בגדרי דין אין בישול לאחר בישול הנלמד מתוך דיני שהייה
והנה, איכא נפק"מ במאב"ד דמיקרי "ראוי לאכילה" לענין "דאין בישול לאחר בישול", ולענין דין "מגיס".
וכן יש לדון, אם מותר לסמוך הקדירה לכירה בשבת, אם דין סמיכה שויא לדין חזרה או דילמא לא שויא?
דהא כתב האור שמח בפר' ג' מהל' שבת וז"ל, מובא בראשונים שתי טעמים מדוע אסור להחזיר הקדירה ע"ג הכירה בשבת: א. או כמו שפירשו התוס' והרז"ה, דגזרינן שמא יחתה בגחלים בשבת. ב. או, משום מבשל בשבת, וכדעת הרמב"ם בפר' ט' מהל' שבת. ואף אם נתבשלה כ"צ, מ"מ אסור להחזיר, משום דמיחזי כמבשל בשבת, ואתי להחזיר גם כשלא יהא מבושל כ"צ, ויעבור משום מבשל גמור דאורייתא.
וכתב האור שמח הנ"ל, דהא בהא תליא, דדין לסמוך לכירה בשבת תלוי בדין חזרה בשבת, וכן, דין חזרה מבעו"י יהא תלוי בטעם איסור חזרה בשבת. דהנה, דין בישול שדיברנו בענין חזרה בשבת, תלוי באשלי רברבי, הלא הם שיטת התוס' וסייעתם, ושיטת הרמב"ם והרי"ף.
דלשיטת התוס' וסייעתם, לענין חזרה בשבת, כתב האו"ש "כל זמן שאינה ראויה לאכילה, והיינו, שלא נתבשלה כמאב"ד, הדבר פשוט הוא דלא שכיח שיטול הקדירה מן הכירה בשבת, דליתי אח"כ לחזרה, דהא עדיין אינה ראויה לאכילה, וא"כ מדוע יקחנה מלכתחילה? וא"כ אמאי נגזור להחזיר בשבת? אע"כ, בראויה לאכילה מיירי, והיינו נתבשל כמאב"ד. דלשיטתם, אחר שנתבשלה כמאב"ד, תו ליכא משום בישול אחר בישול, ורק משום טעם שמא יחתה בשבת הוא דאיכא איסור להחזיר בשבת", עכ"ל.
ולשיטתם דוקא לתוכה ועל גבה יהא אסור חזרה בשבת, אבל לסמוך אצלה בשבת מבחוץ שרי, כיון דדופן הכירה מפסיק בין הקדירה לגחלים, תו ליכא למיחש שמא יחתה בשבת. ועוד, לשיטתם דסברי דאסור להחזיר בשבת, מטעם שמא יחתה בגחלים בשבת, יהא הדין היכא דנתבשלה כמאב"ד מבעו"י, אסור יהא להחזיר אפי' מבעו"י, אטו שמא יחתה משחשיכה.
איברא, דזה הוא דוקא לשיטת הפוסקים דבשנתבשל כמב"ד, אין בישול אחר בישול דהא מיקרי ראוי לאכילה הוי וכמו שביארנו. אבל לדעת הרמב"ם בפר' ט' מהל' שבת ובמ"מ שם, דהיכא נתבשלה כמאב"ד, יש בה משום בישול אחר בישול, כ"ז שלא התבשלה כ"צ לגמרי, ומאב"ד לא מיקרי התבשלה כ"צ "לגמרי", משו"ה, יהא אסור להחזיר בשבת מטעם מבשל, דהא יש בה משום בישול אחר בישול, דהא עכ"פ עדיין לא התבשלה לגמרי.
והיכא דהתבשלה כ"צ "לגמרי", אסור להחזיר בשבת, משום גזירה שמא יחזיר קודם שנתבשלה כ"צ, וכמאב"ד, דלא מיקרי התבשלה כ"צ "לגמרי", ומשו"ה נמי אסור לסמוך בשבת, אתו חזרה בשבת, דחד דינא אית להו.
ולפ"ז, להרמב"ם דסבר דאיסור חזרה בשבת הוא מטעם מבשל, יהא מותר להחזיר בע"ש, מבעו"י, דהא ליכא חשש דבישול כלל בע"ש מבעו"י דהא הקדירות מבעו"י רותחות הן.
ומדברי האור שמח הנ"ל, משמע דאפשר דליכא פלוגתא בהאי וכדלהלן. שכתב דפלוגתת הרמב"ם והתוס' בענין מאכב"ד. דלהרמב"ם, מאכב"ד לא נקרא "התבשל לגמרי", משמע דעכ"פ, לענין "ראוי לאכילה" לא פליג דראוי הוא, ורק משום דיש ענין בבישול שיגמר לגמרי, כי כך זהו דרך בישולו, אבל זה אינו פוגם ולא מחסר בעצם זה דהתבשיל כבר ראוי לאכילה, להרמב"ם.
ולפ"ז אפשר לבאר מדוע בשהייה בע"ש, לא איירינן מטעם שמא יגיס בקדירה לתחייב בזה משום איסור מבשל, דכבר ליכא איסור בישול לאחר שהתבשל כמאב"ד, דכלפי קדירה שהתבשלה כמאכב"ד, ויגיס בה, אמרינן דאין בישול לאחר בישול, דהא כו"ע מודו דראוי הוא כבר לאכילה, ומבושל כ"צ מיקרי לענין ראוי לאכילה, וגם אם יגיס, תו לא עובר משום מבשל בהגסתו.
וכתב עוד בשו"ת אבנ"ז שהבאנו לעיל, בענין מגיס, דאפשר, דלכו"ע בענין מגיס, לא עובר משום בישול אחר בישול בלא התבשל כ"צ, גם לשיטת הרמב"ם דאסר להשהות בלא התבשל כ"צ, דלענין זה אין כבר איסור דמבשל. וכמו בצובע, דלאחר שקלט העין אין בהגסתו כבר משום צובע דהא כבר הצמר צבוע הוא, דענין מגיס התם הוא לצורך קירוב הצבע לצמר, ומיד בהקלט הצבע שוב אינו עובר כלל משום מגיס דהא לא עושה כלום בהגסתו דהא כבר צבוע הוא. וכמו שיבואר עוד בהמשך. כן ה"ה לענין תבשיל, ומשום דכל ענין מגיס הוא רק לצורך קירוב הבישול ולא לגמר הבישול ובלא התבשל כ"צ הרי כבר למעשה נקרא תבשיל מתוקן לצורך אכילה וליכא כ"כ חיסרון בכדי להצריך תיקון המאכל. ועי"ש.