הגדר בדין חזרה
ולפ"ז מובן טובא גם ההגדרה של חזרה ומהותה. דחזרה איירי בתבשיל שבשעה שנטלה בשבת, היה ראוי לאכילה ונגמר בישולו לצורך זה ומיקרי מבושל כ"צ לענין זה, וע"כ כשמחזירה למקומה והוי חזרה לאותו הבישול שהיה מקודם ראוי לאכילה ע"ש זה מיקרי חזרה דלענין זה אין מתחדש בהתבשיל תוספת בישול ע"מ להכשירו לאכילה דאפי' יהא בו עוד תוספת בישול, מ"מ, אין בתוספת זו משום עדות שהיה חסרון בבישול דהא היה מבושל כ"צ מקודם.
והכי הוא לשון הדרישה "ולא הוי כמו חזרה שאז התבשיל מבושל". ואין עוד מה לחדש בו בהאי חזרה. דאין ללמוד דחזרה מיקרי על שם החזרת הדבר למקומו, וכשם שנטל הקדירה מהכירה ה"ה כשמחזירה למקום שהיתה מונחת, בהאי מעשה מיקרי חזרה. דאינו כן, דהא ביארנו דהיכא דהתבשיל אינו מבושל כ"צ, הרי בהחזרתו הוא מוגדר "כשהייה", דהא לצורך הבישול הוחזר עתה למקומו, ולא יוגדר מעשה זה "מעשה חזרה". כך נראה לבאר, וכן הן משמעות הדברים בדברי הדרישה.
והטעם "דאסור להחזיר" בשבת, בין לחנניה ובין לרבנן הוי אי משום שמא יחתה בגחלים או משום מבשל הוא, או משום דמחזי כמבשל, וכפי שיבואר לקמן בהרחבה לפי שיטות הראשונים בדינא דחזרה.
וה"ה בלהחזיר בע"ש מבעו"י, צ"ל דאיירי, בתבשיל שכבר התבשל כ"צ מבעו"י והיה ע"ג הכירה, ונטלו מהכירה בע"ש ע"מ להחזירו מבעו"י לצורך הלילה, ומיקרי חזרה בהכי, מאחר שכבר מבושל היה כ"צ.
ולפ"ז, יתכן לומר, דגם תבשיל שלא היה מונח כלל ע"ג הכירה כל השבת, וכבר היה מבושל כ"צ הרבה זמן קודם מבעו"י, ובשבת הונח ע"ג הכירה, לכאורה יהא דינו כדין חזרה, ולא כדין שהייה, דהא התבשיל בעצם כבר מבושל כ"צ, ומאי שנא מהאי דלא הונח שם מבעו"י.
ברם. נמצא במחצית השקל שביאר לגבי חזרה, דאיירי בתבשיל שהונח כבר מבעו"י, משמע דהוי מוכרח, ובכל אופן עכ"פ, עצם יסוד הדין הזה אכן נראה אמת, מאחר וכך ראינו בדברי הדרישה.
ולפי כל הנ"ל, מתורצת השאלה ששאלנו בתחילה, בנטל הקדירה מע"ג הכירה בשבת והחזירה, איזה דין יש לזה אם מיקרי שהייה, או דילמא ודאי דמיקרי חזרה. דדין זה תלוי באופן הבישול של התבשיל שלפנינו, וכדביארנו עתה.