, דעכ"פ הרי חל בתבשיל עוד שינוי, ועצם זה שנוסף בו עוד קצת לגימור בישול משום זה נמי מתחייב ועובר על איסור בישול דאורייתא.