אור ברסלב
קונטרס בגדרי שהייה וחזרה הסברא הגדולה דהירושלמי

קונטרס בגדרי שהייה וחזרה

הסברא הגדולה דהירושלמי

בדין צלי ע"ג האש, ודין קדירה המפסקת

ובאמת היישוב לקושיא זו, נמצא במהלך של הרמ"ך בהסבר דעת הרמב"ם. דהקשה על הרמב"ם (הובא בכ"מ פר' ג' הל' ט"ז) איך חילק דבצלייה ע"ג הגחלים ממש מותר להשהות מבעו"י, ובבישול, היכא דהקדירה מפסקת בינה לגחלים אסור להשהות מבעו"י? דהא בשני הענינים פסקינן להיתר ולא מחלקינן כלל בין ע"ג גחלים לבין תבשיל בתוך קדירה והיא ע"ג גחלים ומייתי ליה מהא "דאין צולין", בגמ' ל"ז ע"ב, "אמר רבא לשהות תנינא אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה ולא את החררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה הא קרמו פניה שרי". ע"כ. ולא משני ליה התם "אם יחתה יכרוך", אלמא מי שהתיר לצלות צלי התיר נמי להשהות קדירה. ע"ש בכ"מ. ואילו הרמב"ם התיר צלי ואסר קדירה?

ויישב הדברים, דעד השתא אנן אזלינן בתר הבבלי, ואילו הרמב"ם והרי"ף וסיעתם, אזלי כשיטת הירושלמי בסוגיא. ומהירושלמי התחדשה הסברא "דמיחרכי ומפסדי", וסברא זו לא מוזכרת בתלמוד דידן. ולפי סברא זו ודאי דדין צלי שונה מדין קדירה דבצלי אמרינן דאם יחתה, הרי ודאי דיפסיד את המאכל וע"כ לא חיישינן להכי ומותר הוא לכתחילה, משא"כ בקדירה, הרי ודאי יחתה,וככל שיחתה יותר ימהר בישולו יותר מהר וע"כ אסור. ומהבבלי לא שמענו להאי סברא.

וע"ז הקשה דהיא הנותנת, איך הרמב"ם שבק להבבלי וקאי בתר הירושלמי דמהתם בלבד שמענו לסברא זו ואילו בבלי משמע במפורש וברור דליכא להאי סברא? וכדביארנו מדברי רבא כדלעיל? ועוד שם דף כ' ע"א. "תנ"ה חנניה אומר וכ"ו". אלמא דצלי ומבושל חד דינא אית להו?

ויישב, דאפשר דסבר כדעת רב ושמואל בגמ' ל"ז ע"ב'. דסברי מצטמק ויפה לו אסור, ומחלקים בין צלייה לבישול. והתירו בצלייה.

היוצא ממסקנת הדברים, ביסוד הנפק"מ בין צלייה ע"ג האש לתבשיל המונח בקדירה, תלינן בפלוגתת הבבלי והירושלמי בסוגיין. דלהבבלי לא מחלקינן ולהירושלמי מחלקינן. דהרי"ף והרמב"ם אזלי כהירושלמי. והרמ"ך, אזיל כהבבלי דחד דינא אית להו. וכדעת ר' יוחנן בגמ' התם "תנ"ה חנניה אומר וכ"ו". דדינא דחנניה קאי אכולהו, וכמו דצלי מותר כן נמי בתבשיל.

ולפי מה שנתבאר בארוכה עד כאן. ניישב עתה אי"ה, להשלש דינים שהזכרנו בראש דברינו.

בדיון הראשון, בענין דין "כתב ע"ג כתב" יהא שונה מדין תבשיל, דדין כתב, לית מאן דפליג דאין שום שייכות בין תוספת הדיו בפעם השניה לכתב האות הראשונה, דהפעם השניה ודאי הוא מעשה חדש משום דדין החיוב משום דנעשה כאן אות חדשה והרי זה מה שנעשה בתוספת הדיו מאי דהשני הוסיף, דאפי' דנראה דלא מורגש ולא מינכר כ"כ כאות חדשה, מ"מ מאי האי דלא מינכר ה"מעשה צורה" החדשה, הרי למעשה באופן הפעולה דהוספת הדיו נוצרה כאן דמות אחרת ונוצר כאן עשייה חדשה שמשמעותה כלפי הדין, "מעשה אות" חדשה. ועל "מעשה כתיבה" של אות מתחייבים מדאורייתא, ואין זה המשך לדבר שהיה מקודם ואין זה כמו תבשיל ש "אותו תבשיל" ממשיך עוד ועוד להתבשל, דלא נוצר תבשיל חדש במשך בישולו עד כדי כ"צ. משא"כ ב"צובע", שהחיוב על תיקון הצמר והרי הצמר ההוא כבר נצבע מתחילה, ויש לדמותו לתבשיל שהתבשל כמאכל בן דרוסאי, דלדעת קצת פוסקים אין בו משום איסור בישול אחר בישול אפי' לכתחילה

ובדיון השני, בענין דין "צבע ע"ג צבע" בצמר, אפשר, דדמי טפי לתבשיל שהתבשל כשיעור מאב"ד, דכמו שבתבשיל לא נוצר תבשיל חדש בהמשך בישולו, והוי רק מעשה המשך לתיקונו ולסיום בישולו לגמרי דזה הוא דרך הבישול בהכי לתקנו שיהא ראוי לאכילה כראוי. ולדעת כמה פוסקים שהוזכרו לעיל אין בו כבר משום "בישול לאחר בישול" ומותר לכתחילה להשהותו הכי עד להמשך קיום גמר וסיום בישולו. וה"ה בצמר ליורה דהחיוב הוא על תיקון הצמר במאי דנצבע, ובפעם הראשונה הרי כבר תוקן ונעשה צמר מתוקן מתחילה, ומאי דהגיע השני והוסיף וצבעו בפעם שניה, או שהוסיף לו צביעה כ"צ, אין משנה בכך את הצמר לצמר אחר וחדש, דהדיון הוא על תיקון הצמר וכבר מתוקן הוא בצביעה הראשונה, וע"כ נראה דאין לחייב להשני כלל.

ע"כ ביארנו בעז"ה בהרחבה את הסוגיא, וכן הדינים שהובאו בשו"ת אבני נזר וכדלעיל, הנלמדים מדיני שהייה.

תוכן העניינים

קונטרס בגדרי שהייה וחזרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה